פרשת וישב
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת וישב 

מאת    [ 13/12/2011 ]
מילים במאמר: 3473   [ נצפה 3526 פעמים ]

 
 

"וישב יעקוב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (לז,א)

רשעים ארץ ישראל מקיאתן, צדיקים ארץ ישראל קולטתן.

רשעים, דכתיב בעשו "וילך אל ארץ (ארץ שעיר, שיצא מהארץ) מפני יעקוב אחיו" (לו,ו).

צדיקים, ארץ ישראל קולטתן, דכתיב: "וישב יעקוב בארץ מגורי אביו" (לז,א).

 (לקח טוב).

"כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" (לט,ג).

ההצלחה של יוסף זה דבר שלא יתואר ולא ישוער. אותו יוסף, שאחיו כל כך שנאו אותו, שלא נחה דעתם עד שהשליכו אותו לבור. ולא סתם בור, בור מלא נחשים ועקרבים. אותו יוסף שנמכר מיד ליד כמו עבד גמור, שכל כך הרבה תלאות וסבל עברו עליו, אותו יוסף שורד ואף עולה לגדולה ומכונה 'איש מצליח'. כל מה שהוא עושה, הוא מצליח בו. מה הסוד? איך אפשר להסביר את ההצלחה המופלאה הזאת? "שם שמים שגור בפיו" (רש"י הקדוש). זה הסוד. כל הזמן זוכר את ה', כל הזמן מזכיר את ה', כל הזמן ממלמל פסוקים, מי שזוכה לכזה חיבור עם ה', הוא שמצליח. יוסף מעולם לא זקף את הצלחתו לזכותו. תמיד תלה הכל בעזרתו יתברך. הכל בעזרת ה', אני אישית כלום. אפילו כשמכתירים אותו למלך, מה הוא אומר? "את האלוקים אני ירא".

ההצלחה של הבן אדם, שהוא זוכר את ה'. כי אם לא זה, מה תהיה ההצלחה שלו, שהוא מצליח בעסקים? שהוא חכם? שכולם מכבדים אותו? לזכור את ה' זה להיות בדבקות עם ה', זה להיות מוכנים לעבור הכל, העיקר להתקרב אליו יתברך. "מה איכפת לי מה אני עובר ומה מעבירים אותי כל זמן שאני יודע שאני מתקרב אל ה'".

אנחנו רק אורחים פה. אורח נטה ללון. אנחנו, והבנים, והנכדים, והנינים, אף אחד לא נשאר כאן לנצח. וזה גם כל כך מהר חולף. כצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף. צריך לזכור את זה בשביל לקבל את הפרופורציות הנכונות. להניח לכל ההבל של העולם ולהתרכז במה שנשאר לנצח. כי רק בשביל זה אנחנו פה. ומה שנשאר זה הדקות האלה שאנחנו עם ה', זה החיבור אל ה'. וחיבור זה קודם כל דיבור. לדבר אל ה' פשוט פשוט פשוט. זו כל ההצלחה שלך בחיים. אתה מחפש משהו, הופך את כל הבית ולא מוצא ופתאום מצאת. ה' תודה, אני יודע שאתה עזרת לי למצוא את זה. רגע אחרי חשבתי מחשבה לא טובה, דיברתי דיבור לא טוב, ראיתי משהו שאסור לראות, ה' סליחה, תסלח לי. אני כל כך מצטער. תעזור לי להתגבר. מה בסך הכל אמרתי? שתי מילים. תודה וסליחה. אבל דיברתי עם הקב"ה בגוף שני. יצרתי קשר אישי עם הקב"ה. כל עבודת התשובה היא לבנות קשר אישי עם הקב"ה.

והעיקר שהכל יגיע אל הלב. כל מה שהאדם שומע, לומד, מבין, השאלה אם זה נכנס ללב, אם זה עובר דרך הלב, נכנס לכל האיברים, אם זה מתפשט באיברים. כמו שרבינו אומר שהאמונה צריכה להתפשט בכל האיברים, כל כולו ייהפך לחתיכת אמונה. כשאדם זוכה לכזה חיבור, זאת ההצלחה הכי גדולה שלו. זאת השמחה הכי גדולה שלו. בלי חיבור אל ה', גם כל טוב שבעולם לא יספיק לנו כדי להיות שמחים. מתי אדם יכול להגיד שהוא הצליח בחיים? כשהוא זוכר את ה'. זה מה שה' רוצה. שבכל הבלבולים שלך תזכור בסוף שזה ה'.

"ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר" (לט,כ).

כמה יסורים עובר יוסף. כמה יסורים עובר כל אדם במהלך החיים, כל אחד יש לו את המסלול שלו, עם הרבה תיקונים, עם הרבה יסורים, עם הרבה דברים קשים. אבל דבר אחד חייבים לזכור: גם כשאתה בתוך החורבן הפרטי שלך, גם אז ה' משגיח עליך. ה' אף פעם לא עוזב אותך. עצם הידיעה הזאת שה' תמיד אתך צריכה לתת לך כוח. תזכור שזו הדרך של ה' להעלות אותך עוד מדרגה. לקרב אותך אליו. היסורים מזככים אותנו, מטהרים אותנו, ממרקים את הגוף, מאירים את הנשמה, מקרבים אותנו אל ה'. כל אדם עובר באיזה שהוא שלב בחייו תקופה קשה וכואבת, אבל דווקא שם הוא מוצא את ה'. דווקא בתוך היסורים הוא מגלה את יד ה', את השגחתו, את הרצון של הקב"ה להמעיט ביסורים, לעודד, לשמח היכן שאפשר, לתמוך. הוא מבין לבסוף שאין כאן עונשים, שמשמים לא דוחים את האדם, לא מרחיקים אותו, להיפך. היסורים נועדו לקרב את האדם, 'את אשר יאהב ה' יוכיח'. יבוא יום ונראה כי בעומק הדין היה מונח עומק של רחמים וחסדים.

רבינו הקדוש: "כי התכלית כולו טוב, כי אפילו היסורים והצרות והרעות העוברים על האדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, בודאי אינם רעות כלל, רק טובות גדולות, כי בודאי כל היסורים באים בכוונה מהשם יתברך לטובתו, כי כוונת השם יתברך הוא בודאי רק לטובה" (ליקו"מ סה).

רק עם הצרה אדם יכול להתחבר לקב"ה. האור לא מתגלה כשהכל נפלא. האור מתגלה כשעוברים על הבן אדם דברים קשים. כשהכל נפלא זה ישות. הרגעים של החושך יותר גבוהים. אין קשר יותר יפה עם הקב"ה מהזמן שיש צרות, כשיש יסורים. פתאום יש קשר. פתאום מרימים את הראש. פתאום מדברים ממקום הרבה יותר פנימי, הרבה יותר עמוק. אני כל הזמן מבקש את האור אבל אני יודע שהחושך זה הכי גבוה. שני הדברים האלה יחד נותנים את החיבור הכי חזק אל ה'.

יסורים זה נסיונות. בקושי הזה של הנסיון אדם בונה את עצמו. הוא מוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות הגנוזים שיש בו. יש לו כאלה כוחות גנוזים שהם לא יצאו לאור כשהכל הולך רגיל וכסדר, והכל נהדר, אלא כשעושים לו נסיון. כשאדם עומד בנסיונות ומתמודד, הוא נהיה יותר מאושר, נהיה לו יותר טוב, הוא מגלה כוחות נפש שעד אז לא יצאו לאור, הוא מגלה את עצמו כאדם יותר גדול ממה שהוא היה קודם.

"ונתת ליראיך נס להתנוסס", ה' נתן ליראיו נס, נסיון, כדי לנוסס אותם, להרים אותם. כלומר מתי אדם מתנוסס? מתי הוא עולה עוד מדרגה? כשהוא עומד בנסיון. כל נסיון בעצם בא לנוסס את האדם, פתאום הוא מגלה שיש לו כוחות כאלה עצומים ודברים כאלה נפלאים שקשה לשער.

קשה לתאר את גודל הנסיון שהיה ליוסף הצדיק עם אשת פוטיפר ואיזה כוחות נפש הוא מגלה אז בעצמו. וכל השנים שהוא בתוך בור האסורים, 13 שנים בתוך כזה חושך ומספר המדרש שהיה מפזז שר ורוקד כל העת. אפשר לתאר דבר כזה?

אנחנו לא מחפשים נסיונות. ריבונו של עולם, תציל אותנו מנסיונות כי אנחנו כל כך חלשים.

קשה לנו יסורים ואנחנו מבקשים מה' שהכל יהיה ברחמים. אבל יש דבר שמוכרחים לזכור ושיכול לעזור להתמודד עם היסורים שהרי אלה באים אם נרצה ואם לא. היסורים יכולים להכריע את כף המאזנים לצד זכות במשפט הגדול שמחכה לכל אחד מאתנו אחרי 120 שנה.                              

סיפר המגיד הירושלמי רבי שבתאי יודלביץ מעשה מופלא באדם שהיה למוד ביסורים ומכאובים שונים, מחלות פקדוהו ואת אנשי ביתו, פרנסתו לא היתה מצויה ברווח, ועוד קשיים שונים ליוו אותו בימי חייו. יום אחד החליט שהוא נוסע אל הצדיק המקובל רבי שלום שרעבי כדי לשאלו כיצד עליו לפרש את הנהגת ה' עמו, ומה עליו לעשות כדי שיוקל לו. כאשר בא לבית הרב נתבקש ע"י הרבנית להמתין עד שהרב יתפנה אליו. התיישב האיש באחת הכורסאות שניצבו בחדר, וכיון שהיה עייף מטורח הדרך, שקע בשינה עמוקה. בחלומו הוא רואה את עצמו מגיע לשמים ורואה לפניו דרך שוממה אף נפש אחת לא נראתה באופק, דממה מוחלטת שררה במקום. אט אט החל צועד במעלה הדרך. לפתע שמע מאחריו קול רעש גדול, הקול הולך ומתקרב אליו. לפתע עוקפת אותו מרכבה גדולה מלאה מלאכים צחורים כשלג, ובעקבותיה מרכבות רבות ובכולן מלאכים לבנים. כאשר תמה שיירת המלאכים הלבנים, החלה לעבור על פניו שיירה ענקית של מרכבות נושאות מלאכים שחורים מטילי אימה. הדבר עורר את סקרנותו, הוא החיש את צעדיו, עד אשר הגיע לעבר מרכז הככר שם עמדו מאזנים ענקיות והמלאכים החלו לעלות עליהם. האיש לא הבין מה מתרחש לנגד עיניו, עד שהוסבר לו שכאן הוא בית דין של מעלה וכעת דנים דינו של אדם. פנה לעבר המרכבות, ואכן ראה שעל כל אחת מהן ישנו שלט שעליו כתוב שם של מצוה או של עבירה. על המרכבות שבהן היו המלאכים הלבנים היה כתוב: ת"ת, תפילה, כיבוד אב ואם, גמ"ח, שמירת שבת ועוד. ועל המרכבות של המלאכים השחורים, היו השלטים שנשאו שמות עבירות כגון: ביטול תורה, לשה"ר, חילול שבת, גזל, קנאה ועוד. האיש התעניין לדעת מי הוא האדם הנדון במשפט זה. כאשר משיבים לו, שהוא עצמו נידון במשפט הוא נדהם ונחרד לראות כי כל המלאכים כבר ניצבים על המאזנים, וההכרעה נוטה לצד המלאכים השחורים. ידוע ידע, כי אם זו תהיה התוצאה הסופית, יהיה דינו כדין הרשעים, ועל כן החל רועד כולו מפחד. והנה הכרוז מכריז ושואל, האם נשארו עוד מלאכים? התשובה היא: "לא!" ושוב שואל הכרוז, אולי סבל היהודי יסורים בימי חייו, ואם כן אפשר לצרפם לצד הזכויות? מיד מופיעה מרכבה ענקית של מלאכים שנבראו מכח היסורים שסבל, וכנגד כל מלאך של יסורים הורידו מהמאזנים כמה מלאכים שחורים. שכן יסורים ממרקים ומצרפים את האדם מעוונותיו. כעת רווח לו מעט, כאשר ראה שמשקלם של השחורים הולך ויורד וכפות המאזנים כמעט השתוו זו לזו. כאשר תמו גם מלאכי היסורים ראה שהכף עדיין נוטה במשהו לצד העבירות, ומזה הבין האיש שמצבו בכי רע. הנה עוד מעט קט יוכרז על פסק דין, והכף נוטה לרעתו. בצר לו נפלטה לפתע מפיו זעקה גדולה ומרה: "הבו לי עוד קצת יסורים!!"...

מקול הצעקה התעורר האיש מחלומו, ובני ביתו של הרב, אשר נבהלו מהזעקה חשו לעברו ושאלוהו מה קרה. רק עכשיו הבין שהכל היה חלום, קם מהכורסא ופנה לעבר הדלת. לרבנית שקראה אחריו: "הרי רצית לדבר עם הרב", השיב: "כבר אין צורך, קיבלתי את התשובה המתאימה מהשמים...".

"והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" (לז,ב).

מי הם בני בלהה ובני זלפה? בני השפחות, "שהם בחינת המשפחות הירודות שבישראל, שהיה יוסף מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם.  בן שבע עשרה שנה היה יוסף, שבע עשרה גימטריא 'טוב', שיוסף היה טוב לכל והיה כולו טוב ועל ידי זה היה יכול לקרב הכל, כי מצא בהגרוע שבגרועים נקודות טובות ועל ידי זה קרבם לה' יתברך" (ליקו"ה השכמת הבוקר ד,טז).

יהודי חייב להרגיש שהוא חלק מעם ישראל, לא מספיק מה שהוא עושה כדי להתקרב אל ה', הוא צריך להבין שה' מחכה לכולם שיתקרבו אליו, בלי זה לא תבוא הגאולה. לכן, מה שקורה לשני זה לא רק עניין שלו, זה גם עניין שלי. אתה חייב לאהוב את השני, אתה חייב לדעת שאתה לא יכול בלעדיו. ביחד ננצח את המלחמה. ביחד נביא את הגאולה. ביחד נוריד את האור. בלי האחדות הזאת ה' לא מסתכל עלינו בכלל. כי הקב"ה רוצה את כולם יחד. אם אחד לא מרגיש את הערבות לשני, הוא חושב שמה שהשני עשה, השגיאה של השני זו הבעייה שלו ואני את נפשי הצלתי, אז הוא טועה בהחלט. יהודי צריך להרגיש את הסבל של השכינה מכל חסרון של כל אחד ואחד, צריך לבכות על זה, להתפלל על זה, לעשות כל מה שהוא יכול כדי לקרב.   

זה לא רק שאתם צריכים לשמור על עצמכם ולדאוג לעצמכם ולהיות בסדר בעצמכם, ברוך ה' אני מסודר, אני בסדר, אלא אתם ערבים זה לזה. יש ערבות, עם ישראל, כל אחד ערב בשביל השני. אם כן, אנחנו בקלות יכולים ליפול ברוחנו. בקושי אני יכול לשמור על עצמי, אז עכשיו אני אקבל עונש בגלל שאחרים עשו עבירות. בקושי אנחנו מחזיקים מעמד בעצמנו, בקושי אנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו מצווים, וכל פעם אנחנו רואים שיש עוד דברים קשים, דברים שאנחנו לא יכולים, ופה נכשלנו ושם נכשלנו, וצריכים כל הזמן לבקש סליחה, וצריכים לעשות וידוי, ולהתחיל התחלה חדשה, אז עכשיו באים להגיד לנו שאנחנו ערבים על אחרים? על מי אנחנו ערבים, על השכנים שלנו, על כל עם ישראל אנחנו ערבים, אז ה' ירחם, אז מה יהיה, איך אנחנו יכולים להחזיק מעמד בערבות הזאת.

= הערבות הזאת היא בתוך הנפש פנימה, להתכלל  בכל עם ישראל, לדעת שאנחנו לא נצליח שום דבר באופן פרטי, אתה לא פרט לעצמך, אין לך  מציאות בפני עצמך, אתה פרט כזה שמחובר לכלל, הקב"ה לא מביא את משיח צדקנו עד שכולם יחזרו בתשובה, עד שכולם יהיו עם אחד. ה' לא מכיר בנו כפרט,  הוא מכיר בנו בכלל. ולכן, אף על פי שהוא מסתכל על כל אחד באופן פרטי, זה רק במידה שאותו אדם מוכן להיות מעורב ולקחת אחריות על כל עם ישראל.

אנחנו ערבים על כל עם ישראל. אבל הערבות הזאת זה לא שאומרים לך עכשיו תלך, תצא לעשות פעולות, תעשה נקיון בבתים, תעזור לאנשים חולים, לא מבקשים ממנו את זה, הוא לא יכול, בקושי הוא חי. אבל במחשבה, בלב, בנשמה, לא לחשוב שאתה בן יחיד. זאת עבודה. הסתכלות. ברגע שאדם מסתכל אחרת על כל החיים, אז זה לא קשה לו כי זה בסך הכל במחשבה.

אצל הקב"ה זה הכל אחד. לא מעניין אותי. אצלי אתם ביחד. לא משנה לי מי אתה. אתה האיש הכי גדול בדור או אתה חוטב עצים או שואב מים. אתם אצלי ביחד כולם שווים, אני אבא של כולם, אין לי שום עדיפות לשני אפילו שהוא יותר מוכשר ויותר מוצלח ויותר צדיק.

כל העניין של עם ישראל זה שהם ערבים זה לזה.

זה סוד הגאולה. אנחנו יכולים להרגיש את הכאב של השני כמו שהקב"ה מרגיש את הכאב של כל אחד ואחד. אני ברוך ה', איך אני הצלחתי, ואני ברוך ה' בסדר, והכל אצלי דופק נפלא, בשמים צוחקים על בן אדם כזה. אם השכינה לא ירדה, אם אנחנו נמצאים בכזו גלות, אם יש כאלה דברים נוראים שכל דקה מאיימים עלינו, האויבים, בגשמיות וברוחניות, בכל פינה שאנחנו הולכים יש לנו נסיונות, אף אחד לא יודע מה שיהיה לו, אם לא מהילדים שלו אז מהנכדים שלו, מהנינים שלו ח"ו, לאף אחד אין בטחונות בכלום, בשום דבר, אז אם אנחנו במציאות כזאת יכולים ככה כל אחד להתכנס בתוך הקונכיה שלו ולחשוב אני ברוך ה', אצלי בסדר, אז הקב"ה צוחק עליו. אין כזאת מציאות. הקב"ה לא נותן לאף אחד לחשוב שיש לו איזה חיבור עם ה' אם הוא לא מחובר עם כלל ישראל.

כמו אותו סיפור מפורסם שבא בן אדם אחד וישב בספינה והתחיל לקדוח בספינה, אז באו ואמרו לו מה אתה עושה, עוד מעט הספינה תטבע, מה אתה קודח חור בספינה, אז הוא אמר, אני קודח חור תחתי, מה אתם רוצים, אל תתערבו לי, זה המקום שלי. וזאת המציאות של עם ישראל. עם ישראל נמצא בתוך ספינה אחת. אם אחד עושה משהו לא טוב, כולנו צריכים לרעוד.

אם אתה לא יכול לצאת מהבית עכשיו לעזור לשני, אתה צריך להרגיש את זה בלב. אתה צריך לחשוב על זה. אתה צריך לדבר בלשון רבים, לבקש על כל עם ישראל. לשכוח קצת מעצמך. אם אדם כל הזמן מבקש על עצמו, אז כמו שכתוב בזוהר שהוא כמו החיות האלה שעושות הב הב הב, תן לי תן לי תן לי.

יוצאים מהקטנות מוחין, מהקנאה שלנו, מהשנאה, מההקפדות, מצרות עין, מכל מיני דברים קטנוניים, יוצאים למשהו יותר גדול. מתייחסים לכולם, ונותנים להם חיוכים ואהבה, מתפללים עליהם, חושבים עליהם, אנחנו לא חושבים שאנחנו יותר חשובים, אנחנו יוצאים מהנקודה של האנוכיות וההסתכלות העצמית אל ההסתכלות הרחבה יותר, והכל למען יתגדל ויתקדש שמו בעולם". (באור פני מלך חיים).

אמנם, הערבות הזאת זה במחשבה, בלב, בנשמה, אבל יש מי שלא מסתפק בלחשוב על השני. הוא גם עושה מעשה, כמו בסיפור הבא:

הקשר שבין נעליו של וולוולה לרבנו יונה

הסבא מקעלם, כך מספרים, חלם באחד מלילות עשרת ימי תשובה חלום מצמרר. והנה בחלומו רבנו יונה מגירונדי, מי שחיבר את ספר המוסר הקדמון "שערי תשובה", מגיע עוד מעט לבית הכנסת המרכזי בקעלם, ועומד לשאת דרשת מוסר לקראת יום הכיפורים.

התרגשות ותכונה בעיירה. רבנו יונה, מי לא קרא, מי לא שינן את אימרות המוסר הקולעות שלו, החדות, החודרות אל הקרביים כחיצי אש. מי לא מדפדף בין הדפים המצהיבים של "שערי תשובה" ומחפש שם את עצמו, מנסה לזהות את העקמומיות הפנימית שלו.

וכשרבנו יונה עוזב את כל ספריו, כתביו וחידושיו ועומד לשאת דרשה בקעלם, מי לא יוצא? החנוונים סוגרים חנויות, הירקנים אוספים ומאחסנים ירקות, הסנדלרים לוקטים מסמריהם ופטישם, עוטים על עצמם חליפות ושטריימלים ואצים לכוון בית הכנסת, שהרי להפסיד מילה מדיברות קודשו של רבנו יונה מגירונדי, זה הפסד רוחני שאין לו מחיר, ואין לו רע.

גם הסבא, יישר את דש חליפתו, הדביק כובעו לראשו, והרים רגליו לכוון בית הכנסת. הוא לא האמין למשמע אוזניו, הנה עוד מעט הוא יוכל להביט בהדרת פניו של אחד מגדולי הדורות, ולהתבשם מחוכמה עילאית שבוודאי תעורר אותו לתשובה שלמה ותזקק את יראתו כצרוף הכסף, או כצרוף הזהב.

וכבר מרחוק רואה הסבא מקעלם, את תושבי עיירתו האהובים נכנסים לבית הכנסת ומתיישבים והנה גם הוא ניצב סמוך לכניסה, ובפתח עומד לו שומר גברתן זעוף פנים, אשר מודיע לו חד וחלק: "אתה אדוני לא נכנס!!!"

הסבא מקעלם משתומם, "אני לא נכנס?" הוא שאל בשפה רפה "אני הסבא מקעלם...".

"הסבא מקעלם והסבא מטוקיו, אתה לא נכנס" חזר השומר על הצהרתו המפתיעה והמחוצפת והמשיך לחסום את הפתח, ומאידך נתן לכל מי שרק רצה להיכנס ולתפוש מקום טוב.

"יסלח לי כבודו" אמר הסבא בענווה "אבל אני הרב של העיר הזו...".

שטויות...

"אני ראש הישיבה".

נו, אז מה.

"אני... מרביץ כאן תורה לכל האנשים שאתה רואה כאן, אני מורה ופוסק הלכות...".

נו, אז מה.

הסבא היה המום והוסיף "תשמע נכבדי, אתה אולי לא מבין - עם כל הענווה - אבל כל התורה והחוכמה והמוסר של קעלם בעשרות השנים האחרונות, זה ממני".

השומר היה עקשן, וכאילו המילים הרכות והמתחננות של הסבא, עברו הרחק הרחק מעל ראשו.

הסבא עצם עיניו, ולא האמין. איזה בזיון. כל התושבים בפנים, והוא בחוץ. רק לו אין זכות לשמוע את הדרשה המופלאה של רבנו יונה, אוי לאותה בושה, או לאותה כלימה. הסבא חש סערה יוקדת מפעפעת בחזהו וחיפש מוצא מן הסבך, עד שצץ רעיון במוחו...

"תשמע יקירי, אתה אולי לא יודע, אבל אני האבא של נחום זאב, המכונה וולוול. הוא הבן שלי...".

"מה? באמת?" אורו עיניו של השומר הקשוח. "חבל שלא אמרת זאת קודם. אם נחום זאב הוא בנך, אזי אין שום בעיה, הכנס פנימה בכבוד, בכבוד רב".

"תודה" אמר הסבא וצעד קדימה.

אבל כאן, ממש בנקודה הזו, הוא התעורר מן ... החלום. אין דרשה, אין בית כנסת, אין רבנו יונה. חבל.

הסבא הזעיק מיד את בנו ושאל "הסבר לי בני יקירי, מה פשר הדברים? הלוא בוודאי יש לחלום הזה אחיזה, יש בו מסר. מה עשית? במה זכית שבזכותך נתנו לי להכנס - אמנם בחלום - לבית הכנסת המרכזי לשמוע את דרשתו של רבנו יונה?".

וולוול, היה מופתע, האיתות השמיימי הזה הדהים גם אותו.

"אולי אבא" אמר "אולי בזכות מעשה חסד קטן שעשיתי עם יהודי לפני מספר חודשים. בעצומו של חורף גיליתי שסוליות נעלי קרועות לחלוטין, השלג הקפיא אותי, הלכתי לסנדלר ושם ראיתי זוג נעליים גבוהות עם פרווה של דב. ממש מיוחדות וקורנות חמימות. במשך חודשיים שלושה אספתי פרוטה לפרוטה, ואפילו לווייתי מכאן ומשם, כדי לאסוף את הסכום הגבוה שעלו נעלי הפרווה. נכנס בי יצר רע, מן דחף לא לקנות נעליים רגילות, רק את נעלי הפרווה. ואכן לפני כשבועיים רכשתי אותן והנחתים בארון עד לערב שבת כדי לחדשם. והנה בליל שישי דפיקה בדלת. אני פותח, ובפתח ניצב לו שם קבצן יהודי, שפוף רזה, וביקש צדקה. הכנסתי אותו בזריזות פנימה, הושבתי אותו ליד התנור. הגשתי לו כוס תה חם, עוגות, פירות, ודאגתי שישבע וירגיש טוב. שלשלתי לידו כמה רובלים כדי שיוכל להתקיים בימים הבאים. הוא הודה לי בחום רב וביקש לצאת. ובעודו פותח את הדלת, מנשק את המזוזה, ובחוץ השלג נערם לגובה של מטר וחצי וכבדרך אגב אני מביט לכוון רגליו, ולא מאמין!!! היהודי יחף, פשוט כך, ועל רגליו צלקות ופצעים וחריצים, והן נפוחות. נקרע לבי בקרבי. ביקשתי שימתין, ניגשתי לארון אבל עם הרבה היסוסים, שלפתי משם את זוג נעלי הפרווה. ביקשתי שינעל אותם, והם תאמו לרגליו כמו כפפה ליד, ממש יכולתי להבחין בו, כאילו הוא נולד מחדש, זיק של אושר ושמחה פרץ מעיניו... הוא הודה וברך אותי ויצא לקעלם המושלגת... זה הכל".

הסבא מקעלם נשק את בנו ואמר "בני אהובי, אין לי ספק שחסד אדיר זה, ההטבה שנבעה מלב טהור כלפי בן של הקב"ה, היא שפתחה לי את הדלת של בית הכנסת לשמוע את דרשת רבנו יונה..." (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקוב-קובי לוי).

פינת ההתבודדות

"צריכים לשים לב ללשונות שבהן רבנו תאר את הדרך להתבודד, שהיא תמיד בדרך רחמים ותחנונים, כמו שכתב בליקוטי מוהר"ן תנינא כה, שצריך שיקבע לו האדם שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו, בטענות ואמתלאות, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו לעבודתו באמת, ותפילה ושיחה זו, תהיה בלשון שמדבר בה... וכן בכל מקום שמזכיר התבודדות, נוקט רבנו לשונות אלו של רחמים ותחנונים, וכתינוק המתחטא לפני אביו וכו'. וכן מובא בהלכה, שתפילתו של אדם צריכה להיות בדרך של רחמים ותחנונים, כי העיקר הוא לעורר רחמי ה' עלינו, שיומתקו כל הדינים, ואז ממילא תבוא ההתעוררות וההתלהבות לעבודתו יתברך (בשדי יער).

תפילה

ריבונו של עולם.

פתח לי פתח לעולם הניגון. תעזור לי אבא שאני אזכה להגיד הכל בניגון, כל דבר והניגון המיוחד שלו.

כמו למשל, תיקון חצות. הניגון הזה שמנגנים את התיקון חצות בציבור שלנו הוא כל כך מיוחד, הוא נוגע בנקודה כל כך פנימית, הוא מעורר את הלב ומחבר את הבן אדם לכאב של עם ישראל על החורבן, על גלות השכינה, על זה שאתה עדיין כל כך רחוק מאתנו. זה דבר אחר לגמרי כשמנגנים את התיקון חצות מאשר כשרק אומרים אותו. זכה אותי ללמוד ולזכור את הניגון הנפלא הזה.

או התהילים. זכה אותי אבא'לה שיהיה לי ניגון מיוחד לתהילים, כמו זה ששמעתי לפני שנים כשנכנסתי לבית כנסת אחד ושמעתי אברך אחד מנגן את התהילים והנשימה פשוט נעצרה לי. והתחננתי אליו שיקליט לי את עצמו ואחרי זמן הוא אכן הקליט אך זה כבר לא היה אותו דבר. אני בטוח שזה היה ניגון של דוד המלך, גם ליהודי הזה קראו דוד.

וככה עם כל דבר ודבר. אפילו הברכות שמברכים, אבא, כמו 'אשר יצר', כשאני שומע כשאומרים את הברכה בניגון, תמיד יש לי הרגשה שזה עולה מיד עד כסא הכבוד, ושאתה מיד שולח רפואה, שזה משמח אותך יותר מהכל.

זכה אותי אבא שאני אזכה לעבור את היום עם ניגון כזה שפותח את הלב. כי כשאני פוגש בני אדם שמזמזמים איזה ניגון, אני יודע מיד שהם שמחים. שהם מחוברים אליך. זכה אותי אבא לנגן ולשיר לך כל החיים ניגונים של ערגה, של געגועים וכיסופים אליך, ניגונים שלוקחים אותי למקומות הכי גבוהים, הכי נפלאים, שלוקחים אותי ישר אליך.

 

 ר. מנחם אזולאי

בלב יהודי -פורטל יהודי בראש צעיר

 

 

 

 

 

 

בלב יהודי -פורטל יהודי בראש צעיר  מאמרים בנושאי התפתחות אישית ,חומר מגוון בנושאים יהודיים ואקטואליה .

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב