תורת ההכרה כפונקציה אסתטית- ביטול פרספקטיבה ופרופורציה באמנות כייצוג סמליי החירות בהגותו של ניטשה והפונקציה האסתטית על פי יאן מוקז'ובסקי 

תורת ההכרה כפונקציה אסתטית – מדברת על מציאות המובנית על פי תבנית של שבירת התבנית. זהו כשל לוגי המאפשר ליצור כאוס בתוך סדר, כאשר קיומם תלוי זה בזה ולא זה או זה. כך בהגותו של ניטשה וכך גם בהגותו של מוקז'ובסקי. החירות מותנית ראשית בהיות סדר: המיתוס וסמליי החירות. אי אפשר להשתחרר אם אין ממה.

כך, סטרוקטורת הסדר מוצבת בהגותו של ניטשה במעגל האלימות, במערך האפוליני – דיוניסי. מולן מציב ניטשה סמליי חירות: האופק, המטורף, המרקד על החבל, הנווד, הסטיר, זרתוסטרא והשיבה הנצחית, אשר פועלים במרחב הכשל הלוגי, במקום שאינו מוכל בשפה, שהוא מרחב הלב, המרחב הרגשי.

מהותן פארדוקסלית, כפי שהאופק הינו מקום לא מקום, והנווד הוא בעל לאום של חוסר לאום, והמשוגע בעל זהות של חסר זהות, הסטיר מכיל סתירה של מינים, זרתוסטרא הוא הנביא שעולמו מכיל סתירה של טוב ורוע והשיבה הנצחית כקריסה של הזהה והשונה.

מוקז'ובסקי מגדיר את הסדר באמצעות פונקציות חוץ אסתטיות: חברתית, פוליטית, דתית, כלכלית, פסיכולוגית, בהתאם להן נקבע ערך לדברים, ערך המשתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. מולן מציב מוקז'ובסקי את הפונקציה האסתטית, אשר פעולתה הינה פרדוקסאלית, התבנית היא שבירת התבנית כאשר האותנטיות היא ערך עליון.

במחקר ביקשתי לבדוק את נוכחותן של תבניות אלו במהלך ההיסטוריה ובאמנות. את הופעת הסדר/הסטרוקטורה של מעגל האלימות האפוליני-דיוניסי, במהפכים של שלטון – מהפכה – שלטון – מהפכה. וכיצד האמנות למרות היותה מרכיב א-לוגי ולא תכליתי משמשת כלי לשינוי ערכים ולשינויים חברתיים ופוליטיים. כיצד היא משקפת את רמת חוזקו של היסוד האפוליני, כלומר את רמת הדיכוי, בכל תקופה, כתנועת ההיפוך שלו.

מתוך כך, ניסיתי להצביע על המהלכים של התבניות הללו במהלך ההיסטוריה של הפרטת הכנסייה הקתולית על ידי מרטין לותר, המהפכה הצרפתית, המהפכה הרוסית ומלחמות העולם, הראשונה והשנייה. על תפקיד האמנות כזרז להתרחשותם, על הביקורת החברתית שהובעה באמצעות האמנות, ועל תגובת האמנות, כל זאת על ידי יצירת קשרים חדשים או ניתוקם, בין האמנות לחיים, הן במדיות האמנותיות עצמן והן בהופעת תנועות חברתיות שענו להגדרת האמנות למרות היותן 'החיים עצמם'.

בנוסף לתגובות 'מחזקות חיים' אלו, נוצרו עיוותים אשר ניתקו תרבות משורשיה והשתמשו בשפה מתה  'פסטיש', כ'פטיש', ועל ידי כך יצרו מטאפורות של ה-'חי-מת', כ'רוחות רפאים' המשתוקקות לתשוקה לחיים. זאת על ידי עיוות מושג הגאולה הקתולי לכדי קפיטליזם מאורגן על ידי הפרוטסטנטים, עיוות הפילוסופיה המערבית לכדי סאדיזם, עיוות התרבות הגרמנית ותורת המינים של דארווין לכדי תורת הגזע של אדולף היטלר, ועיוות חירות רוח האדם לכדי הפסיכולוגיה של זיגמונד פרויד.

 ניטשה מכריז על 'מות האלוהים' מתוך מרד בסדר האלים שבמערך האפוליני דיוניסי, ומבקש לשחרר את העולם מתגובות של התנגדות, אל המרחב של הלא מוגדר – הוא סמליי החירות אשר מהותם היא התנתקות, ופעולתם לא אלימה. על ידי כך הוא מעלה את הפונקציה האינדיבידואלית לחשיבות עליונה, מעל לפונקציה הסטרוקטוראלית, ונותן לנו אפשרות לעולם מוסרי שמתקיים תוך פעולת חיוב ולא שלילה, הן של האחר, והן חיוב של דיכוטומיות טוב ורע  תוך קריסתם זה בזה. הכל מתקיים זה בזה. עולם שלם המכיל דיכוטומיות, ובאופן פארדוקסלי - ללא צדדים וללא מלחמות.

יאן מוקז'ובסקי מאיר את השינוי שמתרחש ממקום למקום ומזמן לזמן, ושם דגש על שינויים של ערכים. מה שטוב כאן הוא הרע שם, היום שונה מהאתמול. גם אצל מוקז'ובסקי אפשר לראות שהדברים אינם מוחלטים. הכל זורם ומשתנה על פני מקומות וזמנים.

הפונקציה האסתטית של מוקז'ובסקי מצביעה על כך שפריעת הסדר מוכלת בסדר. הסטרוקטורה מכילה את הפרתה. כך המיתוס מכיל את סמליי החירות ובמהופך, קיומם של סמליי החירות מותנה בקיומו של המיתוס.

החירות – כפי שהיא מושגת אצל ניטשה ומוקז'ובסקי, אפשר לראות בבירור כי היא חירות מהאיווי ולא מהסדר.

בהגותו של ניטשה מוצבים שני היסודות הנוגדים במעגל האלימות – האפוליני והדיוניסי, כניגודים של סדר ואיווי. מערך זה יתקיים לעד כשיבה הנצחית של הדברים. השיבה הזהה והשיבה השונה קרוסים זה בזה. החירות היא החירות מהאיווי ולא כפי שהיינו נוטים לחשוב שהחירות היא חירות מהסדר. זוהי חירות האדם, של הצד הרוחני מהצד הגשמי. כפי שפועלים סמליי החירות של ניטשה בהתנתקותן מכוח המשיכה, הן מצהירות על השתחררות מהארצי.

וכאן אפשר לומר שהדיוניסי הוא הפן הבהמי של האדם וסמליי החירות הן הפן הרוחני. או לחילופין, הפן האלים באדם מול הפן הפציפיסטי, הצד שמתנתק במקום להתנגד. ניטשה מרחיק לכת עד כדי הגדרת הכישלון כסימן להצלחה.

 אני רואה את 'מות האלוהים' עליו מכריז ניטשה, כמות הדוגמה והאמת האחת. מות הפסילה של האחר.

מרחב הרגש של ניטשה נושק בצורה מפתיעה למרחב אמוני דתי מהבחינה שאין היא לוגית, אבל ללא כפיה ובאופן של 'דת' של אהבה שלא פוסלת את האחר, לא מחנכת, לא מענישה, מקבלת את השונה במלואו ונותנת לכל, בשפע ללא תנאי. זוהי 'דת חדשה' שקובעת שעל כל אחד ואחד להיות לאל.

והיא משותפת לניטשה ולקאנט, בדרישה להיותנו בוגרים ואחראים, ומיקום הגאולה בתוכינו.

 באמנות אפשר לראות את המיתוס מוצרן באליפסה, המכילה את הפונקציה הסטרוקטוראלית ואת הפונקציה האינדיבידואלית. בהגדרה הגיאומטרית נקבע כי העיגול הוא המקרה הפרטי של האליפסה, זוהי הגדרה של האינדיבידואלי לעומת האוניברסאלי.

הצורה 8, המכילה את מעגל האלימות האפוליני דיוניסי בזרימה אינסופית, ממקמת במרכז, מקום המפגש בו יש קריסה זה בזה של שני כיווני התנועה, את המרחב הסמלי של הלא מוגדר, הוא הלב. בתרשים של זרימת הדם מתאר פול קלה את המקום הזה כמקום הלב, ומצרין אותו בצורה של עיגול ומשולש, היוצרים יחדיו את המנדורלה שהיא צורת קריסת הניגודים זה בזה, המרחב הלא מוגדר הוא מקום החירות.

באמנות הפוסט מודרנית, מתוארים סמליי החירות בלבד, ישנה הופעה טוטאלית של הפער הסימלי. הריבוי והפירוק והדחיסה – מופיעים רק הם, כקריסת הניגודים זה בזה. הצרנתם מופיעה בצורות של המרחב הסמלי, כמו: בשרבוט, ספירלה, מנדורלה, אנדרוגיני, ניתוק מכוח המשיכה, ב'פברוק' עובדות כלליות ופרטיות, אוטו ארוטיות וכיוצא באלה. זוהי נטישה מוחלטת של חוקי הפרספקטיבה והפרופורציה.

אובייקט האמנות קורס והפעולה היתה לעיקר. פעולה, עשייה ופירוש. ניתוקו של הצופה והפיכתה של יצירת האמנות למסתורית ולא ברת פשר היא פעולה של ביטול יחסי סובייקט-אובייקט. על ידי כך הצופה הופך אף הוא להיות עלאדם על ידי כך שהוא מפנים לתוכו את היצירה, מפרש אותה וצורך אותה, כך מתקיימת בו קריסת הניגודים זה בזה. הבורא שהיה לאמן, מתפרט לכדי מספר הצופים המפרשים את היצירה.

 בפוסט מודרניזם, המערך האפוליני-דיוניסי נזנח ואינו נכלל באקט האמנות.

דבר זה מעלה שאלה קשה לגבי המערך האפוליני – דיוניסי  בו אנו חיים. שכפי שמציין ניטשה, זה מעצים את זה, נובע מכך שהיות וסמליי החירות שולטים ומודגשים כל כך – הרי שבהכרח נובע מכך שאנו חיים בתקופה של דיכוי גדול.

השיבה הנצחית מופיעה בפירוק אובייקט האמנות כהופעת השיבה הנצחית המכילה בתוכה את קריסת הניגודים של השיבה הנצחית הזהה והשיבה הנצחית השונה. זוהי חירותו של העולם.

הופעתם של סמליי החירות בעבודות המתארות דחיסה, היא הצרנה של העלאדם, כקריסת הניגודים של סובייקט/אובייקט עד לביטול המושג 'חוץ', ויצירת אנרגיה המזינה את עצמה, נעה מתוך שפע פנימי ומפיצה את אורה ללא תכלית. כמו המידה הפרומתאית הטובה וכפי שעשה זרתוסטרא, וכפי שניטשה מתאר את עצמו בימיו האחרונים.

קריסת הניגודים זה בזה בהגותו של ניטשה, הבאה לידי ביטוי הן בשיבה הנצחית והן במושג ביטול אני/חוץ על ידי קריסה פנימה של סובייקט/אובייקט, מצביעה על מציאות משתנה ואני משתנה.הכל בתנועה ודבר אינו קבוע.זוהי חירות של העולם עם חירות של האדם, קרוסים זה בזה. אדם ועולם היו לאחד. אין מקום, אין זמן, אין סוף.

מחקר זה הוגש כחיבור "מוסמך אוניברסיטה" M.A. בהנחיית פרופ' משה צוקרמן, בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל-אביב, ביולי 2011.

אני מוסרת את המחקר לרשות הכלל, מתוך רצון לקדם את השיח האקדמי ומתוך תקווה לקידום הרעיונות.