חנוכה, אור שהולך וגובר מיום ליום' עם הוספת כל נר בחנוכיה... אז אני מבין למה בני בן השלש וחצי נהנה יותר ויותר, כל פעם שהוא מדליק נר נוסף... העיסוק הנוסף באש די מלהיב בגיל הזה, אפילו אם אני תופס בידי האחת את ידו וידי השניה לופתת את מותניוו שחלילה וחס לא יקפיץ את פאותיו המסתלסלות אל תוך האש.
אבל גם אני רוצה להרגיש, ובעיקר להבין: מהו האור שיורד? איך הוא יכול להשפיע עליי? איך אני יכול לקבל ממנו? למה יש בחנוכה אור גדול יותר מאשר בחגים אחרים? האם ביציאת מצרים חוו היהודים פחות ניסים מאשר בחנוכה? האם נס ההצלה בפורים היה קטן יותר מאשר בחנוכה? או אין ספור ניסים ונפלאות, הצלות לאורך כל ההיסטוריה היהודית בכלל ובפרט שלא זכו להיחגג בצורה כל שהיא, האם אלו הניסים פחותים מנס חנוכה?
במאורעות החנוכה ישנם שני מרכיבים אותם אין בשאר הסיפורים המרכזיים ביהדות: א. המלחמה העיקרית הייתה על הדת ולא על הנפש. ב. המלחמה הייתה בתקופת בית המקדש ובארץ ישראל ולא בזמן גלות מוחלטת.
מצבו של עם ישראל לא היה מזהיר באותה תקופה, רבים היו היהודים שיצאו לרעות בשדה היוונים ובשדות אולימפיים זרים, שהרי כך דרכו של ייצר הרע ש"היום אומר לך עשה כך ומחר אומר לך עשה כך, עד שאומר לך לך ועבוד עבודה זרה". אותם יהודים לא ניסו להכעיס את הקדוש ברוך הוא, הם פשוט הלכו שולל אחרי היוונים ונפלו בניסיון המר, ניסיון שא-לוקים ניסה אותם, במשך כמה שנים מחכה הוא בסבלנות, אולי יקום מישהו ויקנא את קנאתו, אך הס, שקט. צעירי העם צווחים על מגרשי ההאיבקות והספורט ותורה מונחת בקרן זווית וכבר מזמן שלא שמעו את השאלה "תורה מה תהא עליה?".
"פתחו לי פתח כפתחו של מחט" זועק אליהם הקב"ה ממקום שבתו... ועם ישראל מקריב חזירים על במות ברחובות ירושלים.
"שובו אליי" מתחנן הקב"ה עת הוא רואה תלמידי חכמים, אותם צדיקים יחידים שבדור, מוכים על ידי אחיהם המתייוונים.
ואז, אחרי שנים של ציפייה פתאום שמע א-לוקים את אותה צעקה... אי שם במודיעין, זקן שבע ימים אשר רגיל להחזיק ספר תורה, או כלי כהונה, בידו, אוחז כעת חרב בידו ובפיו צעקה של אומץ לב... "מי לה' אליי" קורא הוא לעבר עם ישראל. די לפחד... די לשתיקה...
אמנם אנחנו מעטים, סביר להניח שאנחנו הולכים אל מותינו, אבל נעשה זאת בגאווה, גאווה יהודית על קדוש שם שמיים.
כי באותם ימים הקנאה לא-לוקים והבריחה מהתאווה והמלחמה על כבוד שמים היו מוציאים את האדם מן העולם הזה ומעבירים אותו לעולם שכולו טוב.
כאשר שמע הקב"ה את מתתיהו כהן גדול וכאשר ראה הקב"ה את כל אותם יהודים אשר מתקבצים סביבו, מוכנים למסור את נפשם למען התורה הקדושה, באותו רגע פתח א-לוקים פתח "כפתחו של אולם" והוריד לצבא לוחמיו שפע רוחני עצום, שפע שנתן להם את הייתרון שהם היו צריכים על מנת לגבור על אויביהם, שפע שהביא לידי ביטוי את הפסוק בתהילים "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' א-לוקינו נזכיר"..
זו הייתה מלחמת ה', מלחמה על דת, על אמונה, מלחמה שהוכיחה כי ה' אחד ושמו אחד ואין מלבדו א-לוק אחר. חוקי הטבע היחידים שבאמת פועלים בזה העולם הם אלו הכתובים בתורתו, וברוח פיו משנה הוא סדרי בראשית. וכדי להראות את חביבותו הרבה ואת הנאתו מקובץ היהודים שקנאו את קנאתו עשה עמהם הקב"ה את נס פך השמן שלכאורה הוא נס שלא היה בו הכרח שהרי הותרה טומאה בציבור באותו הזמן [פירוש: אם העם טמא כולו, כי אז אין הכרח למצוא שמן טהור, וגם בשמן טמא אפשר להדליק, כפי שאפשר להקריב קרבנות בטומאה], אלא שהיה זה נס ושינוי הטבע כמין פינוק, קינוח לעושי רצונו.
וזה, זה האור המיוחד שיש בחג החנוכה, אור מיוחד שאין בשאר החגים, אור של מסירות נפש אצילית מצד עם ישראל, אור של חיבה מצד קודשא בריך הוא. והיום המצב לא מאד שונה, שוב נמצא עם ישראל במלחמה, מלחמה על הדת, נוער שהולך ומתדרדר יהודים שמתכחשים לאביהם שבשמים, יהודים בלי אמונה.
ושוב, מביט א-לוקים משמים, מביט ומחכה, מחפש לשמוע את קול הצעקה, שיקום מי מבניו ויעורר את אחיו בזעקה "מי לה' אליי"
או, כמה נחת מתמלא הוא בכל פעם שקם מי מאיתנו ונותן את אותה צעקה, בכל פעם שיהודי אומר "שמע ישראל"
הצעקה של מתתיהו כהן גדול מהדהדת עד עצם היום הזה! מי לה' אליי?
אז בואו ונצעק כולנו יחד: "אני!". יאמר כל אחד לקב"ה: אני רוצה את קרבתך, אבא, ולא שום דבר אחר; אני רוצה את תורתך, אבא, ולא שום דבר אחר; רק לחסות בצלך לשמור את מצוותיך כפי שהבטחנו לך כבר במעמד קבלת התורה בהר סיני. וכך, כך נקבל גם אנו מאותו אור נצחי ומיוחד שיורד כל שנה בחנוכה, כאשר נזכר הקב"ה בחיבתו הרבה לבניו, שומרי תורתו.
רבונו של עולם, הרי עם ישראל כבר הוכיח שהוא לעולם לא יעזבך, אין ספק שאתה שומר ישראל, שומר את שארית ישראל, אז אנא, חשוף זרוע קדשיך וקרב את קץ הישועה, נקום את נקמת דם עבדיך והקם לנו רועים שבעה.
שמעון גווירץ
