ההיסטוריה של ישראל היא סיפור שכל ילד מכיר. זהו סיפור על ערבות הדדית והקרבה הרואית אישית. זהו סיפור של דיכוי האינדיווידואליזם ללא קץ והכפפתו למען חלום ולמען הקולקטיב ומטרות נעלות. אבל איפשהו בדרך החלום הציוני הבאיש כשהחליט לאמץ את ערכי הקפיטליזם הדורסני והחל לשוב לעבוד את עגל הזהב.
התרבות הישראלית כבר אינה נוצרת על ידי העם ולמען העם. הסיפורים שלנו, שבעבר היו מועברים מדור לדור על ידי ההורים, השכנים והמורים, מסופרים עכשיו על ידי קומץ בעלי הון, מעין רובין הודים תאגידיים, ציניים ומנוכרים, "שיש להם משהו למכור בנוסף לסיפור". מותגים, מוצרים, אופנות, סלבריטאים, יידועונים בציבור, בידור ומופעי ענק מלווים את הפקתה של הפסיאודו תרבות הוולגרית הזו, והם מהווים למעשה את התרבות הנוכחית שלנו. תפקידינו מסתכם לרוב בהאזנה ובהתבוננות פסיבית – ולאחר מכן, בהתבסס על מה ששמענו וראינו, בקנייה.
לנוכח מציאות חדשה זאת, נוסדה כבר בשנת 2006 תנועה חברתית בשם "התודעה החברתית" אשר תכליתה הייתה לעורר את דעת היושבים בציון למתרחש סביבם ולהניעם לאמץ מודל כלכלי צודק יותר, כזה שיבוסס וישאב את מימיו מכוח אידיאולוגיה חברתית אמיתית בעלת סממנים של ערבות הדדית ובנייה משותפת, תוך עיגון חוקתי של חובת המדינה לשמירה והגנה על זכויותיהם הסוציאליות של אזרחיה.
מבחינה מעשית, התנועה הייתה אחראית לתחקירים רבים ונוקבים אודות קיומם של קשרי הון-שלטון במדינה, מיפוי שליטתן של משפחות ההון, גיבוש הצעות קונקרטיות לשחרור אחיזת החנק של בעלי ההון במשק והתוויית אסטרטגיות שונות שיש בהן כדי להביא לאימוץ המודל הכלכלי-סוציאלי על-ידי החברה ומוסדותיה.
בניגוד לרוב תנועות ומפלגות השמאל שפעלו בזירה החברתית והפוליטית באותן שנים, אשר הקפידו לטעון כי דבקות במודל הסוציאליסטי הטהור הוא דבר אוטופי וכי מה שניתן יהיה להשיג עבור ציבור העובדים הוא לכל היותר שיפור מסוים במצבם החומרי, חברי התנועה האמינו כי ההפך הוא הנכון. כבר אז, היו אלה שדאגו להדגיש מעל כל במה כי הקפיטליזם העולמי, ובתוכו גם הקפיטליזם הישראלי, נקלע למשבר חמור, כאשר הדרך היחידה להפקת רווחים תהא פגיעה בהכנסות העובדים ורווחתם. עוד הדגישו כי רק שינוי השיטה הכלכלית מן היסוד, תוך שלילת הסדר הכלכלי הקיים, יוכלו להביא תקווה לאזרחי ישראל, שכן כל עוד הכלכלה מבוססת על צבירת רווחים פרטיים בקרב קומץ בעלי הון, כל מה שהעובד הישראלי יכול לצפות לו זה עוד אבטלה, עוד שחיקה בשכר, עוד עוני ועוד הזדקנות ברעב.
המחאה החברתית של היום, כמו גם "התעוררותה" האידיאולוגית של מפלגת העבודה ומסקנות ועדת הריכוזיות במשק, הם תוצאה של מאבק תודעתי ארוך בשנים של פרטים וארגונים על מוחו של הישראלי שהיה רגיל לצרוך את הסם החזק ביותר בעולם - ההשתעבדות מרצון לחומרנות, לעבודת עגל הזהב.
לסיום, בחרתי לקנח במשא-נפש פרטי שלי שעודנו פועם בליבי והוא הנהגת משטר כלכלי-חברתי אחראי וצודק יותר, כזה העשוי כולו מרכיבים חזקים של סולידריות אמיתית בין היושבים בציון. על מנת שמשטר כזה אכן יצליח לבסס את הצלחתו - עליו לינוק את סמכותו מכוח חוקה חברתית שתגן עליו מפני גחמותיהם הפוליטיות של חברי הפרלמנט. החוקה החברתית המוצעת כאן, כמו גם הדברים הבאים שמיד תקראו, נכתבו כבר בשנת 2007 על-ידי תנועת "התודעה החברתית" שאנוכי זכה להימנות עם מייסדיה;
"החוקה המוצעת כאן מתבססת, בעיקר, על תרגום חלקי של חוקת ונצואלה. חוקת ונצואלה היא החוקה הראשונה שמבטיחה זכויות סוציאליות כחוקים חוקתיים. היא מתבססת על החוקים הסוציאליים והחוקים להגנת העובד הפרוגרסיביים ביותר שמחוקקים בדמוקרטיות המערביות, שמטרתם להבטיח את חירותו של הפרט מפני אי צדק חברתי. יש לראות חוקה זו כטיוטה בלבד או ככל היותר כמסמך ביניים וקו מנחה לחוקה חברתית אמיתית, שתכונן רק לאחר דיון ציבורי פרטני בנושא. היא בשום אופן אינה מכילה את כל הפרטים והמורכבויות שראויים להיות במסגרת חוקה. היא מהווה מסגרת לדיון ציבורי וניסוח של מה שאנו מאמינים הוא הדרישה של רוב רובה של החברה הישראלית מהמדינה. יש לראות אותה כמעין אמנה חברתית - הסכם בין המדינה לבין החברה, במסגרתו השלטון המדיני מחויב לטובת העם, והעם, בתמורה, מכיר בלגיטימיות של שלטון זה."
לצפייה בחוקה החברתית שהוצעה ע"י תנועת התודעה החברתית בשנת 2007 לחצו כאן
מחבר: אסף דוק
מאת: אסף דוק, משפטן ואיש מדע המדינה.
