עזוב הכול ותקשיב לי, או- מה אתם עושים עם הידיים שלכם כשאתם לומדים? 

המורות רוצות שנסתכל עליהן ורק עליהן כשאנו מקשיבים בשיעור, שנפסיק לקשקש במחברת או להתעסק עם העיפרון ושנבהה בלוח אם במקרה אנו לא מסתכלים עליהן.

כשאתם לומדים למבחן באוניברסיטה או בכל מוסד לימודי אחר, אתם צופים בחומרים הנלמדים על מסך מקרן או על מסך המחשב האישי שלכם.

כך או כך – הידיים שלכם בוודאי לא ממש פעילות בזמן הלמידה שלכם, וכאן מתחיל הפספוס הגדול:

למידה וזיכרון קשורים, לפי מחקר חדש, למה שאתם מחזיקים בידיים.

מחקר מספטמבר האחרון (2011) שפורסם ב Memory and Cognition, מטעם אוניברסיטת נוטר-דאם מראה שיכולת של אנשים ללמוד ולזכור מידע, תלויה במה שעושות ידיהם בזמן הלמידה.

פרופסור ג'יימס ברוקמול, פסיכולוג באוניברסיטת נוטר-דאם הראה שאנשים שמחזיקים חפצים אודותם הם למדים, מעבדים במוחם פרטים טוב יותר, וכן מגלים הבדלים ודקויות טוב יותר מאנשים שלא החזיקו את החפצים הנלמדים בזמן הלמידה.

לעומתם, אנשים שלמדו אודות חפצים שרק הורשו להביט, אך לא לגעת בהם, מצאו טוב יותר את הדמיון בן חפצים שונים.

הנבדקים במחקרו של ברוקמול התבקשו לנתח סדרה של צורות גיאומטריות מורכבות. חצי מהנבדקים עשו זאת כשידיהם סמוכות לציורי הצורות, בעוד החצי השני התבקש לשמור את ידיו על ברכיו בזמן ביצוע המטלה.

התוצאות הראו שהיה לנבדקים קשה יותר לזהות את המשותף לעצמים זהים שהיו צבועים בצבעים שונים, אם הם החזיקו את הצורות הללו בידיהם. כלומר-  מידע שנמצא קרוב לידיים מעובד במוח ברמה עמוקה יותר- ברמת הבדלים ודקויות בן דברים.

לכן, כיוון שהצבת הידיים סמוך לחפץ הנלמד מעוררת במוח עיבוד של הבדלים, זה עוצר לאנשים את היכולת לראות את הדמיון והמשותף לחפצים הנלמדים.

החוקרים מסבירים את הממצאים לפי האבולוציה של האדם: מה שקרוב לגוף, ובמיוחד מה שקרוב לידיים, דורש תשומת לב מירבית והבחנה בפרטים, כיוון שהפרטים הקטנים הם אלו שמבדילים בין חפץ מזיק לחפץ רגיל ובלתי מזיק. למשל- הצייד לקט היה צריך ללמוד להבחין בן תותי בר רעילים לבין אכילים, איזה נחש נושך ואיזה לא ועוד.

לעומת זאת, במקרה של חפצים שרחוקים מהגוף, אנו יכולים "להרשות לעצמינו" לחשוב עליהם במונחים יותר כלליים ולקטלג אותם בקטגוריות משותפות בגלל שהפרטים פחות נחוצים מבחינת ההגנה על האדם.

הממצאים הללו חשובים ביותר בתחום ההשכלה. עם כל המיחשוב שנכנס למוסדות ההשכלה היסודית והגבוהה, תלמידים איבדו מגע פיזי עם החומר הנלמד ומבלים זמן רב יותר בצפייה בו על גבי מסך המחשב. היום- עם טירוף השכלול הטכנולוגי, טוענים החוקרים שיש יתרון באייפד ודומיו- שמחזירים לסטודנטים ותלמידים לכאורה את ה"מגע" עם החומר הנלמד. כיוון שכך, לכאורה, אתה מחזיק קרוב אליך את מה שאתה לומד אודותיו ולא רק צופה בו מרחוק.

איך עוד מסייעות לנו הידיים בזמן למידה? הן עוזרות לנו לפתור בעיות. פרופסור מרתה אליבאלי, מאוניברסיטת וויסקונסין טוענת במחקרה מיוני האחרון (2011), שהגוף הוא חלק בלתי נפרד ממהלכים קוגניטיביים.

במחקר, שפורסם ב Psychological Science, 86 סטודנטים אמריקאים חולקו לשתי קבוצות. לקבוצה אחת קובעו הידיים באמצעות כפפות המחוברות לקרש, באופן שמנע מהם להשתמש בתנועות ידיהם במהלך פתרון משימה חשיבתית. לקבוצה השנייה קובעו הרגליים באמצעי דומה, אך ידיהם היו חופשיות.

כל הנבדקים ישבו בחדר, כשמולם מסך. מעברו השני של המסך האטום שאל אותם חוקר שאלה מחשבתית, עליה הם נדרשו לענות בקול, תוך כדי שהם מוקלטים במצלמת וידאו.

דוגמא לשאלה ששאל החוקר היא: "אם מסדרים חמישה גלגלי שיניים בשורה, ומסובבים את הראשון בכיוון השעון, לאן יזוז הגלגל החמישי?".

החוקרים בדקו את צילומי הוידיאו של הנבדקים בזמן שהם פתרו את הבעיה, ועקבו אחר כמות תנועות הידיים, ההסברים בעל פה (שמעידים על כך שהנבדק מדמיין את הבעיה במהלך חשיבה על הפיתרון), והשימוש בנוסחאות מופשטות יותר לצורך פתרון הבעיה.

התוצאות: נבדקי הקבוצה שידיהם היו חופשיות עשו שימוש בתנועות הידיים בעת פתרון הבעיה, וגם דמיינו את המהלך בראשם. לעומתם, מי שידיו היו כבולות, או מי שבחר לא להשתמש בידיים גם אם הם היו חופשיות, השתמש הרבה יותר בנוסחאות מתמטיות מופשטות לפתרון הבעיה.

גם כאשר ביקשו החוקרים מ 111 בריטים לעשות את אותו הדבר, רק לא לפתור את הבעיה בקול רם אלא בראשם (ואחר כך לדווח איך הם הגיעו לפתרון) התוצאות היו זהות- מי שידיו היו פנויות השתמש יותר בתנועות ידיים כדי להגיע לפתרון, ומי שזה נמנע ממנו- השתמש בחשיבה מופשטת ומתמטית יותר.

כלומר, לפי השימוש בתנועות הגוף אנו בוחרים דרך חשיבה לפיתרון בעיות. מצד אחד ייתכן שעל ידי אי שימוש בתנועות הידיים אנו מאמצים שיטות חשיבה שבדרך כלל אנו מזניחים, אך הממצאים גם מדגישים את החשיבות שבערוב תנועות הגוף בעת פתרון בעיות.

את תנועות הגוף ניתן לנצל לא רק לפתרון בעיות- אלא ממש לתיכנות מה שאנו בוחרים ורוצים להרגיש ולחוש. זוהי שיטה פשוטה אך עוצמתית לתיכנות המוח. 

איך לתכנת את המוח לחשיבה רצויה?

מחקרים ישנים יותר כבר מראים שאפשר לתכנת במוח מצב חשיבתי רצוי על יד ביצוע תנועות מסוימות עם הגוף.

נשמע מוזר אבל זה מתחיל עוד בממצא הפשוט של זיונק ואינגהרט שמצאו שחיוך מפעיל שרירים מסוימים שגורמים לירידה בטמפרטורת המוח ובכך גורם לנו להרגיש טוב. זה ממשיך לממצא מספטמבר האחרון על פיהוק, שטוען שהפעלת שרירי הפיהוק גם היא מורידה את חום המוח ושוב גורמת לנו לתחושות טובות.

אלו הן פעולות פיזיות של שרירים בגוף שמשנים בנו את התחושה.

משם זה ממשיך לתנועות גוף שמשנות דפוסי חשיבה:

מחקר של אלי פינקל מ Northwestern University,  שפורסם ב Psychological Science באוקטובר 2009, הראה שנשים נעשות פחות בררניות בבחירת בני זוג, אם גורמים להם לשנות את תנועתן. הוא הראה שבמצבי ספידייטינג- כאשר הנשים הן אלו שעברו משולחן לשולחן, והגברים נשארו לשבת (כשבדרך כלל התפקידים הפוכים- הגברים מסתובבים והנשים נשארות לשבת), הן נטו להיות סלחניות יותר בשיפוטיהן ולבחור יותר גברים ממה שהיו בוחרות לו נשארו לשבת.

למה זה קורה? כי אם אתה עובר משולחן לשולחן כשבראשך המטרה של מציאת פרטנר זוגי, המוח שלך מגביר אצלך את העניין באדם שמעבר לשולחן, כיוון שהוא "אומר לעצמו" שאם כבר ניגשת, סימן שאתה רוצה את זה.

בנוסף, האקטיביות שבלגשת לפרטנר פוטנציאלי מעלה את הביטחון העצמי, מה שעושה את ה"מתחיל" פחות בררני.

 כלומר- פעולות פיזיות, ותהליכים פסיכולוגים קשורים בניהם בדרכים שלא תמיד אנחנו מודעים אליהם.

מחקר ממאי 2009 מצא שהאופן בו אדם מזיז את גופו משפיע על היכולת שלו לפתור בעיות.

המחקר הכניס נבדקים לחדר שבו היו תלויים מהתקרה שני חבלים ארוכים. הנבדק התבקש לקשור את קצות שני החבלים זה לזה. החבלים היו תלויים רחוק מאד זה מזה, ולא ניתן היה פשוט להחזיק את קצהו של האחד ולקרב אותו לאחר. היה צריך לחשוב על פתרון יצירתי יותר.

בזמן שהנבדקים היו צריכים לחשוב על פתרון, הורו להם החוקרים לנדנד ולטלטל את זרועותיהם. החוקרים תירצו את הבקשה על ידי כך שהם אמרו לנבדקים שהם לכאורה בודקים את הקשר בין התעמלות לבין פתרון בעיות, כשלמעשה הם הורו להם לעשות תנועה מסוימת מאד שרמזה להם בלא ידעתם, על פתרון הבעיה.

לקבוצה אחרת אמרו החוקרים רק למתוח את הזרועות. וכדי שכל הנבדקים לא יקשרו את התנועות שהם נדרשו לעשות, לבעיה שעליהם לפתור, הם נתבקשו גם לספור לאחור בקפיצות של שלוש.

מה שנמצא הוא שלקבוצת טלטול הזרועות היה 40% יותר סיכוי לפתור נכון את הבעיה, תוך 16 דקות שהוקצבו לשם כך (כלומר להבין שיש צורך לקשור חפץ לאחר החבלים ולטלטל אותו לעבר קצהו של השני- על מנת להפגיש בן הקצוות), מאשר קבוצת מתיחת הזרועות.

מחקרים קודמים בתחום הדגימו שתנועות פיזיות של הגוף יכולות לסייע בתהליכי למידה וזיכרון, ואף משנות את התפיסה  או הגישה של אדם למידע.

אז כשאתה נתקע בבעיה ולא מוצא פתרון- לא סתם מומלץ ללכת לעשות משהו אחר ולחזור לאחר מכן לבעיה- זה אכן גורם לך לחזור לפתרון הבעיה "בראש אחר" כיוון שבעת ההפסקה ביצעת תנועות שונות והשרת במוחך אופציות חשיבה נוספות.

מה שמעניין במחקר הזה הוא שהחוקרים הצליחו לגרום לאדם לחשוב בדרך מסוימת, דרך הזזת גופו באופן שהם בחרו. כלומר- אנו יכולים לבחור דרך חשיבה מסוימת על יד ביצוע תנועה שקשורה אליה.

מוביל המחקר, פרופסור אלחנדרו לראס מאוניברסיטת אילינויס הראה שזה עבד גם כאשר הנבדקים לא היו מודעים לקשר שבן התנועות שהם התבקשו לבצע, ובין דרך החשיבה שהם בסופו של דבר בחרו לפתרון אתגרים חשיבתיים.

כלומר- זה עובד גם כאשר מישהו אחר בוחר עבורכם תנועה לביצוע- מה שמקנה לתוצאות הללו גם פן טיפולי.

תופעה זו נקראת גילום - שימוש בגוף לצורך שיפור חשיבה. אפשר להשתמש בה במקרים מרתקים- החל ממציאת אהבה וכלה בהוראת ילדים בבתי הספר. כל זאת דרך תנועות גוף פשוטות אך עוצמתיות.

 את אחת הדרכים לעשות זאת מלמדת רחלי בסדנא "מה אומרות עינייך?" שנערכת במרכז גלים.