אודיסיאוס ונצ'יקטס יורדי דומה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

אודיסיאוס ונצ'יקטס יורדי דומה 

מאת    [ 13/12/2011 ]
מילים במאמר: 4099   [ נצפה 4155 פעמים ]

 
 

במקורו מייצג הביטוי "יורדי דומה" את המתים שהלכו לעולמם, למשל: "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה" (תהלים קטו, יז), ובמובן יותר מצומצם השתרש הביטוי כמייצג את היורדים שאולה וחוזרים משם בחיים. אודיסיאוס במיתולוגיה ההלניסטית ונצ'יקטס בתרבות ההודית, הם שניים מן הגיבורים שירדו לשאול וחזרו ממנו בשלום, ומספרים על חוויותיהם. אודיסיאוס מלך איתקה, מוכר וידוע כגיבור החכם של מלחמת טרויה, וסיפור מסעותיו הפך לשם נרדף להרפתקות נדודים1. סיפורו של נצ'יקטס לעומת זאת, ידוע הרבה פחות.

מטרת עבודה זו היא להביא גם את סיפור נצ'יקטס לתודעת הציבור הקורא עברית, על ידי השוואת קורותיו בעולם המתים לעלילות אודיסיאוס בשאול2. למרות השוני בגילם, בניסיונם ובאופיים של שני הגיבורים, ולמרות הרקע התרבותי השונה של סיפוריהם, מתבקשת ההשוואה ביניהם כיורדי דומה3.

שני הסיפורים הם מיתוסים המשקפים דרכי התמודדות של האדם עם תופעת המוות, והם שונים זה מזה בתפיסת עולמם, במטרותיהם ובמסריהם. בעוד סיפורו של אודיסיאוס מייצג מסורת של מיתוסים לא מעטים על יורדי דומה בתרבות ההלניסטית, סיפור נצ'יקטס כבן-תמותה החוזר בחיים מן השאול, הוא מופע חריג וחד פעמי בתרבות ההודית4.

בעבודה זו נשווה בין תפיסת המוות וגורל האדם לאחר המוות בשתי התרבויות - ההלניסטית וההינדואית - ונבחן כיצד מתבטאים ההבדלים התרבותיים בתיאורים של דמויות הגיבורים, בקורותיהם בעולם המתים ובדרך חזרתם לעולם הזה. 

המוות - ומה הלאה? 

"הפחד מפני המוות הוא ללא ספק אחד האינסטינקטים הכלליים ביותר המושרשים עמוק-עמוק באדם"5.

 

חרדת המוות והפחד מפני האובדן המוחלט של קיום הפרט, מאפיינים את התייחסות האדם כלפי המוות מראשיתה של האנושות. הכלי הראשון להתמודדות עם חרדת המוות היה המיתוס6 ואחריו באו הדת ודברי ההגות. החברה האנושית עמדה תמיד נפעמת מול תופעת המוות7, מלאת סקרנות ופליאה לגבי מה שנמצא מעבר לעולם הזה, ובתחושה של אי-השלמה עם עובדת החידלון המוחלט שלאחר מות הגוף. היה לאדם קושי לקבל את קיומו כבר-חלוף, המוגבל לשנות קיומו בגוף הגשמי בלבד, וקיננה בו גם התנגדות לאי הצדק שבמוות:

"מה שעומד מאחורי התנהגות בני התרבויות השונות הוא חוסר היכולת של הפרט לקבל את אי-הצדק של המוות. בגלל חוסר יכולת זו נוצרים תלי תלים של השקפות ודעות, אמונות ופולחנים. כל היצירה הזאת באה כדי להתגבר על החרדה, על אי הקבלה"8. 

המיתולוגיה ההלניסטית מתארת את גורל האדם לאחר מותו, כהמשך ישיר לחייו על פני האדמה9. נשמת המת ממשיכה את "חייה" במישור מציאות שונה, בשאול הנקרא ארבוס (Erebus), או האדס (Hades). היא נוטשת את הגוף הגשמי ומגיעה לעולם המתים בצלמה ובדמותה בחיים, ובעזרת חארון (Charon), איש המעבורת "הקמצן", חוצה את נהר הסטיקס (Styx)10 המפריד בין עולם החיים לעולם המתים. לאחר שהנשמה שותה ממימי נהר לתה (Lethe), המשכיח ממנה את כל קורותיה בעולם11, היא ממשיכה לעבר ארמונם של האדס ופרספוני (Persephone) - מלכי השאול. בצומת של שלש דרכים לפני הארמון, יושבים שלושת שופטי המתים - מינוס (Minos), ראדאמאנטיס (Rhadamanthys) ואיאקוס (Aeacus) - השופטים את הנשמה על פי מעשיה בעולם החיים, וגוזרים את גורלה לאחד משלושת מדורי העולם הבא: החוטאים מופנים אל טרטרוס (Tartarus)12, לסבול עינויי נצח; הצדיקים מופנים אל השדות המבורכים של אליזיום (Elysium)13 ואלה שאינם צדיקים ואינם חוטאים, מופנים אל שדות אספודל (Asphodel), שם הם נעים ונדים לעד14.

תפיסת העולם היוונית, בהכללה, היא תפיסה דואליסטית, המחלקת את העולם לחומר ורוח ואת האדם לגוף ונשמה. מושג הנשמה קיבל בתרבות ההלניסטית משמעויות שונות: היא נחשבה כ"אויר" אצל אנכסימנס, וכחלק האלוהי שבאדם, או כמגדיר ה"אני" - אצל סוקרטס15. בתפיסה האורפית-פיתגוראית-אפלטונית הנפש ממשיכה להתגלגל לאחר המוות מגוף לגוף בתהליך של הזדככות, שבסופו היא מצטרפת אל האלוהים16.

גם בהינדואיזם התפתחו גישות אחדות לנושא המוות, שדומות בחלקן לתפיסות ההלניסטיות, והן נגזרות משתי תפיסות עולם שונות:             


    • תפיסת עולם מוניסטית המאיינת את המוות - שוללת קיום אונטולוגי מן המושג "מוות", כמו גם מן המושג "חיים". היא טוענת שהיקום הוא אחדות בלתי ניתנת לחלוקה, ושההבדלים והניגודים במציאות הנתפסת על ידי החושים והשכל, אינם ממהותה של ההוויה, אלא נגרמים על ידי מגבלות התפיסה האנושית. על פיה אין משמעות להבחנה בין התופעות והניגודים שביניהן לכאורה, כולל הניגוד בין חיים ומוות, ואין גם משמעות אונטולוגית לקיומו הנפרד של הפרט. כאשר האדם משתחרר מן התפיסה הרגילה ומגיע להכרה של האמת המוחלטת כאחדות אינסופית - הזהות אטמן/ברהמן (?tman/Brahman) - הוא משוחרר מכבילותו לסמסארה (sa7s0ra), מן המוות ומחרדת המוות. השחרור (מוקשה - MoXa) הוא מטרת חייו של האדם.
    • תפיסת עולם דואליסטית המעניקה מעמד של "יש" לשני יסודות ביקום - חומרים ואנרגיה, חומר ורוח, ובאדם - גוף ונפש. על פי תפיסה זו, הפרט (jivabhUta) - ההתגלמות הגשמית של האדם - נתפס כתחנת ביניים ברצף רב-התגלמויות, כ"משכן זמני" בלבד של הנפש (אטמן) - ה"אני" הנצחי והבלתי משתנה. המוות הפיסי אינו החידלון הסופי של ה"אני", אלא עוד אירוע ברצף האירועים של קיומו. ההתגלמות הגשמית היא בעלת השפעה מועטה בלבד, אם בכלל, על עצם מהותו של האדם. ה"אני" קיים לפני התגלמותו בפרט, וממשיך להתקיים לאחר מותו. התפיסה בדבר גורלו של האני הנצחי לאחר המוות, עברה שינויים במהלך הדורות:

    • בתרבות הקורבנות הוודית, הנשמה (preta) הולכת לעולם הבא - לשמים - באחת משתי הדרכים, "דרך האבות" או "דרך האלים"17.

    • בתקופה המאוחרת יותר התפתחה האמונה בגלגול נשמות18 - סמסארה בשילוב עם קרמה (karma) - המזכירה את התפיסה האורפית-פיתגוראית-אפלטונית. על פי תפיסה זו, הנפש עוברת תהליכי זיקוק והזדככות, תוך היפטרות מרשמי המעשים הרעים. לעיתים היא מתגלגלת ישירות לקיום מחודש על פני האדמה, במגוון צורות, מתולעת ועד בן אדם, ולעיתים היא עוברת תקופת ביניים בעולם הבא - בשמים או בגיהינום - על פי מעשיה. התורה המשולבת של העולם הבא עם תורת גלגול הנשמות, היא הרווחת בגרסות המאוחרות של סיפור נצ'יקטס.
 

לעומת השאול ההלניסטי, שעקרונית אין ממנו חזרה והשהייה בו נצחית, השהות בגיהינום ההודי היא זמנית, והוא משמש ככור מצרף שבו הנשמה מתענה עד שהיא שבה להתגלגל. דימוי השאול בהינדואיזם הגיע להתפתחותו המירבית בספרות היותר מאוחרת. בפוראנות, וגם בכתבים הרלבנטיים של סיפור נצ'יקטס, מופיעים תיאורים של מידותיו המפליגות של השאול19. למשל, אורכה של ממלכת ימה הוא אלף יוג'נה20, ואילו הדרך המובילה אליה היא 86000 יוג'נה21! למרות השימוש במונחים ארציים, המידות המפליגות הופכות את התיאור לבלתי ריאלי.

בדומה לנהרות השאול ההלניסטי, גם בתיאורי השאול ההודי מופיעים נהרות. ב"גן העדן" של הצדיקים - נהרות של חמאה מותכת וחלב, וב"מדורי הגיהינום" - נהרות נוראים ואיומים. נהר ואיטרני (VaitaraNW), הנהר הרחב והסוער והקשה למעבר, בכניסה לממלכת ימה (Yama)22 אל המוות, ניתן להשוואה עם נהר הסטיקס, אך בניגוד לסטיקס, אין עליו "איש מעבורת" הדואג להעברת הנשמות, וחצייתו היא חלק מעינוייהן.

      

מלבד ההבדלים בפרטי התיאורים של עולם המתים, ההבדלים בין התפיסה ההודית והתפיסה ההלניסטית מתבטאים בתיאורים השונים של אופי הגיבורים בשני הסיפורים - אודיסיאוס ונצ'יקטס - ובמשמעות המתלווה לסיפוריהם,. 

נצ'יקטס ואודיסיאוס - הילד ההודי והגבר היווני 

סיפור נצ'יקטס עבר שינויים והתפתחויות במהלך הדורות, אך שלד הסיפור מצוי בכל דפוסי העלילה23. זהו סיפור על ילד שירד לשאול לאחר שקולל למוות בידי אביו, נפגש עם אל המוות וחזר בחיים אל האדמה, מועשר בידיעה שלא מן העולם הזה.

ניתן להניח שהיה קיים בתרבות ההודית הקדומה מיתוס על ילד שהומת בידי אביו והוחזר לחיים על ידי אל המוות. סיפור עתיק זה שימש כנראה בסיס לשתי הגרסות העתיקות ביותר של סיפור נצ'יקטס בדפוס הוודי24, שהתפתחו במשך הדורות לגרסות הסיפור בדפוסים האחרים.

בדפוס הוודי מגיע נצ'יקטס בעקבות קללת אביו, אל ביתו של ימה, ומקיים עמו דיאלוג. בקטהה אופנישד, במהלכו של הדיאלוג, הוא עומד בפני פיתויים חומריים עצומים ומתגלה כשוחר האמת הרוחנית המוחלטת. בדפוסים המאוחרים יותר, הילד מביע בצורות שונות את רצונו לתור את עולם המתים, מתוך שאיפה להכיר באופן בלתי אמצעי את גורל האדם לאחר המוות.

תכונותיו של הילד נצ'יקטס - סקרנותו, נחישותו, כושר עמידתו בפני פיתויים ורצונו העז להכיר את האמת - הפכו אותו למופת של שוחר האמת המוחלטת. באמצעות סיפור קורותיו בשאול של גיבור אמין ובעל אישיות כובשת, מנסים המספרים לקדם תפיסות דתיות, חברתיות ופילוסופיות - חדשניות או מסורתיות - ולייחס אותן לסמכות אלוהית ולמציאות שמעבר לעולם הזה. 

לעומת הילד נצ'יקטס, אודיסיאוס הוא "גבר רב-נסיון", "רב-תלאות", "רב-מזימות" ורב-עלילות. לכאורה נראה שקורותיו נגזרות עליו במצוות האלים ולא נובעות מיוזמתו הוא, אולם מן התיאורים באודיסיאה, עולה דמותו של גבר הרפתקן, שעלילותיו תואמות את אופיו. בעשר שנות נדודיו המתוארות באודיסיאה, הוא מגלה בנוסף לאומץ, לעורמה ולחוכמה, שגילה בעת המלחמה בטרויה, גם סקרנות שאינה יודעת שובע, וחיפוש אחר הרפתקאות וריגושים מיוחדים. לדוגמה, המאמצים שהוא עושה והתחבולות שהוא מטכס על מנת לשמוע את שירת הסירנות ולשרוד. בניגוד ליוזמות שנוקט אודיסיאוס, נצ'יקטס, בכל דפוסי סיפורו, מגיע לעולם המתים ולמפגש עם ימה בגלל קללת אביו, ולא נוקט יוזמה.

על פי קאלאסו, סקרנותו של אודיסיאוס ותיאורו כגיבור רב-עלילות עולים בקנה אחד עם מטרתו של הומירוס באודיסיאה - לפאר את גיבורי העבר ולספר את עלילותיהם של הגיבורים המיתולוגיים25:

"נדודיו (של אודיסיאוס - ע. נ.) שימשו כדי לאזכר יצורים ומקומות שהתקשרו בזיכרונם של רבים להתרחשויות פלאיות. בסיועו של אודיסיאוס שבים יצורים ומקומות אלה להתגלות במלוא כוחם". 

רוברט גרייבס לעומת זאת, מציג גישה אחרת26 הרואה באודיסיאה יצירה שנכתבה על ידי אישה למען נשים27:

"האודיסיאה, למרות ייחוסה להומירוס, התחברה לפחות 150 שנה מאוחר יותר מהאיליאדה, ואווירתה שונה לחלוטין: היא יותר מתוקה, יותר הומוריסטית, יותר מתורבתת. האיליאדה היא שירה אודות גברים ועבורם. האודיסיאה (למרות הגיבור הזכר) היא שירה אודות נשים ועבורן".

 

יש מידה רבה של צדק בדברי גרייבס, בהתחשב בתפקיד הדומיננטי שממלאות דמויות נשיות בעלילה, כמו למשל, קאליפסו (Calypso), או קירקי (Circe). אולם נראה שהחלק הנוגע לעלילות אודיסיאוס בשאול בא במפורש לספר את עלילות גיבורי העבר.  

הירידה לשאול 

נצ'יקטס מגיע לעולם המתים בעקבות קללת אביו. בדפוס הוודי, בפרק III בטאיטירייה בראהמנה שבו מופיע סיפור נצ'יקטס, מופיעים פרטים גם על קורבן אדם (puruSamedha). ההקשר הפולחני של תרחיש הקללה מאפשר העלאת השערה שהאב הרג את נצ'יקטס, ומותו  הוא מוות פולחני במהלך קורבן אדם28.

ברוב גרסות הסיפור קללת האב מבטאת, במפורש או מכללא, עימות בין האב לבנו. העימות מסמל את המתח הבין-דורי מצד אחד, ואת המתח בין שמרנות לחדשנות - בין מסורת פולחנית להתחדשות רוחנית, בין "דהרמה" ל"מוקשה"29 ? מצד שני. סיפור ירידת נצ'יקטס לשאול משרת את המספרים השונים להצגת עמדותיהם בסוגיה זו. 

כמו נצ'יקטס, גם אודיסיאוס יורד לשאול לכאורה שלא ביוזמתו, אולם בירידה לשאול הוא קונה לעצמו תהילת גיבורים כמו של תיזיאוס (Theseus) והראקלס30 (Heracles) לפניו. הוא הולך במצוות קירקי לשמוע מן "החוזה" המיתולוגי המת, טיריסיאס (Teiresias), על הצפוי לו, כתנאי לחזרתו לביתו (10.488-495):

"בן לארטס הנדיב, אודיסס האיש רב המזימות!

אל תוסיפו ותשהו עמי בביתי מאונס,

אבל ראשונה עליכם ללכת בדרך אחרת,

למשכנות האדס ונאות פרספוניה הקשה

לשאול בנפש טירסיס האיש התבאי ולדרוש

אותו הרואה העיוור, אשר לא ניתקו זימותיו,

כי גם במותו חנתו פרספוניה הבינה

אותו לבדו, כי יתרם המה אך צללים התועים".

אולם אודיסיאוס אינו מסתפק במפגש עם טיריסיאס ומנצל את שהותו בשאול למפגש גם עם נשמות מתים אחרים. המפגש עם נשמות המתים מאפשר להומירוס לתאר עלילות גבורה מוכרות מתקופות עבר שונות, תוך התגברות על פערי השנים. מטרתו של הומירוס מרומזת בסיכום ההרפתקה, בדברי אודיסיאוס עצמו (11.628-9):

אולם אני שם נשארתי, חיכיתי אולי עוד יבוא

אחד מבני הגיבורים מדורות ראשונים נכחדו. 

עולם המתים 

בתרבות ההלניסטית היו מספר פתחים לשאול31 במקומות מוגדרים גיאוגרפית, ואודיסיאוס מגיע לשאול דרך אחד מהם - הפתח שבארץ הקימרים (Cimmerians). השאול עצמו מתואר כמקום בעל "תבליט ותכסית"32ונשמות המתים עסוקות בפעילויות אנושיות באופיין, בדומה לפעילויות בעולם החיים.

לעומת תפיסת השאול הגיאוגרפית-ריאליסטית של היוונים, רווחה בהודו בתקופה הוודית האמונה שעולם המתים מצוי במישור מציאות אחר בקוסמוס, שאינו קשור גיאוגרפית לכדור הארץ - עולמו של ימה נמצא בשמיים, סמוך לשמש. למרות זאת, תיאור המפגש של נצ'יקטס עם ימה בדפוס הוודי, דומה ביותר לתרחיש ארצי - מפגש בין בעל בית לאורחו. מתקופת האיטיהאסה-פוראנה ואילך, ממלכת המתים של ימה מתוארת כעולם תת-קרקעי ב"דרום"33, כלומר קיים אזכור גיאוגרפי, אך בשונה מן התרבות היוונית, הוא כללי מאד וחסר מיקום מוגדר.

הרחקת העולם הבא ותיאור "עינוגים" בשמיים בדפוס הוודי ובמהאבהארטה, מסייעים במקצת להקל על החרדה מפני הצפוי לאדם לאחר המוות. בווראהה פוראנה וב"סיפור נאסיקטה", התיאורים של הגיהינום כתופת תת-קרקעי - המקום שבו חטאים ועוולות באים על עונשם - אינם מקלים על החרדה, אלא מגבירים אותה. ההפחדות בתיאורי הגיהינום בסיפור נצ'יקטס ובהקשרים אחרים, הם אימוץ הינדואי של כלי מוכר של הממסד הדתי בתרבויות השונות, לחיזוק כוחו ושלטונו על המאמינים.

בתרבות ההלניסטית, קביעתו של פתח השאול על פני האדמה במקום מוגדר, וסיפור הירידה אליו והחזרה ממנו, מנסים לגשר על הפער בין העולם הזה והעולם הבא ולקרב ביניהם. סיפור ירידתו של אורפיאוס (Orpheus) לשאול וניסיונו להשיב אליו את אורידיקי (Euridice) מבטא את השאיפה לשוב לחיים לאחר המוות, כמו גם סיפורי החזרה בחיים מן השאול של תיזיאוס, אודיסיאוס וגיבורים בני תמותה אחרים. המחשת המשאלה שהמוות אינו סופי ושיש סיכוי מסוים לחיים גם אחריו, באה כנראה, להפחית מתחושת החרדה ואי-הביטחון אל מול פני המוות. 

הסיור בעולם המתים 

אודיסיאוס ונצ'יקטס חוזרים לאדמה מעולם המתים, ומספרים את קורותיהם. אודיסיאוס מספר למצילו, אלקינואוס מלך הפאיאקים, ולפמלייתו. נאסיקטה מספר להוריו ולחבורת המלכים והחכמים שנקבצה באשרם של אביו לרגל חזרתו. קיים שוני רב בין תיאורי ההתנסויות של שניהם שם. אודיסיאוס נשאר במקומו ונשמות הגיבורים, כמו גם נשמת אמו, מגיעות אליו. בהמשך הוא כנראה גם מסייר בעולם המתים, וכך יכול לתאר את ייסורי טנטלוס, סיזיפוס ואחרים.

לעומת סיורו המרומז של אודיסיאוס, נצ'יקטס מבקש במפורש בדפוסי הסיפור המאוחרים, לערוך סיור בעולם המתים. במהאבהארטה הוא מבטא זאת כך: "הייתי רוצה לראות את העולמות שמגיעים אליהם עושי הטוב (puNyak`t0:)"34, ובסיפור נאסיקטה הבקשה יותר מפורטת35:

"אם נא מצאתי חן בעיניך, הו אל, הענק לי רק זאת:

הייתי רוצה לראות את עירך בשלמותה, וכן את צ'יטרגופטה מזכירך,(כמו גם את)

המקום בו נצלים החוטאים, ואת המקום בו מתענגים הצדיקים.

אנא הראני (כל) זאת, זכה אותי בחסדך בן השמש". 

כמו השוני באשר למיקומו של עולם המתים, קיים שוני בין התפיסה ההודית והתפיסה ההלניסטית גם באשר לאופי הסיור והמפגשים בו. בדפוס הוודי נפגש נצ'יקטס עם אל המוות בביתו, שאינו שונה במהותו מבתים על פני האדמה, והמפגש דומה בכל למפגש ארצי בין מארח לאורחו. בדפוס האיטיהאסה-פוראנה ובדפוס "סיפור נאסיקטה", המפגש עם אל המוות נערך בארמון, שהטקסטים מפליגים בתיאורי גודלו ויופיו. המפגש הביתי - ימה כמארח - והדיאלוג בין ימה לנצ'יקטס בדפוס הוודי, יוצרים תחושת קרבה בין שני העולמות, ומפחיתים את החרדה מפני המוות. בדפוסים האחרים, תיאורי ימה כמלך נורא ותיאור ארמונו העצום, יוצרים ריחוק ותחושת השתאות, אינם תורמים להפחתה של חרדת המוות, אלא מגבירים את החרדה מפני החטא ועונשו.

סיור נצ'יקטס בממלכת המתים בדפוס האיטיהאסה-פוראנה ובדפוס "סיפור נאסיקטה", הוא מרכיב חדש, הנוסף לסיפור בדפוס הוודי. במהאבהארטה מדריך ומנחה את הסיור ימה עצמו, ובכתבים היותר מאוחרים, המדריך הוא "מזכירו", צ'יטרגופטה (Citragupta)36, המתפנה לשם כך מתפקידיו האחרים. מן ההסברים של ימה ושל צ'יטרגופטה, לומד נצ'יקטס (ובאמצעותו - קהל הקוראים והשומעים), על המתרחש בעולם המתים, על הסדר המוסרי הקוסמי, ועל דרך ההתנהגות הנכונה שחייב האדם לבור לו בחייו.

הדמויות הממשיות היחידות איתן נפגש נצ'יקטס בממלכת המתים, הן דמויות השליטים בו. כל יתר הדמויות בהן נתקל נצ'יקטס - דמויות המתים שהוא רואה ואשר עליהם הוא מקבל הסברים מימה או מצ'יטרגופטה - הן דמויות סטריאוטיפיות37. אף אחת מהן אינה דמות מוכרת בשמה38 וכולן מייצגות סוגים של התנהגות נאותה או בלתי נאותה, בצירוף התגמול, או העונש, עליהן. 

אודיסיאוס לעומתו אינו נפגש עם האדס ופרספוני זוגתו - שליטי עולם המתים. את הרפתקתו בעולם המתים ניתן לחלק לשניים:


    • בשלב הראשון המתים באים אל המזבח שהקים ומספרים לו את סיפוריהם (11.24-567). הוא רואה את רוחות הרפאים שבאות לשתות מדם הקורבן, ושומע אותן. מטיריסיאס ומרוחות אחרות, הוא שומע בעיקר על מה שמצפה לו ולחבריו, ומאמו הוא שומע על קורות משפחתו מאז יצא למלחמה. כמו כן, הוא פוגש שורה ארוכה של נשים ? "אלה שהיו בחייהן נשי הגיבורים ובנותם" (11.227). מפגשו עמן מאפשר להומירוס לאזכר אירועים מיתולוגיים מוכרים, כמו ייסוד תבי, מסע הארגונאוטים, סיפור אדיפוס, סיפור זאוס ולדה, ועוד. לאחר הסיפורים הכלליים באמצעות המפגש עם הנשים, מספר אודיסיאוס למארחו אלקינואוס על פגישותיו בשאול עם גיבורי היוונים שנלחמו לצדו בטרויה: אגממנון, אכילס ואיאס בן טלמון.
    • השלב השני מרמז על סיור בעולם המתים (11.568-626). אודיסיאוס מתאר את גורלם בשאול של גיבורים מיתולוגיים שלא היו קשורים אליו ישירות: מינוס, אוריון, טיטיאוס, טנטלוס, סיזיפוס, ואף מזכיר את תיזיאוס ופיריתואוס, שיכול היה לראותם אילו נשאר. התיאורים הריאליסטיים של עינויי טנטלוס, ושל עבודתו האין-סופית של סיזיפוס (11.582-800) הם מן הידועים ביותר, ובזכות האודיסיאה הפכו "ייסורי טנטלוס" ו"עבודה סיזיפית" לדימויים שגורים, כלל אוניברסאליים:

"גם את טנטלוס ראיתי בעצר עינוייו הגדולים:

ניצב הוא בתוך אגם ועד סנטרו במים,

צחה צמא שם יעמוד, אך לשתות ממנו לא יוכל.

והיה כי יכוף הישיש את פניו בצמאו כדי ישתה,

ונסו המים וחרבו ונגלה הקרקע השחור

סביב לכפות רגליו, כי דימון מייבש המים.

עצים מגביהי צמרת מרימים על ראשו פריימו,

עצי אגס ורימונים ותפוחים יפיפי-הפרי

תאנים ממתיקות פריימו וזית רענן בהדר; -

והיה מדי יזדקף הישיש לתפשם בידיו,

תבוא הרוח לטלטלם שמימה אל עבי האופל.

גם את סיזיפוס ראיתי בעצר עינוייו הגדולים:

גולל בשתים כפותיו אבן המידות הגדולה,

והיה בגללו האבן, נאחז בידיו וברגליו,

עד פני הרמה יביאנה, כבר יאמר לגולל אל עבר

שיא אותו הר, והכח הגדול הוא יהפכנה.

שוב תתגולל האבן הזו הנוכלת לשדה.

שוב יסיענה ממקומה, מתמתח מלוא אורכו, אבריו

יזלו שפעת זעה, ואבק יכסה את ראשו.

 

     הוא פוגש גם את צלמו של הראקלס ומציין שהראקלס זכה בחיי נצח: "והוא עצמו עם בני

     האלמוות יתעלס...". בניגוד לגיבורים האחרים בחלק זה, עם הראקלס הוא גם מקיים

     שיחה.

 

התיאורים הסטריאוטיפיים של הדמויות בעולם המתים בסיפור נצ'יקטס, משרתים את מטרת עידוד ההתנהגות הנכונה, ואילו התיאורים הריאליסטיים של דמויות מוכרות בסיפור אודיסיאוס, משרתים את מטרת ההאדרה של עלילות הגיבורים המיתולוגיים. 

החזרה מעולם המתים  

בדפוס הוודי אין תיאור של חזרת נצ'יקטס מעולם המתים. ההתייחסות היחידה לעניין היא ההבטחה שנותן ימה לנצ'יקטס לחזור בחיים אל אביו ולהתקבל על ידו בברכה. בדפוס האיטיהאסה-פוראנה ובדפוס "סיפור נאסיקטה", נצ'יקטס חוזר לחיים בגופו במקום בו נשאר מוטל כמת, ומתאר במו פיו את שחווה בעולם שמעבר.

במהאבהארטה (13.60.9SR/) עובר זמן רב ויורד "ערב חזק" (לילה) על האב המתאבל על בנו, בטרם שב נצ'יקטס לתחייה. בווראהה פוראנה (192.1-2) חזרתו של נצ'יקטס היא מיידית, לשמחתו הרבה של אביו. בדפוס "סיפור נאסיקטה" נאמר שהוא חזר אל הוריו לאחר ששוחרר על ידי ימה, אך אין ציון מוגדר של הזמן שעבר. זמן שהייתו בעולם המתים הוא פחות משמעותי מהעובדה שבכל גרסות הסיפור, הוא שב לתחייה במקום שבו מת - נקודת המוצא של מסעו.

גם אודיסיאוס, בדומה לנצ'יקטס, שב אל נקודת ההתחלה. למרות שמילא את התנאי של קירקי, הוא אינו ממשיך ישירות לביתו באיתקה, אלא שב בספינתו מפתח השאול אל האי של קירקי, שממנו יצא למסעו.

בחזרתם אל נקודת המוצא, נצ'יקטס ואודיסיאוס סוגרים את מעגל המסע, ואת המעגל הקוסמי - חיים, מוות וחזרה לחיים. המעגל משקף הן את המחזוריות בטבע, והן את השאיפה האנושית להתגבר על המוות. בהינדואיזם התגבשה המעגליות של חיי אנוש בתורת הסמסארה בשילוב קרמה, שעל פיה חוזר האדם ומתגלגל בעולם על פי מעשיו. בתרבות ההלניסטית המעגליות מיוצגת בטקסי החניכה הסודיים ? טקסי המיסתורות האלווסיים39 והאורפיים - שבהם עוברים המשתתפים תהליך של מוות ולידה מחדש. במיסתורות האלווסיים הטקסים מתקשרים למחזוריות בטבע באמצעות דמטר, אלת האדמה והתבואה, שבתה פרספוני מבלה חלק מן השנה בשאול, עם בעלה האדס, ואת החלק האחר עם אמה, כסמל לחילופי העונות בטבע.  

הגיבור חי או מת 

אין ספק שאודיסיאוס מגיע חי אל עולם המתים, אך אין קביעה חד-משמעית באיזה מצב מגיע נצ'יקטס לממלכתו של ימה. בדפוס הוודי הוא מקולל למוות על ידי אביו, ואולי אף מוקרב על ידו40, אולם הביקור בביתו של ימה מתואר כמפגש בין אנשים חיים. בדפוס האיטיהאסה-פוראנה ובדפוס "סיפור נאסיקטה", נמשכת העמימות לגבי מותו של נצ'יקטס. מצד אחד הוא מתואר כמת וכמי שנשמתו עזבה את גופו, ומצד שני נטען שהגיע אל ממלכת המוות בעודו חי. התרחיש במהאבהארטה למשל, מעמיד את מותו בסימן שאלה גדול. מצד אחד, נצ'יקטס מתואר כנופל "חסר חיים" ארצה, לאחר שהוכה מקללת אביו "כבמכת ברק" (13.60.7SR/). הוא מחשיב את עצמו מת ואומר לימה (13.60.16SR/): "הגעתי אל ממלכתך, הו מלך הדהרמה. אני הולך למקומותיי, (אנא) הקצה לי אותם". אך מצד שני, עונה לו על כך ימה: "אינך מת, מכובדי!"41. למרות מה שנאמר קודם לכן על ידי המספר, כדי להצדיק את תחושתו של נצ'יקטס שהוא חסר חיים, ימה טוען שנצ'יקטס אינו מת והגיע חי אל ממלכתו. למרות העמימות המסוימת בסיפור, ניתן לומר על נצ'יקטס שמת לפני שהגיע לעולמו של ימה, ומותו וחזרתו לתחייה מוסיפים נופך דרמטי לסיפור ומחזקים את אמינות מסריו.

סיפור ירידתו של אודיסיאוס לשאול בחייו, ומפגשו עם רוחות הנפטרים, אינו פחות דרמטי מחזרתו לחיים של נצ'יקטס. כשהוא חוזר אל האי של קירקי, היא קוראת לו ולאנשיו (12.21-2):

עזי הרוח, היורדים למשכנות האדס בחייהם,

מתים פעמיים, כי יתר בני האדם אך פעם אחת ימותו. 

הירידה לשאול בחיים והחזרה ממנו נחשבים על פי דברי קירקי למוות סמלי42 - והם מאדירים את שמו של אודיסיאוס כגיבור.  

סיכום 

בתרבות הבבלית הקדומה, ב"עלילות גלגמש" - אפוס שנחשב לקדום ביותר בתרבות הכתובה - נמנה גלגמש עם "יורדי דומה", בניסיון לפתור את איום המוות. הוא הגיע למעין "גן עדן" בחיפוש אחר סוד חיי הנצח, ונפגש עם אות-נפישתים43, הדמות בסיפור המבול הבבלי, התואמת את נוח.  בקוטב ההפוך, הוא עבר דרך שבעת שערי השאול, בניסיון להגיע אל אנגידו, ידידו שמת, אך הדבר נמנע ממנו. בניסיונו השני להגיע אל אנגידו, נענו לו האלים ונפער סדק בפני הקרקע, וידידו הגיע עד אליו על מנת לענות על שאלותיו לגבי הנעשה בשאול44:

"ויהי כשמוע נרגל את דבריו

מיהר ויפתח סדק באדמה

ויעל את צל אנגידו מעלה.

הכירו איש את אחיו ועמדו מרחוק, ודיברו איש אל רעהו:

גלגמש קורא והצל יעננו". 

ביהדות, על פי המקרא, אין כל קיום לאחר המוות45 - "השאול הוא מקום הכיליון, הדממה, האי-קיום"46. זו כנראה הסיבה שאין במסורת היהודית סיפורים על מתים שקמו לתחייה וסיפרו על חוויותיהם בעולם המתים, או על אנשים חיים שירדו אל השאול וחזרו ממנו בחיים47. התיאוריה בדבר גלגול נשמות התפתחה ביהדות רק בקבלה, והאמונה בעולם הבא ובתחיית המתים48 היא הדרך המקובלת ביהדות להתמודדות עם החרדה מפני הסופיות שבמוות.

ירידתו לשאול של אודיסיאוס מייצגת מסורת הלניסטית של גיבורים שירדו לשאול בחייהם וחזרו משם בשלום. בתפיסה ההלניסטית עולם המתים (כמו גם עולם האלים) הוא ההמשך הישיר של עולם החיים, והמעבר בין העולמות נתפס כאפשרי עבור גיבורים יחידי סגולה. הקרבה בין העולמות והסיכוי הקלוש לחזור לחיים לאחר המוות, מבטאים את השאיפה להתגברות על המוות ולפענוח צפונותיו.

תחיית המתים המקובלת בנצרות וביהדות, המניחה את חזרת הנשמה לגופה המקורי, אינה אפשרית בתרבות ההודית, שבה הנשמה מתגלגלת בגופים רבים וקיומו של הפרט האינדיבידואלי הוא זמני וחסר ממשות. סיפור חזרתו לתחייה של נצ'יקטס הוא סיפור חריג במסורת ההינדואית, אך תיאורי עולם המתים שבפיו עולים בקנה אחד עם סיפורים דומים נוספים, שהיו חלק בלתי נפרד מן הספרות הפוראנית49.

התפיסה ההלניסטית50 מותירה לאדם תקווה לשמירה על האינדיבידואליות שלו לאחר מותו ולחיים בעולם שונה, ואולי אף לשחרור ולשיבה אל העולם הגשמי. לעומתה, התפיסה המאוחרת בהינדואיזם אינה שומרת כלל על זהותו האינדיבידואלית של הפרט, ומתווה תהליך רב-גלגולים לזיכוך הנשמה ולהיפטרות מכל הרשמים הרעים שצברה, עד ל"מוקשה" - השחרור המוחלט.   
 

מקורות 

אברבנאל, נ. ? גלגמש גיבור מיתולוגי בתרבות משתנה.

      רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2001.

ברנט, ג' ואחרים ? מחשבת יוון.

      ירושלים: הוצאת מגנס והוצאת מסדה, תשי"ד.

גרנות, מ. ? אדיפוס ואבשלום.

      תל אביב: הוצאת השכל בע"מ, 1996. 

הומירוס ? איליאדה/אודיסיאה. (תרגום - ש. טשרניחובסקי)

      ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, תשי"ד.

ורגיליוס ? איניאיס. (תרגום - ש. דיקמן)

      ירושלים: מוסד ביאליק, 1962.

טשרניחובסקי, ש. (תרגום) ? עלילות גלגמש.

      ירושלים: ד.ק. גראוברט, הוצאה לאור, 2001.

מגד, נ. ? "המקום שבו המתים נמצאים".

      פנים. כתב-עת לתרבות חברה וחינוך. מס' 8, חרף 1999, עמ' 106-12.

קאלאסו, ר. ? נישואי קדמוס והרמוניה.

      מחברות לספרות, 1999.

קסירר, א. - מסה על האדם - אקדמה לפילוסופיה של התרבות.

      תל אביב: עם עובד, תשט"ו. 

Allen M. J. B. - The Platonism of Marsilio Ficino.  

       Berkeley & L. A: University of California Press, 1984.

Bhattacharji, S. ? "Yama".

       In: Eliade, M. (ed. In chief) ? The Encyclopedia of Religion.

       New York: MacMillan Publishing Company, 1987.  Vol. 15. p. 496f.

Bruce-Long, J. - ?Death as a Necessity and a Gift in Hindu Mythology?.

       in: Reynolds, F.E. & Waugh, E.H. (ed.) - Religious Encounters with Death.

       University Park: The Pennsylvania State University Press.  1977, pp. 73-96.

?Death?.

       Encyclopaedia Britanica, 15th. Edition. Vol. 16.

Eliade, M. - "Mythology of Death:

       An Introduction".

       in: Reynolds, F.E. & Waugh, E.H. (ed.) - Religious Encounters with Death.

       University Park: The Pennsylvania State University Press, 1977, pp. 13-23.

Graves, R. - The Greek Myths.

       Edinburgh: Penguin Books. (A Pelican Book), 1960.

Graves, R. ? Homer's Daughter.

       Chicago: Academy Chicago, 1982.

Harrison, J. E. ? "Underworld".

       In: Hastings, J. (ed.) - Encyclopaedia of Religion & Ethics.

       Edinburgh: T. and T. Clark, 1911. Vol. XII. pp. 518-9.

Hirsch, E. ? "The Hades Sonnets" (4).

       The American Poetry Review, Vol. 31, 2. March-April 2002.

Kohler, K. ? Heaven and Hell in Comparative Religion.

       New York: The MacMillan Company, 1923.

Loofs, F. - ?Descent to Hades?.

       In: Hastings, J. (ed.) - Encyclopaedia of Religion & Ethics.

       Edinburgh: Vol. IV. 1911.

The Mah0bh0rata. ( SR - Southern Recension)

       Madras: V. Ramaswamy Satrulu & Sons, 1935.

Malinovsky, B. ?  Myth in Primitive Psychology.

      New York: W. W. Norton & Company Inc., 1926. 

Meautis, G. ? The Mysteries of Eleusis.

       Madras: Theosophical Publishing House, 1932.

Merh, K. P. ? Yama - The Glorious Lord of the Other World.

       Reconstructing Indian History & Culture. No. 12

       New Delhi: D. K. Print World (P) Ltd., 1996.

Mullin, G.H. - Death and Dying - The Tibetan Tradition.

       London: Arkana, 1987.

Nevo, A. - The N0siketa Story.

        USA: Xlibris, 2009.

Nevo, A. ?  "Naciketas the 'Good Boy' - Is He?".

        Purana, Vol. XLVII, 1 (Jan. 2005), pp. 4-18.

Nevo, A. ?  "SatyavatW ? A Little Story of a Great Woman".

        South Asia, Vol.XXXII, 1 (April 2009), pp.136-150.

Rawson, J.N. - The KaQa UpaniSad.

       London: Oxford University Press, 1934.

Sehgal P. ? Nachiketa?s Odyssey. (Sharma, R. L. - trans.)

       New Delhi: Samkaleen Prakashan, 1989.

 

בוגר בהיסטוריה של המזרח התיכון ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומוסמך האוניברסיטה העברית בפילוסופיה של החינוך.

גמלאי משרד החינוך והתרבות אחרי 30 שנות עבודה כמפקח בתפקידים שונים.

בעל תואר שלישי בלימודים הודיים מן האוניברסיטה העברית, לאחר הפרישה לגמלאות.

פרסם ספר - The Nasiketa Story - ומספר מאמרים בכתבי עת מקצועיים.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב