הבחנה בין נאמנות לבין שליחות (חלק ג) - על בסיס הספר נאמנויות ומיסוי נאמנויות 

פסק הדין בעניין וואלס

בפסק הדין בעניין וואלס, הייתה המשיבה הבעלים הרשומים של בית, אשר היה שייך בשעתו לסבה. לאחר שנפטר הסב, ניתן צו ירושה לפיו חולקה הבעלות בבית, בחלקים שונים, בין ילדיו, ביניהם גם אביה של המשיבה. אביה של המשיבה, שהיה אחד מבניו של המנוח, טיפל בנכס במשך שנים רבות, לנוכח העובדה ששאר היורשים שהו בחוץ-לארץ. היורשים ייפו את כוחו לטפל בנכס כראות עיניו והעניקו לו באמצעות ייפוי-כוח סמכויות רחבות, לרבות הסמכות למכור את הבית.

משחלה אביה של המשיבה, עבר הטיפול בנכס אל המשיבה. היא שטיפלה בבית על-פי הוראותיו של אביה ודיווחה לו על הפעולות שעשתה. במהלך שנת 1986, בעצת עורך הדין של השניים, נעשה שימוש בייפוי הכוח שנתנו היורשים לאב, והרישום בנכס הועבר על שם המשיבה, ומעתה הייתה היא הבעלים הרשום בנכס באופן בלעדי. מטרתו של שינוי הרישום האמור, הייתה להקל על הטיפול בבית, שהיה בבעלות אנשים רבים. לאחר פטירתו של אביה המשיכה המשיבה לנהל את הבית בידיעת שאר היורשים.

בשנת 1989 חתמה המשיבה על חוזה למכירת הבית. המערער, נכדו של המנוח ובעל זכויות בבית, דרש מן המשיבה לבטל את מכירת הבית, כדי שיוכל לרוכשו, עבור עצמו. המשיבה הצליחה להשיג את ביטול ההסכם עם הרוכש בתמורה לתשלום פיצוי של 000, 24דולר, ששולם על-ידי המערער והמשיבה בחלקים שווים. בהסכם הביטול שנחתם בין המשיבה לרוכש, הוסכם, כי אם הבית לא יימכר למערער עד לתאריך מסוים, תהא לרוכש אופציה לקנות את הנכס באותם התנאים שכלולים בהסכם אשר בוטל. המערער לא רכש את הבית עקב מחלוקת בינו לבין המשיבה באשר לדרך שבה היו אמורים כספי הרכישה להתחלק בין היורשים ולכן ביקש המערער צו מניעה מבית המשפט, אשר ימנע מן המשיבה להעביר את הנכס לטובת הרוכש. כמו כן ביקש המערער צו לגילוי חשבונות, באשר לניהול הבית במשך השנים על-ידי המשיבה ואביה. מנגד, הגיש הרוכש תביעה לאכיפת סעיף האופציה. בית המשפט, שדן בשתי התביעות במאוחד, קבע כי המשיבה החזיקה בבית בנאמנות בעבור שאר היורשים, וכי היא הייתה מוסמכת למכור את הבית, לבטל את המכירה ולחזור ולמוכרו. מכאן הערעור, שנסב על השאלות אם מעמדה של המשיבה היה של נאמן ואם יש תוקף להסכם בינה לבין הרוכש באשר למכירת הבית.

בית המשפט העליון דחה את הערעור והותיר את פסיקת בית המשפט קמא על כנה. בית המשפט קבע שיש לראות במשיבה כנאמנה בנכס. ככזו היא הבעלים הרשמי של הנכס והיא זכאית הייתה למוכרו ולחתום על חוזי המכר עם הרוכש.

במסגרת קביעה זו של בית המשפט העליון, היה עליו לאפיין את אופי פעילותה של המשיבה, כמי שמנהלת את הנכס בפועל. האם עושה היא זאת בגדר שליח בלבד או שמא כנאמן. מכאן פנה בית המשפט מפיו של כבוד הנשיא (כתוארו אז) שמגר לשרטוט ההבחנות בין נאמנות לשליחות תוך שהוא קובע כדלקמן:

אכן, ההבדל בין שליחות לנאמנות לא תמיד הבדל חד הוא, שכן המדובר בשני מוסדות משפטיים אשר נועדו לאפשר הפרדה בין הבעלות בנכס לבין הניהול שלו, כך שהאדם שבידיו מופקד ניהול הנכס יוכל לעשות זאת עבור הבעלים, שאינם רוצים או מסוגלים לעשות זאת... יחד עם זאת, נקודת המוצא לבחינת מערכת היחסים באשר לנכס היא שונה בשני המקרים: בשליחות - השליח הוא נציגו של השולח לעניינים מוגדרים. לשלוח אין סמכות לפעול בתחומים אשר בהם לא ניתנה לו הרשאה. נקודת המוצא לגבי שלוח היא של היעדר כוח, וכל סמכות הקיימת לו מוענקת לו על ידי ההרשאה. נאמן, לעומת זאת, פועל מתוך נקודת מוצא של סמכות מלאה. אומנם, נאמן מוגבל לאמור בכתב הנאמנות באשר למטרותיה, אך נקודת המוצא היא כי נאמן של נכס הוא בעל כוח לעשות בנכס כל דבר אשר הבעלים יכול היה לעשותו... אין פירושו של דבר, שהנהנה הוא חסר כל יכולת לפקח על מעשי הנאמן. כל מבנה משפטי הכרוך בחלוקה בין השליטה והניהול בנכס מחד גיסא, והבעלות בו, מאידך גיסא, צריך לענות על שתי דרישות. האחת, שהנציג יוכל לפעול בנכס; והשניה, לדאוג לכך שלבעלים תהא יכולת פיקוח על הנציג דומה שהמבחן הטוב ביותר להבחנה בין שליחות לבין נאמנות הוא לאו דווקא בבדיקת הסעדים שיש לבעל הנכס, אלא בבדיקת מערכת היחסים בין הבעלים ונציגו. בעוד שבשליחות השליח הוא נציגו של השולח, הרי שבנאמנות אין זה המצב הנאמן הוא דמות עצמאית הפועלת ומנהלת את הנכס, על דעת עצמה, ותוך הפעלת שיקול דעת. כל זאת בכפוף לחובות הנאמנות אותן היא חבה לבעלים... פעולה שביצע נאמן בנכס, גם אם נעשתה תוך חריגה מתנאי הנאמנות, או חריגה מסמכותו כנאמן - היא בת תוקף... זה הבסיס של דיני הנאמנות. כדברי פרופ' וייסמן: "עוקצה של הנאמנות טמון בכך שהמשפט האנגלי אינו הולך לא בדרך הראשונה, ולא בדרך השניה, אלא רואים בו את נכס הנאמנות כשייך הן לנאמן והן לנהנה. לנאמן הבעלות שבדין בנכס ואילו לנהנה הקניין שביושר. למבנה האנליטי הזה של מוסד הנאמנות השלכות מעשיות חשובות. כך, למשל, בהיות הנאמן בעל הנכס בכוחו לבצע עיסקאות תקפות בשמו הוא, ואפילו תוך חריגה מן הסמכויות שהוענקו לו בכתב הנאמנות".... "

(ההדגשות הוספו)

5.1.1                 פסק הדין בעניין זיימן

דברים דומים תוך מתן דגש ל"עיקרון הייצוג" קבע בית המשפט בפסק הדין בעניין זיימן. באותו מקרה נחתם בין הצדדים הסכם נאמנות לפיו המשיב ינהל את נכסיה של המערערת לצורך תשלום חובותיה בצורה מיטבית, כאשר ההסכם קובע כי המשיב יפעל בהתאם להוראותיה של המערערת. אלא שבתקופת ההסכם סירבה המערערת לפרוע חלק מחובותיה מה שהביא לצמיחתם של האחרונים.

המערערת טענה, כי על אף סירובה היה על המערער לשלם את החובות חרף התנגדותה ומשלא עשה כך עליו לפצותה בגין הנזק שנוצר מאחר ולמעשה הפר את חובותיו כנאמן.

בית המשפט שדחה את הערעור ודן בין היתר בהיקף חובת הנאמן באופן כללי ובמקרה זה בפרט, עסק גם בהבחנה בין שליחות לנאמנות, תוך מתן דגש ל"עיקרון הייצוג" וכך קובעת כבוד השופטת פרוקצ'ה בעניין זה (שם, 13 - 15):

"האבחנה בין שליחות לנאמנות אינה תמיד קלה. יש ביניהן נקודות דמיון והשקה רבות. ישנם גם הבדלים. ישנו דמיון בין שלוח לבין נאמן. שניהם פועלים עבור אדם אחר ולשניהם כח להשפיע על מעמדו של האחר שאת ענייניו הם מנהלים. על שניהם מוטלת חובת נאמנות במילוי תפקידם. התרופות במקרה של הפרה דומות... בצד קווי הדמיון בין השליחות לנאמנות, קיימים קווי שוני בסיסיים שלא תמיד קל לאתרם. בעוד שבשליחות, היקף כוחו של השלוח מותנה בהיקף ההרשאה מידי השולח ובהוראותיו, הרי בנאמנות, הגם שהיא מתוחמת למטרות מסוימות, כוחו של הנאמן לפעול בתחומן אינו מוגבל, ועליו לקדם את טובת הנאמנות בדרך המועילה ביותר... בשליחות, השלוח הוא נציגו של השולח, ובנאמנות, הנאמן אינו נציגו של הנהנה. בעוד השלוח מוגבל בפעולתו בתחומי הרשאתו, ופועל על-פי הוראות השולח, הנאמן עצמאי בפעולתו, ומוטלת עליו חובה עצמאית לנהוג באמונה, שקידה וסבירות במילוי תפקידו - חובה הגוברת אף על תנאי סותר בתנאי חוזה הנאמנות... "