השקט הזה שמביא גיל ארבעים.. 

וזה מן ערב כזה, ספק נושק ספק נוגע בגיל ארבעים שכל פסיעה לקראתו מרגישה כמו חוויה משכרת המונים. ואני מתחושה עילאית של עונג והנאה צרופה ממי שהפכתי להיות בעת האחרונה.

ואני כבר לא מתגעגעת למי שפעם הייתי אני. והפסקתי לחלק אותי לזהות אחת ועוד אחת אחרת לפרקים. ואני כבר לא מצרה ולא מרגישה תחושת החמצה על מה שיכל להיות ולא קרה.. ואני כבר לא מנסה לספק לעצמי הסברים על כל אותן פעמים בהן שתקתי אימים. ולא איכפת לי אם בחרתי בדרך הנכונה וזה לא משנה בכלל אם היא הייתה ארוכה או קצרה.

ואני כבר לא מספקת לעצמי אינספור תירוצים ללמה לא עושים דברים שנורא רוצים, למדתי לגזור את ה-לא מהחיים ולתת אינספור תירוצים ללמה כן עושים. ואני כבר לא פוחדת לגעת בחלומות גדולים. וממש לא איכפת לי אם הם בסופו של דבר מתגשמים, שמתי לב שהיכולת לחלום אותם מרגישה אותו דבר לפעמים.

ואני כבר לא פוחדת מהדברים הטובים שקורים ואין לי ספק ואפילו זה הקל שבקלים שיכול להיות ואני טועה המונים ולא איכפת לי מהטעויות כי שמתי לב שאני מתה על חוויות מתקנות.

וזה מן ערב כזה, ספק נושק ספק נוגע בגיל ארבעים שכל פסיעה לקראתו מרגישה כמו חוויה משכרת המונים. ואני בתחושה עילאית של עונג והנאה צרופה ממי שהפכתי להיות בעת האחרונה. ואולי זה בכלל השקט הזה שמביא איתו הגיל הנפלא שגורם לי להבין עד כמה אני

אישה אמיצה. ראוייה ונאורה לחיים.