דו"חות חניה - זכות האזרח לקבל מהרשות את כל חומר הראיות כנגדו-"זכות העיון הפרטית"
המסגרת המשפטית הנוגעת לדו"חות חניה היא מורכבת. מורכבות זו נובעת מכך שהדו"ח שניתן לאזרח בתחילה מצוי במסגרת המשפט הפלילי, לאחר שהוא אינו משולם (תוך 90 יום) או שלא מתבקש ע"י הנאשם להישפט על העבירה (תוך 30 יום) הופך הקנס לחוב מס במסגרת שדיני מיסים ומעל לכל זאת מתחילה ועד סוף כפופים הדו"ח, הקנס והחוב לכללי המשפט המינהלי.
השלב הראשון: הקנס - הקנס לכאורה המוטל על האזרח נובע מעבירה שנעברה בד"כ מכח חוק עזר. זוהי עבירה לכל דבר, אשר מוגדרת בס' 24 העונשין, תשל"ז - 1977 כעבירה קלה - "חטא".
ס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 קובע כי זכות העיון המוקנית לנאשם בעבירות עוון ופשע כוללת את "רשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע".
זכות זו ניתנה ע"י המחוקק לנאשם ע"מ שיוכל לבחון את הראיות המשמשות כנגדו ע"מ שיוכל להביא ראיות כנגד או להזים את הראיות שכנגדו.
גם בעבירת "חטא" קיימת זכות עיון בחומר חקירה. כידוע, בפרקטיקה הנוהגת ישנה זכות עיון לנאשם, לסניגורו ולכל מי שהסמיך לכך גם בעבירה מסוג חטא, בדיוק כפי שמוקנית זכות זו בעבירות החמורות יותר, עוון ופשע.
אם כך, הקנס האמור הפך לכאורה לחלוט אם מוכיחה הרשות המקומית כי שלחה הודעה בדואר רשום על קיומו של הקנס. עפ"י תקנה 44א. לתקנות סדר הדין הפלילי די בכך שהרשות תוכיח כי שלחה את ההודעה בדואר רשום ואין חובה כי תוכיח קבלת ההודעה אצל הנמען.
עם זאת, אם יוכיח הנאשם כי לא יכול היה לקבל את הדואר הרשום שנשלח אליו מסיבות מוצדקות שאינן תלויות בו, יעמוד הדבר לזכותו והוא יזוכה, כלומר הדו"ח יבוטל עקב התיישנות. אולם, אם אמנם לא יוכל הנאשם להפריך את הראיה כי קיבל את ההודעה על קיומו של הקנס, יהפוך הקנס לחוב מס, כאמור.
השלב השני: חוב המס - חוב המס נגבה כיום עפ"י פקודת המיסים (גביה). בעניין זה יש להעיר כי במאמר שפרסמתי באתר "מאמרים" ביום 22/04/07 שכותרתו "חובת הרשות המקומית לשלוח הודעה בדואר רשום לחייבי קנסות" הסברתי מדוע לדעתי על החוב חל חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ו-1996, אולם אין זה המקום להאריך בכך.
גם במסגרת דיני המס ישנה חובה על הרשות למסור את כל חומר הראיות המצוי ברשותה. עקרון זה נקבע ברע"א 291/99, 8086 ד.נ.ד אספקת אבן ירושלים ואח' נ' מנהל מע"מ ירושלים "מיסים" י"ח/3 ה-63, שם נקבע מפי כב' הנשיא ברק (כתוארו אז): "זכותו של הפרט לעיין במסמכים, המוחזקים בידי הרשות המנהלית ואשר שימשו אותה להחלטה בעניינו, היא ממושכלות היסוד של המשטר הדמוקרטי. זוהי "זכות העיון הפרטית", הנגזרת בעיקר מזכות הטיעון ומחובת המינהל לפעול בשקיפות (פיסקה 15 לפסק-הדין).
זכות העיון מכח המשפט המינהלי - מעבר לכך, ישנה החובה המנהלית למסור כל מידע המצוי ברשות גוף ציבורי מכח חוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998 והתקנות שהותקנו מכוחו. חובה זו נוגעת לכל מידע המצוי ברשות גוף ציבורי, לרבות רשויות מקומיות, ובפרט מידע הנוגע לאזרח המבקש עצמו.
סיכום - זכות העיון היא זכות חשובה, המאפשרת לנאשם / חייב לבחון את ראיות הרשות כנגדו ולשלול את הטענה שהוא אכן חייב. זאת ע"י בחינת הפעולות שביצעה הרשות כמוטל עליה עפ"י הדין. בין היתר, ניתן לשלול את קיומו של החוב ע"י הוכחה כי משלוח ההודעה הראשונה על קיומו שדל הקנס בדואר רשום נעשתה לכתובת שגויה או שבזמן המשלוח לא שהה הנאשם בארץ או כל סיבה מוצדקת שמנעה ממנו את קבלת ההודעה. די בכך ע"מ לבטל את הדו"ח מעיקרו מחמת התיישנותו. בשלב שני, אף אם מוכח כי הנאשם קיבל את ההודעה הראשונה על קיומו של הדו"ח, דרך נוספת היא להוכיח כי הרשות לא עמדה בחובתה לשלוח לו הודעה מידי פרקי זמן הקצרים מ- 3 שנים, כפי שנקבע בבג"צ 1618/97 סאצ'י נ' עיריית ת"א.
לטענה כי דרך זו תוביל לזיכוי אותם שאכן ביצעו את העבירה באופן לא צודק נשיב: וכי צודק הוא לרדוף את אותם אנשים שנים רבות לאחר ביצוע העבירה הקלה הזו, משל היו אנסים או רוצחים ?!
יובל גרשוני, עו"ד
המידע ניתן כשירות לציבור ואין לראותו כעצה משפטית מוסמכת
המסגרת המשפטית הנוגעת לדו"חות חניה היא מורכבת. מורכבות זו נובעת מכך שהדו"ח שניתן לאזרח בתחילה מצוי במסגרת המשפט הפלילי, לאחר שהוא אינו משולם (תוך 90 יום) או שלא מתבקש ע"י הנאשם להישפט על העבירה (תוך 30 יום) הופך הקנס לחוב מס במסגרת שדיני מיסים ומעל לכל זאת מתחילה ועד סוף כפופים הדו"ח, הקנס והחוב לכללי המשפט המינהלי.
השלב הראשון: הקנס - הקנס לכאורה המוטל על האזרח נובע מעבירה שנעברה בד"כ מכח חוק עזר. זוהי עבירה לכל דבר, אשר מוגדרת בס' 24 העונשין, תשל"ז - 1977 כעבירה קלה - "חטא".
ס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 קובע כי זכות העיון המוקנית לנאשם בעבירות עוון ופשע כוללת את "רשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע".
זכות זו ניתנה ע"י המחוקק לנאשם ע"מ שיוכל לבחון את הראיות המשמשות כנגדו ע"מ שיוכל להביא ראיות כנגד או להזים את הראיות שכנגדו.
גם בעבירת "חטא" קיימת זכות עיון בחומר חקירה. כידוע, בפרקטיקה הנוהגת ישנה זכות עיון לנאשם, לסניגורו ולכל מי שהסמיך לכך גם בעבירה מסוג חטא, בדיוק כפי שמוקנית זכות זו בעבירות החמורות יותר, עוון ופשע.
אם כך, הקנס האמור הפך לכאורה לחלוט אם מוכיחה הרשות המקומית כי שלחה הודעה בדואר רשום על קיומו של הקנס. עפ"י תקנה 44א. לתקנות סדר הדין הפלילי די בכך שהרשות תוכיח כי שלחה את ההודעה בדואר רשום ואין חובה כי תוכיח קבלת ההודעה אצל הנמען.
עם זאת, אם יוכיח הנאשם כי לא יכול היה לקבל את הדואר הרשום שנשלח אליו מסיבות מוצדקות שאינן תלויות בו, יעמוד הדבר לזכותו והוא יזוכה, כלומר הדו"ח יבוטל עקב התיישנות. אולם, אם אמנם לא יוכל הנאשם להפריך את הראיה כי קיבל את ההודעה על קיומו של הקנס, יהפוך הקנס לחוב מס, כאמור.
השלב השני: חוב המס - חוב המס נגבה כיום עפ"י פקודת המיסים (גביה). בעניין זה יש להעיר כי במאמר שפרסמתי באתר "מאמרים" ביום 22/04/07 שכותרתו "חובת הרשות המקומית לשלוח הודעה בדואר רשום לחייבי קנסות" הסברתי מדוע לדעתי על החוב חל חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ו-1996, אולם אין זה המקום להאריך בכך.
גם במסגרת דיני המס ישנה חובה על הרשות למסור את כל חומר הראיות המצוי ברשותה. עקרון זה נקבע ברע"א 291/99, 8086 ד.נ.ד אספקת אבן ירושלים ואח' נ' מנהל מע"מ ירושלים "מיסים" י"ח/3 ה-63, שם נקבע מפי כב' הנשיא ברק (כתוארו אז): "זכותו של הפרט לעיין במסמכים, המוחזקים בידי הרשות המנהלית ואשר שימשו אותה להחלטה בעניינו, היא ממושכלות היסוד של המשטר הדמוקרטי. זוהי "זכות העיון הפרטית", הנגזרת בעיקר מזכות הטיעון ומחובת המינהל לפעול בשקיפות (פיסקה 15 לפסק-הדין).
זכות העיון מכח המשפט המינהלי - מעבר לכך, ישנה החובה המנהלית למסור כל מידע המצוי ברשות גוף ציבורי מכח חוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998 והתקנות שהותקנו מכוחו. חובה זו נוגעת לכל מידע המצוי ברשות גוף ציבורי, לרבות רשויות מקומיות, ובפרט מידע הנוגע לאזרח המבקש עצמו.
סיכום - זכות העיון היא זכות חשובה, המאפשרת לנאשם / חייב לבחון את ראיות הרשות כנגדו ולשלול את הטענה שהוא אכן חייב. זאת ע"י בחינת הפעולות שביצעה הרשות כמוטל עליה עפ"י הדין. בין היתר, ניתן לשלול את קיומו של החוב ע"י הוכחה כי משלוח ההודעה הראשונה על קיומו שדל הקנס בדואר רשום נעשתה לכתובת שגויה או שבזמן המשלוח לא שהה הנאשם בארץ או כל סיבה מוצדקת שמנעה ממנו את קבלת ההודעה. די בכך ע"מ לבטל את הדו"ח מעיקרו מחמת התיישנותו. בשלב שני, אף אם מוכח כי הנאשם קיבל את ההודעה הראשונה על קיומו של הדו"ח, דרך נוספת היא להוכיח כי הרשות לא עמדה בחובתה לשלוח לו הודעה מידי פרקי זמן הקצרים מ- 3 שנים, כפי שנקבע בבג"צ 1618/97 סאצ'י נ' עיריית ת"א.
לטענה כי דרך זו תוביל לזיכוי אותם שאכן ביצעו את העבירה באופן לא צודק נשיב: וכי צודק הוא לרדוף את אותם אנשים שנים רבות לאחר ביצוע העבירה הקלה הזו, משל היו אנסים או רוצחים ?!
יובל גרשוני, עו"ד
המידע ניתן כשירות לציבור ואין לראותו כעצה משפטית מוסמכת
