מלא מבחוץ וריק מבפנים וההפך... 

רובנו מרימים חומות בצורות על מנת לגונן על כלום, על איזו שהיא ריקנות מתמשכת ביחס לחיים של עצמנו ואל החיים בכלל.
אנו מגוננים על ריקנות, אנו מגוננים על פחדים וכאבים ובמיוחד מגוננים על אלרגיות היסטוריות אשר מוטבעות עמוק פנימה.

ברגע הראשון שאתה אומר לאדם להרפות הוא מתמלא חרדה עמוקה. הוא מתמלא חרדה עמוקה כי מה שזה אומר לו בחצי המודע שלו שעכשיו הוא יהיה חשוף, שעכשיו הוא יהיה פגיע עם כל הכאבים והפחדים לעיניי כל וכך על מנת לא להיתפס חשופים ופגיעים כל כך אנו נשארים בצורים עם החומות שלנו ומנסים להיות ככל שאנו יכולים לחוצים מבחוץ כי רק הלחץ הזה שומר על איתנותם של החומות שלנו.
לחץ של עשייה, לחץ זכרי של תפקוד עד אובדן ההכרה ורק שלא נצטרך להרפות, כי אז אבוי כל הכלום הזה שבפנים עשוי לפתע לקרוס באחת.

כל זה שונה מאוד מחיים רפויים בעלי אינטנסיביות פנימית ולמה הכוונה:
אנו אמורים לחיות את חיינו בכזו רמה של ערנות פנימית או רמת תודעה גבוהה כל כך (כזו שרואה, מזהה וקולטת הכול יחד עם האמת הפנימית של כל סיטואציה) ומבחוץ רפויים, רפויים מכיוון שכשיש לאדם חיים תוססים וערים מבפנים אז הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה להקיף אותם בחומות. ההיפך, כל רצונו הוא שחיים אלו יעלו על גדותם ויפרצו אל העולם בעודו משווע לתקשורת עם מה שחי ומקיף אותו ולשם כך, לשם אותה זרימה (גם תקשורתית וגם אנרגטית) ממנו החוצה ומהעולם אליו חייו האדם להישאר רפוי ושקט עם ערנות פנימית אינטנסיבית מאוד - מה שעשוי מאוד להלחיץ כמובן את הסובבים אותו ובמיוחד אם הוא יבקש מהם להרפות.