למה זה כל כך כואב לאבד אהוב? 

האהבות שלא מומשו, השפתיים שלא נשקו, הזרועות שלא חיבקו והחלומות שלא התגשמו... מאיפה מתחילים להיזכר? מאיפה מתחילים לכאוב?

האהובים שאיבדנו אף פעם לא עוזבים אותנו. הם חוזרים בחלומות, מחייכים בתמונות שתלינו על שולחן העבודה שלנו, עוד שמורים לנו בסלולרי, או מדברים אלינו מתוך מכתב אהבה ישן. את חלקינו הזיכרון מעודד ואת חלקינו מאכזב- הידיעה שהאהוב נמוג לו בערפל הזיכרון ולעולם לא יחזור עוד, צורבת כמו ברזל בבשר הלב.

בהיזכרות שבכאב הזה שבו לב של אימהות ואבות נסחט מצער, לב של אהובות מזיל דמעות שורפות ולב של אחים בוכה דומם, אני רוצה לספר לכם למה זה כל כך כואב לאבד אדם אהוב. למה לסמדר, החיילת שהכרתי בשירות לאומי, צורבת טבעת האירוסין שהוא נתן לה לפני שהוא יצא למבצע, על אצבעה עד היום. למה הלב שלה, כמו של רבות שאיבדו את אהבתן לטובת אדמתן, כואב כמו פצע פתוח. אני זוכרת איך היא המשיכה לחפש אותו בקהל בכל פעם שהיא ראתה ג'ינג'י גבוה במיוחד. היא המשיכה לחכות לו שיחזור אפילו שהיא ידעה שהוא לעולם לא...

זה לא ביטוי! הלב אכן כואב. הגוף אכן צועק שהוא רוצה את האהוב בחזרה. והעצב אכן תוקע יתד בכל תא ופוגע בתפקוד שלנו.

אז בלי לנגוע או לערער את הכאב הקשה מנשוא של הנשמה, אני אסביר ואתאר מעט את הכאב של הגוף, שהוא למעשה- במוח. הלב לא יכול להחליט לבד שהכאב על אובדן הוא קשה מנשוא. מי שמרגיש זאת הוא המוח, וכשהוא "מרגיש" זאת, הלב מתכווץ בכאב.

ד"ר ברטרופ, מהמחלקה לפסיכיאטריה בווילס, אנגליה ובסידני, אוסטרליה שחקר כבר מ 1970 את המתרחש בגוף אצל אנשים שאיבדו בני זוג, דווח באפריל 1977 ב  The Lancet, שמערכת החיסון במצבי אבל על אובדן בן זוג מוחלשת. הורמונים שמפריש המוח מדכאים את פעולת מערכת החיסון. ספציפית, רמתם של התאים הלבנים שתוקפים וירוסים, חיידקים וכל פולש לגוף, הייתה נמוכה באופן משמעותי, ולכן אבלים יותר פגיעים לתקיפת מחלות.

במצבים של טראומה פתאומית, מערכת העצבים הסימפטטית (מערכת הפועלת בגוף כתגובה מיידית למצבי לחץ, חירום ומתח) נכנסת לפעולה מסיבית. הלב מתחיל לפעום בקצב מוגבר, ובכך מעצים כל תחושה, רגש וזיכרון שעולים באותו רגע. הלמות הלב גם גורמות לכך שהטראומה, ההלם והכאב נחרתים בזיכרון- נצרבים בבשר החי- לבלתי חזור.

מחקר של הפרופסור ההודי אשוק הג'דה (Ashok Hegde) מאוניברסיטת  Wake Forest שפורסם ב Neuroscience באוגוסט 2009 מציג את ההסבר לכך. אחד ההורמונים שמפעילה המערכת הסימפטטית, ושמעלים את קצב הלב, הוא נוראדרנלין, שבמוח נקרא נוראפניפרין. וכאשר יש חיבור בן נוראדרנלין (ולכן גם) קצב לב מוגבר, לבין חוויה כלשהי- מתקבעים במוח הזיכרונות שיישארו שם לעולם.

כשאדם מאבד אהוב, הוא מגלה עד כמה תפקודים שהיו נראים לו בסיסיים ויומיומיים מושפעים לרעה מהעדרו של האהוב.

מחקרים מראים שאנשים חשים פחות כאבים פיזיים כשהם עם בן זוג אוהב לצידם. האהבה היא משכך הכאבים הטוב ביותר, וכמו שכשכדור מתפוגג הכאב חוזר, כשהאהבה נלקחת או נקטפת בלא התראה ובטראומה רגשית, שיכוך הכאב מתפוגג, וחוץ מכאב הלב על האהוב, כל דבר אחר מרגיש הרבה יותר כואב!

פרופסור ארתור ארון מאוניברסיטת ניו-יורק בסטוני - ברוק, שחקר אהבה במשך 30 שנה, אומר שמסתבר שהאזורים המוחיים שפועלים תחת אהבה סוערת, הם אותם האזורים עליהם פועלים התרופות לשיכוך כאבים.

במחקר שלו שפורסם באוקטובר 2010 בגיליון המקוון PLoSONE, הוא הראה שכאשר חושבים על האהוב, עולה הפעילות האינטנסיבית באזורי ההנאה במוח ויורדת תחושת הכאב, בדומה למה שקורה כשלוקחים קוקאין, או מנצחים בלוטו. אחד האזורים הקשורים בשיכוך כאבים בעקבות אהבה הוא גרעין האקומבנס ( NAcc).

אז נשאר רק לדמיין מה קורה במוח כשחושבים על אהוב אך לפתע נזכרים שלעולם לא נראה אותו שוב. התשוקה הזו בוערת מכל תא. הכול במוח צועק שהוא רוצה שוב את ההנאה שבאהבת נשמתך התאומה, את הרגיעה, האמון, האופוריה והעדר הכאב שבך. את סם האהבה.

האבל נחשב כבעל תפקיד חשוב בהשלמה ובקבלה של המציאות ללא האהוב. זהו שלב חשוב בהחלמה מהאובדן. ישנם מודלים של אבל בהם ההתאבלות היא סוג של התרסה נגד ההפרדה הכפויה מהאהוב. באופן כזה המתאבל מרגיש כאילו הוא נשאר מאוחד עם הנפטר. יום הזיכרון הוא אחד הזמנים שמעלים בנו חזק את הגעגועים והכאב.

ישנם אנשים שנרגעים לאחר זיכרון- חלום או צפייה בתמונות של האדם האהוב. החוקרת מארי-פרנסס או'קונור מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, חקרה תהליכי אבל במוח. היא בדקה מקרי אבל רגיל ומקרים של אנשים שהתקשו להסתגל לכאב ולהתמודדות היומיומית לאחר האובדן. (סנדרום שנקרא CG). היא סרקה את מוחן של נשים שאיבדו את בן משפחה אהוב, וחוו אבל כבד שהשפיע על התנהלות חייהן באופן משמעותי לאורך ששת החודשים הראשונים של אבלן.

במחקר שהתפרסם ב Neuroimage באוגוסט 2008, או'קונור נתנה לנשים לצפות בתמונות אהוביהן, ולקרוא מילות אבל ואובדן בזמן סריקת המוח, בהשוואה לצפייה בתמונות של אדם זר, ושמיעת מילים ניטראליות. מסלולי המוח הקשורים בכאב פיזי ורגשי - חברתי כוללים את רכס החגורה ( dACC), האינסולה וה- PAG. 

או'קונור הראתה שבנוסף לפעילות מוחית ערה שעלתה באזורי המוח שקשורים בכאב רגשי בעת צפייה בתמונת האהוב, עלתה גם הפעילות המוחית באזור גרעין האקומבנס (NAcc), שקשור בתחושות תגמול והנאה. ככל שהפעילות באזור זה הייתה גבוהה יותר, כך גם הדיווחים על הגעגועים לאהוב היו עוצמתיים יותר, ללא קשר לזמן שעבר מאז מות האהוב.

בנשים אלו, זיכרון האבל העלה את הכאב בכל עוצמתו, אך גם נתן להם קצת "הנאה". אכן, לאחר סריקות המוח אמרו חלק מהנשים "כמה טוב היה לראות אותו שוב".

מרכזי העונג והכאב במוח קשורים זה בזה הדוקות. כשאנחנו מגרדים איזור פצוע עד זוב דם, אנחנו נהנים מהגרוד תוך כדי שאנו סובלים מהכאב. ולהבדיל, במקרים של סינדרום CG של אבל טראומטי קיצוני, השכולים לא מצליחים גם לאחר זמן רב לקום ולהמשיך קדימה בגלל הכאב.

זאת כיוון שלפי הנחתם של החוקרים פטר פריד וג'ון מאן ממאמרם ב American Journal of Psychiatry מ 2007, הפעילות המוחית ב NAcc של המסרבים להתנחם ממשיכה להתקיים ברמה גבוהה, כלומר- הם ממשיכים להפיק הנאה באופן ממכר מהכאב עצמו וההתרסה נגד הגורל, בעוד אצל מתאבלים רגילים שמצליחים לאורך זמן לחזור לשגרה ולהתמודד, הפעילות באזור ההנאה הזה הולכת ודועכת עם הזמן שעובר מאז האובדן.

להשאיר את החדר שלו בדיוק כמו ביומו האחרון או לבקר את קברו שלא בימי זיכרון גם שנים רבות לאחר האובדן, זה גם סוג של לגרד את פצע האבל- הצורך להעצים את הכאב שבגעגוע.

מאד יתכן שפתרונות שמעלים במוח את רמת הדופמין (חומר תקשורת בין תאי מוח, הקשור בתחושות הנאה), יכולים לעזור במצבים כאלו. כיוון שבמצבי אבל הדופמין יורד משמעותית, יתכן שהרגשת ההנאה היחידה שנשארה למתאבלים לחוש היא ההנאה שבכאב.

העלאת הדופמין באמצעות תרופות תאפשר להם לחוש מחדש הנאה מחיי היומיום, וכך הם יוכלו לשחרר את ההשתוקקות והחיפוש הפתולוגי אחר האהוב, ולחוות את הכאב שלהם במנות בריאות יותר.

זו הסיבה שסוג התאבלות זה מוגדר כסינדרום פסיכולוגי, כיוון שבאופן טבעי, למרות הכאב והצער, אנחנו קמים וממשיכים לחיות.

אנחנו חייבים להמשיך לחיות!