כפרת עוונות
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

כפרת עוונות 

מאת    [ 17/10/2005 ]
מילים במאמר: 1891   [ נצפה 2581 פעמים ]

 
 
כפרת עוונות 2005. 10. 15

קמתי במצב רוח מצויין. הרגשתי קל כרוח הסתווית שנשבה בחוץ. ידעתי שאני צריך להרגיש רע אבל לא הצלחתי. ישבתי לשתות קפה של בוקר. הניחוח מילא את חלל המטבח ממש כאותו הניחוח שהיה לקפה אתמול. אתמול, שבו למען אמת כל שהיא של מישהם אחרים היה הקפה צריך להתקע לי בגרון, או לפחות לגרום לי להשתעל את נישמתי. אבל גם זה לא קרה לי כי גם אתמול הרגשתי מצויין. אפילו שעוד הייתי אמור להיות עמוס בכל החטאים של השנה שעברה, הרגשתי קל כרוח הסתווית שנשבה בחוץ, רוח קלה שעוד נושאת בכנפיה את החמימות של סוף הקיץ ושטרם אחזה בה הקרירות של החורף העומד בשער.
נו טוב: אמרתי לעצמי. כנראה שגם הפעם עברתי בשלום את היום הנורא. נכון, אתמול הייתי צריך לצום. אתמול הייתי צריך להתפלל. אתמול הייתי צריך לעשות חשבון נפש. אבל משום מה לא עשיתי את הדברים האלה o k אמרתי לעצמי. אין טעם שאני אצום היום כתחליף לצום של יום אתמול. k o אמרתי לעצמי. אין טעם להתפלל היום את התפילות שלא אמרתי אתמול. אבל חשבון נפש, את זה אני יכול לעשות גם היום. כדי להתרכז ולעורר את הזיכרון הכנתי לי קפה חדש, קפה חדש חזק יותר מהקפה הקודם שכמעט גמרתי לשתות.

אני אדם חילוני. גדלתי בבית שהייתה בו הרבה מהמסורת היהודית. ביום שבת: הולכים לבית הכנסת, לא כל כך בשביל להתפלל אלא יותר בגלל שאבי הכריח אותי ועוד יותר בגלל כי שם התקבצו רובם של הילדים האחרים של השכונה, שגם אותם הכריחו האבות לבא לבית הכנסת. היינו מעמידים פני מתפללים אך לאט לאט חמקנו לגן הציבורי שהשתרע לפני בית הכנסת כדי לשחק בו. לכל עונה היו המשחקים שלה, רק ליום כיפור לא היו משחקים ספציפים, אבל היה לו הדבר שלא היה לאף יום אחר, הצום!. גם כשעוד היינו קטנים ולא חייבים לצום, היינו צמים. לא סתם צמים, אלא היינו מנהלים בינינו תחרות מי יחזיק מעמד יותר מהאחרים. היינו בודקים האחד את לשונם של האחרים לראות כמה הלשון לבנה, שזה סימן בדוק לצום אמיתי.
היינו נשארים בתוך בית הכנסת יותר זמן מאשר בכל פעם אחרת. היה לזה טעם מיוחד, הרי לא בכל יום זכינו לראות את אבותינו בוכים, והיה בזה סיפוק מסויים כי הינה אלוהים מעניש את אבותינו על כל הפעמים שהם גרמו לנו לבכות וגם היה זה אות וסימן נוסף לכך כי אבותינו הם הנושאים בכל עוונותינו לפחות עד הגיענו לגיל בר מצווה. היו ביננו כאלה שהיו מוכנים לאהוב את אלוהים על כך שהוא רב את ריבנו ונוקם את ניקמתנו.
טעם נוסף היה לכך , או יותר נכון לומר: ריח. תמיד חיכינו עד שאבותינו גמרו לבכות כי מיד לאחר מכן היו ממהרים לנחם את עצמם בטבק הרחה. כל אחד היה מוציא מכיסו קופסת פח קטנה, מקיש עליה באצבע כדי שהטבק לא ישפך בזמן שפותחים אותה. לא הבנו למה כל אחד לא מריח את הטבק שלו אלא מכבד בו את האחרים ומתכבד בטבק שלהם. אבל אהבנו מאוד את המנהג הזה כי זה נתן לנו, הקטנים, את ההזדמנות לטבול שתי אצבעות בכל קופסה שעברה על פנינו, וגם לגשת אל מחזיקי קופסאות שלא עברו על פנינו דבר שלא נחשב למעשה לא מנומס. העמדנו פנים שאנו מריחים את הטבק. משמיעים התעטשויות שהניעו את אמות הסיפים, אך למען האמת נהגנו לאגור אותו בתוך פיסות נייר ניסתרות, כי זאת לדעת. היו שני סוגי טבק. אחד חום, שהיה נפוץ ביותר ואחד לבן, שהיה נדיר ויקר מציאות. לאט לאט היינו מסתננים לצאת אל הגן הציבורי לערוך ביננו מסחר והחלפות בטבק שאספנו. נכון, נהגנו לסדר ולרמות אחד את השני ובכך כבר חטאנו חטאים שבין אדם לחברו. אך אנחנו תמיד סלחנו האחד לשני בלי תיווכו של אלוהים. ידענו, מבלי שאמרנו את זה בקול אחד לשני, כי אלוהים לא רואה, הרי הוא בבית הכנסת פנימה ואנחנו בגן הציבורי. כבר אז הבנו כי אם אלוהים לא רואה, לא צריך לדאוג יותר מידי.
כבר אז, כילד, התחלתי להתרחק אפילו ממידת האמונה הזעירה שאולי היתה בי. כי אם אלוהים לא רואה את חטאינו, אז בטח שאין הוא רואה את חטאיהם של של האחרים שאנחנו כבני אדם כן ראינו אותם. ואם הוא לא יכול לראות את מה שנעשה כאן, ממש מתחת לאפו, בוודאי ובוודאי שאינו רואה את מה שנעשה במקומות אחרים ורחוקים. מבלי להאריך בנושא אומר רק כי כשגדלתי והפנמתי את משמעותה של השואה, נפרדתי ממנו לתמיד ובאופן מוחלט. כי הפוך למה שחשבנו כשהיינו ילדים קטנים, אני מאמין שאם אלוהים לא רואה אז זה פתח לאסונות נוראיים ואם הוא לא ראה את מה שנעשה לעם היהודי, אז הוא כלל לא קיים.
אם הוא כלל לא קיים אז מה פתאום אני מרגיש כל כך טוב דווקא ביום כיפור? ואם אני חילוני לחלוטין, אז מה פתאום חשבון נפש דווקא עכשיו? אולי משום שצריך מפעם לפעם לעשות חשבון נפש. לא צריך לחכות ליום כיפור כדי לעשות זאת. כל יום מתאים לכך. בכל יום צריך אדם לתת לעצמו, לא לאלוהים, דין וחשבון על מעשיו. רק שאנו, חטאנו הגדול הוא שאנחנו כל כך טרודים בחיי היום יום עד שאנחנו לא מתפנים לעשות חשבון נפש בצורה מודעת. אולי אנחנו עושים את זה בצורה לא מודעת, אולי בהיסח הדעת. אם כן כנראה שבכל זאת טוב שיש יום כיפור. לא למען אלוהים, אלא למען עצמנו, למען החברים שלנו, אלה שישנם וביחוד אלה שכבר אינם ביננו.
ואם הוא בכלל לא קיים, אז למי מתפללים כל אלה שכן מתפללים?. יסלחו לי כל המאמינים למיניהם. כל עבודת האלוהים עליה הם מוסרים את נפשם, אינה אלא עבודת אלילים. יאמר לי אדם בר דעת, האם באמת סיבובו של תרנגול סביב ראשו של זכר וסיבובה של תרנגולת סביב ראשה של נקבה מעביר את חטאיהם לאותן עופות אומללים? יאמרו לי כי זו רק סימליות. סימליות למה? לטיפשות?! ועם אותן עופות אומללים ממהרים המאמינים לשוחט כשר כשהן עמוסות לעייפה בכל החטאים, ומהן הם מכינים מזון כשר למילוי קיבתם כדי לעמוד בקשיי הצום וכדי לחדש את הזלילה עם סיום הצום.
יאמר לי אדם בר דעת, האם באמת מאמין מי מבין המאמינים שהפיכתם של כיסים רייקים אל מקור מים הוא השלכת כל החטאים שהיו או לא היו.
יאמינו המאמינים במה שיאמינו. עבודת אלילים אינה תופעה חדשה בהיסטוריה האנושית.
בערב החג ראינו בעיתון הארץ תמונה מחליאה. יהודי חרדי מכה יהודי חרדי אחר הכורע על בירכיו ברחוב והילדים עומדים ומתבוננים. נו טוב. גם המוסלמים השיעים נוהגים להכות ולפצוע את עצמם מתוך אמונה עמוקה. אז אם השיעים עושים כך, למה שבין החרדים לא יהיו כאלה שיאמצו את הפולחן הזה?
נו טוב! אדם באמונתו יחיה.
אוי, כמה שחשבון הנפש יכול לקלקל את מצב הרוח.

ועוד סיפור אישי.
לי יש את יום הכיפורים שלי.
כמה ימים לפני יום הכיפורים של שנת 1973 יצאתי לאנגליה להשתלמות מקצועית משולבת בטיול. כמו שכותבים בשירים, יום הכיפורים היה יום "צח וזיווני". לונדון היתה רחוצה מגשם שירד בלילה ובכל טיפת מים שעל העצים, השיחים והדשאים זהר יהלום נוצץ. יצאנו, אישתי ואני. לטייל בגריניץ'. עמדנו כתיירים כשרגל אחת בחצי כדור הארץ המזרחי וכשהרגל השניה בחצי כדור הארץ המערבי ובין רגלינו רצה רצועת הנחושת של קו האורך 0 . ביקרנו באניות מפרשים עתיקות שנראו יותר חדשות מחדשות. ביקרנו במוזיאון הימיה המדהים. הזמן חלף בשמחה ועליצות. לקראת הצהרים חשנו רעב נוראי.
אם המראות לא היו כל כך יפים יכול היה היום להיות רע. אישתי לא הפסיקה לומר כי היא מרגישה לא נוח. לא רגשות אשמה, רק אי נוחיות רבה מכך שאנחנו מטיילים ביום כיפור וחושבים על אוכל ששנינו ידענו כי לא יהיה כשר. עם סוף היום עייפים,שבעים ומרוצים חזרנו ללונדון.
האמינו לי. המראה עומד חי לנגד עיניי כאילו היה זה היום. עלינו במדרגות העולות מתחנת ויקטוריה אל מפלס הרחוב. מבלי שרציתי בכך קפצו אל מול עיניי אותיות גדולות ושחורות משחור שכיסו את כל העיתונים שמילאו את הדוכנים המוצבים שם:? israel: it is war! It is war? לרגע עמדנו המומים, מנסים להבין מהכותרות מה קרה. תוכן ענייני עוד לא היה בהם. אכולי דאגה מיהרנו לתפוס מונית כדי להגיע במהירות האפשרית לביתם של חברינו שהיו אז בשליחות, אצלם התגוררנו. חברנו הצליח לעלות למטוס היחיד שהמריא באותו היום לישראל, משאיר מאחריו את אישתו ואת שני ילדיו הקטנים. עם בוקר היום הבא מיהרנו לשדה התעופה לנסות ולהקדים את טיסתנו. כל חברות התעופה ביטלו כמצופה את טיסותיהם לישראל. אל על היתה החברה היחידה שהמשיכה להטיס מטוס אחד ביום ורק בשעות הערב. יום אחר יום ישבנו בשדה התעופה אולי נצליח לחזור לארץ. שוב לא היה לנו רצון להמשיך ולטייל. יום לאחר יום התמלא הטרמינל בישראלים שהגיעו ללונדון מכל קצות העולם, יודעים כי רק מלונדון יוצאות טיסות לישראל. מאות מאות של ישראלים רבצו על ריצפת הטרמינל. חלל הטרמינל נמלא סיפורי איימה. ראיתי את הישראלים באחת משעתם היפה. אם היו יכולים, היו הולכים ברגל להציל את המדינה (כן, היו גם ימים שכאלה). האיימה הלכה וגברה. בטלוויזיה הבריטית לא הפסיקו לשדר משדות הקרב. לנוכח הכתבות הרבות שזרמו ממצרים ומסוריה, בהן נראו הטנקים המצרים שועטים קדימה לתוך סיני. דיווחים על הפצצות סוריות את טבריה ועפולה נראו אמינות. אל נוכח אלה נראה חיים הרצוג פחות ופחות אמין.
ראשונים הוטסו קציני שריון, לאחריהם הוטסו קציני תותחנים, לאחריהם הוטסו קציני צנחנים, טייסים הוטסו מחוץ לתור. אנחנו הצלחנו לעלות לטיסה רק ביום החמישי של המלחמה. עם חשכה, כשהמטוס הגיע לקפריסין, התלוו אלינו שני מטוסי קרב של חיל האויר שליוו אותנו עד לנחיתה. בטרמינל בלוד ניצבו שולחנות מאוישים בקצינה וקצין. אחד אחד ניגשנו אל השולחנות להרשם: שם, שם משפחה, מס' אישי, יחידה. הינה טלפון, תתקשר הביתה להודיע שהגעת, הינה המשאית שתיקח אותך ליחידה, אין ללכת הביתה, המלחמה לא תחכה.
מאז פציעתי בתאונת דרכים שרתתי כקצין בירושלים. עם הגיעי לירושלים יצאתי אל המפקדה שלי.מורל החיילים שלי היה יותר נמוך מנמוך. עם בואי נרגעו החיילים שברובם לא היו לוחמים. המלחמה היתה רחוקה מירושלים. גם חלק מהאזרחים כבר היו רגועים עד כמה שאפשר היה להיות רגוע באותם הימים ובחוסר הידיעה של מה שקורה בשדות הקרב. לאט לאט החלו להסתנן הידיעות. כל שם היכה בי כמכת קורנס. חברים וחניכים היו בין ההרוגים וביניהם גם חברי הטוב ביותר מימי נעורי. ללא הפסק ניסיתי לשכנע את עצמי כי אני ממילא לא יכולתי לעשות דבר. אבל רגשות האשמה אכלו בי בכל פה. לא יכולתי להראות את מצב רוחי לחיילים שתחת פיקודי. גם כך היה, כאמור, המורל נמוך. שמחתי כשנגמרה המלחמה. שוב לא הייתי צריך להעמיד פנים. עקב היותם של בעלי תפקידים מקבילים לשלי בעבודה עוד מגוייסים, ניתנה לי האפשרות להעסיק את עצמי ללא מנוחה במרבית שעות היום. רק בשעות הלילה היו חברי וחניכי מתייצבים לפני אחד אחד, כאילו חוששים שאשכח מי מהם.
תנועות המחאה שצצו כפיטריות אחר הגשם רק העלו את חמתי והעמיקו את צערי. ידעתי את קדושת חייהם ומותם של חברי וחניכי. "הם לא מתו לשוא!" זעק מוחי. הם מתו למען המטרה הקדושה של קיומה של מדינת ישראל ושל תושביה.
כמעט שעברה שנה מאז פרוץ המלחמה. וועדות חקירה קמו ונשכחו. תנועות מחאה קמו, רעשו ונעלמו, רק המצב הפוליטי עוד היה בלתי יציב כמו שלא היה מעולם. באחד הימים הופיע במשרדי אחיו של חברי הטוב המת. בקשה היתה לו. הוא ביקשני לבוא ליום הזיכרון למותו של חברי ורק תנאי אחד היה לו: בלי בכיות. רק סיפורי נעורים שמחים ומשעשעים שיזכירו את מי שהיה חברי לפני מותו. נסענו, אישתי ואני לקיבוץ. עם ערב התכנסו לחדר אחד כל אלה שהיו שם כדי לזכור. ואני, רק תנו לי קהל שומעים והסיפורים והבדיחות קולחים מפי ללא מעצור. אני רואה את העיניים הבורקות לקראתי. אני שומע את רעמי הצחוק. לפתע נפלו עיניי על אימו ואישתו של חברי המת והן בוכות בחשאי. יד ברזל נעלמה לפתה את גרוני.לא יכולתי להוציא אפילו הגה קטן. זה היה סיום עצוב לערב זיכרון שהיה אמור להיות שמח.
עם בוקר הסתלקתי לביתי. שנים רבות לא היה בי העוז לבקר בקיבוץ. אני נטשתי את חברי וחניכי אבל הם לא נטשו אותי. מאז ועד היום הם פוקדים אותי בלילות. מתייצבים אחד אחד שלא אשכח ולו אחד מהם.
מהם, ורק מהם אני מבקש סליחה. לזכרם, ורק לזכרם אני זוכר את יום הכיפור. שלושים ושתיים שנה אני זוכר אותם ורואה אותם כפי שהיו אז. צעירים ויפים ומאמינים בדרכם.

לזכרו של חברי הטוב הקדשתי את סיפרי "אלוהים לא היה פה".


מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב