בני אדם הם יצורים עדריים. זאת אומרת שיש בנו צורך בסיסי מולד להשתייך לחברה. כמו שבעל חי עדרי אינו יכול לשרוד בלעדי העדר. כך כבני אדם אנחנו חייבים להיות חלק מהחברה.
כשאנחנו נולדים, העדר בשבילנו הוא המשפחה. ואנחנו כל הזמן מנסים למצוא את מקומינו בתוך המשפחה ולהבטיח אותו. כבר מקטנות אנחנו מנסים למצוא לעצמנו נישה ייחודית שדרכה נתברג במשפחה, דרכה נקבל את תשומת הלב המיוחלת לנו.
ואיך אנחנו עושים זאת? אנחנו מאתרים בתוכנו נקודות חוזק שזוכות לעידוד המשפחה / החברה ומפתחים אותם. אנחנו בודקים האם מה שיש לי, האם מה שיש בי הוא נצרך על ידי החברה? האם הוא מקבל פידבק חיובי מהמשפחה ואם כן אני הולך ומפתח את זה.
אם מה שיש לי לתת אינו נצרך בידי החברה, אינו מקבל את הפידבק הרצוי אני הולך ומחפש אחר משהו אחר שדרכו אבטיח את מקומי במשפחה. שדרכו אקבל את היחס הרצוי. מבחינתי, זה אינו משנה אם מה שאני מפתח הוא משהו שתואם את המהות שלי, שמחובר לאני הפנימי שלי – או שזה תכונה שאני יוצר באופן תדמיתי. מה שחשוב לי הוא להבטיח את המקום שלי. ומבחינתי זה אומר – להבטיח את ההישרדות החברתית שלי.
כל אחד מאיתנו מנסה למצוא את הנישה שלו – הבדרן של החברה. המנהיג של החברה. הנותן של החברה. היועץ של החברה. המושיע של החברה. המלומד של החברה. ההורה של החברה. המושלם של החברה ועוד ועוד ועוד.
ברגע שמצאתי את עצמי בחברה דרך נקודות החוזק שלי או דרך היכולות הנרכשות שלי – אני מרגיש מוגן. אני מרגיש בטוח שהחברה לא תנטוש אותי. שהחברה לא תדחה אותי. וכאן אני נכנס לבעיה. אני מתחיל להשתעבד לחברה.
כיוון שבחוויה הפנימית שלי, ההישרדות שלי מותנית בחברה. ההישרדות שלי מותנית במקום שננעלתי בתוכו – אני חסר בחירה במקום הזה ואני מלא פחדים לגביו. אם לדג' יבוא מישהו יותר מוצלח ממני בתחום שדרכו אני משתייך חברתית, מה יהיה עלי אז?
ברגע שאני מקבל ביקורת, או ששופטים אותי אני נכנס לפאניקה – מה יהיה עם המעמד החברתי שלי? כיוון שאני רואה את עצמי דרך העיניים של החברה אני בבעיה. אני לא מסוגל לאכזב. אני מקובע בדפוסים שבאיזשהו שלב כבר גורמים לי לסבל, אבל אני חסר בחירה בהם. ואני חי בחוסר ביטחון פנימי לגבי השייכות שלי. אני לא באמת מרגיש שאוהבים אותי. אני לא באמת מרגיש שמקבלים אותי כמו שאני. אני לא מסוגל להביא את עצמי בצורה מלאה – כולל חשיפת החולשות והרגשות הפנימיים שלי.
אני לא באמת מרגיש חלק מהחברה ויהי מה.
אז מה עושים? קודם כל מתבוננים. קודם כל שמים לב. מפנים את הפוקוס פנימה ומתחילים לזהות את הדפוסים שלנו. ברגע שהפוקוס מופנה פנימה, אנחנו מתחילים לאט לאט ובהדרגה לראות את עצמנו דרך העיניים שלנו ולא רק דרך עיניי החברה – המודעות שלנו גוברת ויחד איתה היכולת שלנו לעשות שינוי.
לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,
חני
חני בורנשטיין - מומחית להתפתחות אישית ולהגשמה עצמית
