השופט דיבר . . . אבל האם הוא החליט? 

שופטים הם ככל האדם: הם לא אוהבים שאומרים להם שהם טועים. למעשה ישנם שופטים שכל כך חוששים שערכאת הערעור תהפוך את הפסיקות שלהם, שהם בחרו בדרך הקלה: הם החליטו שלא להחליט! אחרי הכול, אם אין החלטה אין על מה לערער ולערכאת הערעור אין מה להפוך, נכון? הנה סצנריו טיפוסי:

עו"ד #1: מה קרה במהלך הפגישה?

עד:       שמעתי ש . . .

עו"ד #2: התנגדות! עדות שמיעה!

עו"ד #1: זו לא עדות שמיעה, אדוני, משום [נימוקים].

שופט: תמשיך בחקירה.

עו"ד #1: אם כך בא נדבר [נושא אחר] . . .

סיטואציות כאלו קורות כל יום בבתי המשפט בארץ. שופטים תוך שימוש בשפת גוף, טון דיבור וכיו"ב, רומזים בעדינות לעורכי דין לנסח באופן שונה את השאלה או לעבור לנושא חדש ובלבד שלא יצטרכו לתת החלטה בהתנגדות או בשאלה שהועלתה בפניהם במהלך הדיון. כשזה קורה בעיצומה של החקירה, ממש באמצע המערכה, נדמה כאילו השופט נתן החלטה, ולכן עורך הדין מנסח את השאלה אחרת או משנה את כיוון החקירה לנושא אחר. אלא, שבמציאות לא ניתנה החלטה, משום שהשופט לא הורה למי מהצדדים לעשות משהו. הגדרה נכונה לתיאור מצב זה תהיה "העדר החלטה".

השופטים הכי "נעדרי החלטה" הם בדרך כלל גם השופטים האדיבים והנחמדים ביותר. הם מצליחים בכך כי הם סומכים על הרצון של עורך הדין להיראות מקצוען תוך כדי שהם יוצרים אווירה ידידותית ונעימה באולם בית המשפט. בכך שהם מעודדים את באי כוח הצדדים "לזרום עם ההליך "ולהסתדר זה עם זה", הם יכולים להימנע מלתת החלטות קשות (ובכך גם להינע מהסיכון שההחלטות שלהם יעמדו במבחן של ערכאת הערעור). בדרך כלל, "העדר החלטה" תבוא באצטלה של הצעה "חברית", כמו למשל "מדוע שלא תמשיך בחקירה ותנסח מחדש את השאלה?". מאחר ועורך הדין אינו רוצה "להרגיז" את השופט הוא בדרך כלל "משתכנע" ומקבל את ההצעה של השופט.

הנה כמה דוגמאות לשיטות בהם משתמשים שופטים כשהם לא רוצים להחליט:

• "תמשיך בבקשה לשאלה הבאה."
• "נא נסח את השאלה."
• "שאל שאלה אחרת."
• "תמשיך."
• שתיקה, המלווה בד"כ במבט זועף או הנדת הראש.

מנקודת מבט מקצועית, "העדר החלטה" אינה עניין גדול לעורכי דין מנוסים, משום שבדרך כלל אין בעיה לנסח שאלה מחדש או לשנות את קו החקירה כדי לקבל את התשובה הרצויה. למרות זאת, הנה שתי סיבות מדוע עורכי דין צריכים לדאוג כאשר שופט מחליט לא להחליט:

הראשונה, אם מדובר בעורך דין מתחיל, קרוב לוודאי שהוא מתוח בדיון. כאשר השופט אומר "תמשיך הלאה", עורך הדין עלול להילחץ, לא לשאול את השאלה וכתוצאה מכך לאבד ראיה חשובה שצריכה להיות קבילה.

הסיבה השנייה (והיותר עקרונית) היא "שלהעדר החלטה" יש השלכות על הליך הערעור. כתוצאה מ"העדר החלטה" אין לצד המפסיד על מה לערער. במקרה של "העדר החלטה", ערכאת הערעור תמיד תתמוך בפסיקת הערכה הנמוכה. מדוע? משום שהשופט בערכאה הנמוכה לא הורה לאיש מהצדדים לעשות משהו. במקום להחליט, בית המשפט השאיר את העניין בידיהם של עורכי הדין, שהם יחליטו. אם עורך הדין החליט לא לשאול את השאלה או שלא להציג את הראיה, זאת הטעות שלו, לא של השופט ולכן בית המשפט של ערעור לא יכול לעזור.

אז מה עושים? איך אפשר לתקן את המצב? זה תלוי. ראשית, עורך הדין צריך להחליט בינו לבין עצמו "בזמן אמת" אם הוא באמת צריך את ההחלטה של השופט. לעתים "העדר החלטה" זה דווקא מה שנחוץ לעורך הדין. אם הועלתה התנגדות לשאלה, עורך הדין יכול לנסח מחדש את השאלה או למצוא דרך אחרת להציג את הראיה. אם עורך הדין הוא זה שמתנגד, אולי יהיה מספיק בהתנגדות כדי שהצד השני ישנה את קו או אופן החקירה. במצבים כאלו אין ממש צורך בהחלטה של בית המשפט.

אבל בוא נאמר שלעורך הדין נחוצה מאוד החלטה. מה הוא יכול לעשות אז? קודם כל, אם באמת נחוצה החלטה, והשופט לא ממש רוצה להחליט לא מומלץ לומר לו ולהכריח אותו לעשות כך. אחרי הכול, אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. ובמיוחד שופטים. במקום זאת, מומלץ לשקול לבקש מהשופט לתת החלטה. ברור, שכדאי מאוד לבקש זאת מהשופט בנימוס רב. הנה דוגמאות כיצד כדאי לפנות לשופט:

• הבקשה המנומסת: "אדוני, לפני שאני ממשיך, האם אדוני יכול לתת החלטה בנוגע להתנגדות שהועלתה על ידי?"
• ההבהרה: "כבודו, האם אני יכול להבהיר ברשותך את החלטתך? ההחלטה היא שהתשובה שנשמעה מהעד היא עדות שמיעה, נכון?"
• המסקנה: "אם כך, אני מבין שאדוני קיבל את ההתנגדות?"

בדרך כלל, "העדר החלטה" לא תגרום לנזק לתיק. יחד עם זאת, כאשר נחוצה החלטה, חייב להיות לכך ביטוי בתיק בית המשפט. במקרים אלו, על עורך הדין להיות קשוב מאוד וערני לכל "העדר החלטה", וכך להיות מוכן לתקן את המצב "בזמן אמת" לפני שהתיק יגיע לערעור ואז זה יהיה מאוחר מידיי.