שגיאות רבות בעברית מוסברות כאי-ידיעה של הכללים או כחוסר אכפתיות/התעלמות מהם. ואולם יש קבוצה גדולה של טעויות שאינן נובעות מסיבות אלו אלא מעידות דווקא על מודעות לשונית גבוהה, והן מסווגות בקטגוריה היפרקורקצייה (תיקון יתר).
במה דברים אמורים?
השוגה בעברית בשל היפרקורקצייה - מעיד הדבר על מודעות לשונית טובה ועל רצון להתנסח בצורה תקנית ונכונה. אז נכון, הדובר טעה בניסוחו, אבל טעותו אינה נובעת מאי-ידיעה או מחוסר אכפתיות אלא בדיוק ההפך - מאכפתיות רבה ומרצון להתנסח בתקניות.
היפרקורקצייה (תיקון יתר)
תיקון היתר (היפרקורקצייה) נובע תמיד מאנלוגיה (היקש) שגויה למילה דומה. למשל, ההוגה huppim במקום hofim לא עושה זאת מאי-ידיעה אלא מהיקש שגוי למילה דומה בעברית. רוצה לומר, ההוגה בטעות huppim עורך השוואה לתופים או לדובים, ואינו מודע לכך שההשוואה שגויה. כל שצריך הוא ליידע אותו בהיקש הנכון ותו לא, כלומר: יש לומר חופים כמו נופים. בהמשך אפשר להסביר לו שהשם חופים שורשו חו"ף, ואילו תופים שורשו תפ"ף - וזו הסיבה להבדל בין שני השמות..
דוגמה נוספת: ההוגה "בAחלון זה" עורך היקש שגוי למילה חלום שבה וכל"ב לא מיודעות תקבלנה פתח (בAחלום זה). יש צורך להסביר לו שחלון שורשו חל"ל ולכן אין חטף פתח בחי"ת אלא פתח, ואין סיבה להגות בפתח בהוספת וכל"ב. כך גם ההוגה הEענק והEאחוז - עורך היקשים שגויים לצורות שיש בהן קמץ/חטף קמץ בעיצורים ח/ע/ה. רוצה לומר, כמו הEעשיר הוגה בטעות הEענק, ואולם עי"ן של ענק מנוקדת חטף פתח ולכן ההיקש ל"הEעשיר" שגוי.
כשם שנמצא היקשים שגויים נראה גם היקשים נכונים. למשל, ההוגה כן עושה היקש נכון למילים מת או ער - שלושתן שייכות לגזרת שורשי ע"ו/י ולכן אין ה"א בסופן בצורת הזכר.
לעתים תיקון היתר נובע מחשיבה מהירה יותר מן הדיבור או מדיבור מהיר. דוגמה אמתית לכך אני יכול לתת מעצמי: בסיום התואר הראשון בלשון למדתי בקורס על מסורות העדות של יהודי ג'רבה, וחלב, ובאחד השיעורים כשלתי בלשוני ושאלתי את המרצה (הד"ר קציעה כ"ץ הנהדרת) על הבדלי כתיב וכ?ריא במקום, כמובן, על הבדלי כתיב וקריא. מיד תיקנתי את עצמי, לא לפני שהמרצה, חבריי לקורס ואני צחקנו מן הטעות.
אם כן, תיקון היתר אינו נובע מאי-ידיעה של הלשון אלא מרצון להתנסח בשפה תקנית ככל האפשר.
יאיר בן-חור, עורך לשון
