החיים חזקים מהכל - מאמר בנושא אובדן הריון (מיכל דן מאמנת אישית ומנחת סדנאות) 

החיים חזקים מהכל!!!

משפט זה איננו סיסמא ריקה מתוכן.

בעברי חוויתי זאת באופן ברור ובולט כאשר התמודדתי עם אובדן בכורי בתחילת החודש השביעי
להריוני. הייתי בת 28, נשואה טריה, חסרת ידע ומודעות בכל נושא ההריון והלידה, תמימה מאוד בכל סיכוני ההריון
ואופטימית מאוד.

בחודש שביעי בדרכי לעבודה, עברתי תאונת דרכים חזיתית שהפכה את עולמי על פיו.

לאחר שפוניתי לבית החולים, נבדקתי ונאמר לי שהעובר בסדר ולמרות החבלות שהיו על בטני,
אושפזתי במחלקת הריון בסיכון גבוה ונאמר לי שיש צורך בהרבה מנוחה , ושאין צורך בטיפול
נוסף.

הייתי מאושפזת במשך 4 ימים במחלקה ולתומי חשבתי שמצב העובר תקין ושמלבד מנוחה ובדיקות
מזדמנות של דופק העובר, אין טיפול מיוחד 
ואין דבר נוסף אותו ניתן לעשות.

שוחררתי לאחר 4 ימים בידיעה שהכל תקין. נשאלתי האם אני מרגישה תנועות עובר ואמרתי שכן. למיטב
ידיעתי גם הרגשתי, אך בדיעבד כנראה שהתחושה היתה מוטעית.

כיוון שזהו היה הריוני הראשון, תחושת תנועות העובר היתה זרה לי וייתכן שלא היו אלה
תנועות שחשתי אלא תחושות אחרות לחלוטין.

לאחר ששוחררתי, חשתי מתוך אינטואיציה, שמשהוא איננו תקין והלכתי לרופא הנשים שלי לבדיקה
חוזרת.

בעת הבדיקה אצל רופא הנשים עדיין לא הבנתי דבר, אך כנראה הרופא כבר הבין, כיוון ששלח
אותי מיד חזרה למיון יולדות.

כאשר הייתי על מיטת הבדיקה והמוניטור לא הראה תנועות,אני עדיין הייתי בעולם של
אופטימיות עד כדי בורות.

באף אחד מהספרים שאני קראתי, לא כתוב על הפרדות שיליה, מוות של עוברים בשלב כה מתקדם, מצב
של חוסר אפשרות ליילד עובר צעיר מדי ואובדן.

בספרים שאני קראתי, האופטימיות שפעה מכל עבר, תאור ההריון והלידה היה נפלא ואידילי.

כאשר קראו לעוד רופא ועוד רופא, החלה התודעה שלי לקלוט את הקורא סביבי, ועדיין סירבתי
להאמין למשמע אוזניי.

לאחר ששמעתי את הבשורה הטרגית הזאת מהרופא,עדיין לא הבנתי וקלטתי כיצד זה יכול היה
לקרות.הרי עוברים בשלב זה לא נופלים ואפשר להצילם על ידי לידה מוקדמת (או התמימות...).

אני שוכבת על מיטת הבדיקה, בעלי כבר לצידי, ואינני יודעת את נפשי מרוב כאב.

עוצמת הכאב הייתה כל כך עצומה וממוטטת. התובנה שכל החלומות, התקוות והשאיפות לעתיד
מתרסקות לי באופן מוחלט ואני יוצאת בריקנות עצומה מבית החולים עדיין לא הייתה
ברורה , אך החלה לחלחל לתודעה.

באותו המעמד גם הודיעו לי באופן חגיגי שאני צריכה לעבור לידה רגילה (כואבת ועם צירים
מלאכותיים) כיוון שלא נהוג לעשות ניתוח קיסרי במצבים כאלה. הכניסו אותי לחדר לידה ושם התחיל סוג של סיוט שנמשך 4 ימים שנקרא "לידה שקטה".

הגוף אינו מוכן לילד עובר בשלב כה צעיר ובוודאי עובר שאינו חי ועל כן יש צורך לייצר
צירים מלאכותיים. במהלך 4 הימים הללו נכנסתי ויצאתי מחדר לידה כיוון שהגוף לא שיתף
פעולה עם התרופות, תוך כדי שאני שומעת ורואה מסביבי אמהות מאושרות ותינוקות שזה
עתה נולדו. ואני שוכבת בחדר לידה בתוך כל הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת ומנסה
להתעלות על הכאב הפיזי והנפשי שאני חווה.

לאחר 4
ימים הגוף החל לשתף פעולה ואז גם הסכים הצוות הרפואי לאפשר לי לקבל אפידורל (גם זה
דבר שאינו מובן).

בסופו של
דבר ילדתי (לא הייתי מסוגלת לראות אותו) ואושפזתי במחלקת נשים שם הייתי במשך עוד 3
ימים כואבת ושבורה.

חזרתי
לביתי ולא הייתי מסוגלת לחזור לחיי ולשיגרה. אמנם חזרתי במהירות לעבודה, אבל
הריקנות, הכאב, האבל על האובדן והעומס של כל הרגשות הללו היו עבורי סבל בלתי
יתואר.

הרגשתי
לבד בכאב שלי (למרות תמיכתו של בעלי ותמיכתה של אמי) . לא רציתי להפגש עם אנשים,
לא רציתי להופיע בארועים משפחתיים, לא רציתי להיות בנוכחות של נשים בהריון ונשים
עם תינוקות, מראה של עגלות ברחוב הטריד אותי מאוד, ללכת לקניונים היה בלתי נסבל עבורי
ובכלל טעם החיים אבד.

קינאתי
בכולם על כך שהם הצליחו להביא ילד בריא ואני לא והעתיד נראה לי מבוי סתום, חור
שחור ללא מוצא וללא תקווה.

ודווקא
אז עשיתי החלטה לחיות. החלטתי ליצור את העתיד שלי ואת חלומותיי ועשיתי עם עצמי
הסכם מחויבות להגשמת החלום להיות אמא. ידעתי שיש לי את הנחישות להשיג את המטרה ולא
הסכמתי לוותר לעצמי בדרך ועל כך אספר במאמר הבא.