התמונה של עת הרצון בשעת נעילת שערי שמיים הייתה נפלאה. עם ישראל על נשיו וילדיו עומדים זקופים בבגדים לבנים כשעיניהם חתומות בקרקע אך לבם פונה כלפי שמיא בתחינה ובבקשה למחילה וכפרה. עם קול תרועת השופר בצאת הצום, הלכה התמונה והתרוקנה והשאירה את היכל הקודש יתום מאנשים שחזרו לשגרת חייהם לפחות עד החג הבא.
כעת, המצפון נקי. ביקשנו סליחה מחברינו הטובים דרך האייפון, משאר הידידים דרך הפייסבוק ומריבונו של עולם עד לפני דקות ספורות. אפשר לחזור למרתון החיים ולשכוח לרגע מהימים הנוראים שעברו.
למרות שלמדתי שלרוב צריך ללמד זכות ואני באמת מאמין בזה, קשה לי להיות אופטימי לגבי הכותרת בעיתון של מחר. אני די צעיר אבל אני חי מספיק שנים בשביל לדעת שאנשים נוטים לשכוח מהר את העבודה הרוחנית שהם עשו במהלך יום הכיפורים ורוטינת החיים לא מותירה מקום לחשבון נפש יומיומי.
לדעתי, המבחן האמיתי שלנו הוא דווקא בימים של "פוסט כיפורים". כולם יודעים להיות צדיקים יום אחד בשנה כשהאווירה ברחוב באמת לא משאירה ברירה אחרת וזה יפה כשלעצמו אך הצדיק האמיתי הוא זה שפוסע בכל שדרות החיים ומתנהג ע"פ הכלל של "בכל דרכיך דעהו".
ושלא תבינו לא נכון, הצדיק האמיתי הוא לא אחד שלא נופל או חוטא הרי "שבע יפול צדיק וקם". אך הצדיק האמיתי לא יחכה לזמן בו הסליחה מובינת מאליה. הוא ייקח אחריות בדיוק כשצריך וללא כחל וסרק יעמוד זקוף ויאמר חטאתי. הצדיק האמיתי יבין שלא תמיד דעתו היא דעת הרוב ולכן בכדי להגיע לשלום הוא ייצור פשרה. הצדיק האמיתי לא ישפוט אדם רק לפי החיצוניות שלו והשיוך המגזרי אלא יחקור לעומק זהותו ופנימיותו. הצדיק האמיתי יחתור תמיד לעשיית צדק אישי וציבורי ולא יישב וימתין שיעשו בשבילו את העבודה.
והכי חשוב, הצדיק האמיתי אינו נמצא בשמיים או מעבר לים. אם הוא היה שם סביר להניח שהוא היה מלאך ואנחנו לא מצווים להיות מלאכים אלא להיות בני אדם. ואם היינו מצווים להיות מלאכים כנראה שהיינו נשארים ביום הכיפורים ולא חוזרים לשגרת החיים. שנזכה.
______________________________________________________________________________
מתוך הבלוג של עידן דוייב, מאתר הארגון צו פיוס .
