חינוך, למה? 

נושא החינוך תפס מקום של כבוד לאורך כל הדורות ומאז היינו לגוי זה 3300 שנה, כאשר נושא זה היה הראשון במעלה, לפני כל. גם כאשר אבותינו היו צריכים להקדיש את פת לחמם ממש בשביל גידול עתיד דור המחר.
אז בעצם מה קרה מאז. מה השתנה לו פתאום, כאשר עינינו כלות ולא מאמינות למראה המתרחש מול עיננו, כאשר דווקא נושא חשוב כל כך, ערכי וראשון במעלה לעתיד העם והמדינה, דווקא נושא זה תופס לו מקום שולי יחסית לצרכים חיוניים אחרים שלא היינו מרשים לעצמנו להתנתק מהם ולו ליום אחד בלבד.
האם מישהו יכול לדמיין שביתה ולו ליום אחד של חברת החשמל, או מקורות המים, ואפילו ספקי הדלק... הרי ברור שלא. ומה שונה הוא נושא החינוך, שאנו מרשים לעצמנו שביתה הנוסקת ליומה ה - 40? מדוע זה כך, מה השתנה אצלנו?
זוכרים את הימים בהם היינו ספונים על ספרי הלימוד והמחברות ושיעורי הבית אל תוך הלילה. את ההורים שהיו יושבים לצידנו לראות איפה אנחנו בכלל בשלבי העלייה והצמיחה האישית. את השעות שהם הקדישו עבורנו בשיחות עם המורה המחנך בבית הספר...
אולי הבעיה היא, כאשר התחלף לו נושא "חינוך" שאיננו עוד, ב"הקניית יידע" והרחבתם במטרה להשיג הישגים ו"להתקדם" בעולם של קדמה ותחרות. כאשר מכל מקום הילד שומע וניזון ממושגים אלה שהתחלפו להם ממושג יסוד של חינוך לערכים ובנייה אישית, בהקניית יידע ובהישגים חומריים אחרים. התוצאה בהתאם.
איפה הם הימים ההם כאשר נושא הערכים היו נר לרגלינו, יסוד מוסד לכל קידמה ויידע. כאשר ידעו מורי הדרך שהבסיס לכל עלייה הינו רק כך - חינוך לערכים ונורמות בסיסיות שרק איתם ניתן יהיה להעמיד דור מבורך שיכול לפאר את שלשלת הדורות בפירותיה הברוכים?
* * *
מסופר על שרלוק הולמס וד"ר ווטסון שיצאו לכמה ימי קמפינג.
לאחר ארוחה דשנה ובקבוק יין טוב איחלו זה לזה לילה טוב ופרשו כל אחד לשק השינה שלו.
כעבור כמה שעות שרלוק התעורר, העיר במרפק את חברו ואמר לו:
- " ווטסון, הבט לשמיים ואמור לי, מה אתה רואה - "
- " מיליוני כוכבים ", ענה לו ווטסון.
- " ומה זה אומר לך - ", חזר ושאל הולמס.
ווטסון חשב רגע ובמאמץ להרשים את חברו אמר :
" מבחינה אסטרונומית זה אומר שקיימים מיליוני גלקסיות ופוטנציאלית - ביליוני כוכבי לכת.
מבחינה כרונולוגית אני משער שאנו מתקרבים לשעה 3.15 אחר חצות,
מבחינה תיאולוגית אני רואה שהקב"ה הוא כל יכול ואנחנו יצורים קטנטנים חסרי כל חשיבות,
מבחינה מטאורולוגית אני משער שמחר נועד לנו יום יפה ושמש נפלאה !
"ומה זה אומר לך חברי הטוב שרלוק - "
המתין הולמס דקה ואמר:
- " ווטסון, כל יום אתה הופך ליותר ויותר אידיוט - גנבו לנו את האוהל ! "
סיפור זה אשר זכה להיבחר ע"י אוניברסיטה בריטית כבדיחה הטובה ביותר המייצגת את ההומור האנגלי, אולי ממחיש גם את מצבנו, בשינוי אחד. הפעם מדובר בדבר רציני מאוד - בחיינו, בחיי ילדינו ועתידנו.

הנמשל:
אולי הבעיה היא, שמרוב שאנו עסוקים בריצה קדימה, שכחנו לנו את הדברים הכי בסיסיים שהם בנפשנו - חינוך לערכים, לנורמות מוסריות בסיסיות, לאהבת האדם, לסובלנות ולכבוד הדדי... - עוד בטרם נלמד מדעים, הייטק ... וכל השאר, שהם חשובים לחיינו ועתידנו, אך לאחר בסיס מוצק ואיתן של יסודות יציבים שעליהם ניתן לבנות את השאר.

בפרשתנו (וישלח), רואים אנו את יעקב אבינו בחיר האבות, כיצד הוא עומד על המשמר ובכל הניסיונות הקשים והמרים בדרכו, לבניית עתיד האומה היהודית, מבלי שייפגם משהו בדרך למטרה זו. הוא עומד בגבורה כלפי עשו אחיו, כאשר מוותר על ההווה העכשווי והמדומה למען המחר האמיתי והנצחי, אך יציב, איתן ואמיתי. הוא עובר סדרה ארוכה של ניסיונות, עם לבן הארמי (פרשת ויצא), עשו ובנו אליפז המרושש אותו מנכסיו... אך כל זה לא שובר את רוחו. יעקב יודע, כי כל זה מוביל אותו ואת העם היהודי בעתיד, בסולם גבוהה "כאשר ראשו מוסב ארצה, אך בסופו מגיע השמיימה". הוא יודע שאין זה הישג שיגיע מאליו, יש להשקיע בו את מירב הכוחות, לעמוד בניסיונות בכל עוז. כך זכה יעקב לברכה מיוחדת דווקא לאחר מאבק עיקש אל תוך הלילה עם שרו (מלאך) של עשו "ויאמר מה שמך? ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל... ויברך אותו שם" (בראשית, פרק לב, פסוקים כח-ל).
דווקא יעקב אבינו שעמד בכל הניסיונות הקשים בחייו במטרה לעמוד על המשמר, זכה להיקרא "בחיר האבות". ממנו יצאו שנים עשר שבטי י-ה.
המסקנה לנו: כל יחיד ויחיד ישים לב אל חלקת אלוקים הקטנה שלו - משפחתו וילדיו - להם ייתן את מיטב כוחותיו בהקניית חינוך וערכים. כך כל יחיד ויחיד יראה את עצמו כחלק מהכלל וכשירות לו, למשפחתו ולעם ישראל כולו, בעיצובו של דור המחר, שהיא עיקר משאת חיינו.