חלק ראשון ( ללא ציורי האותיות )
הקדמה
מאז שחר ילדותי עניינו אותי אותיות האלפבית, למה אלף?, למה בית?, מנין באו? ולמה נקראו להן כך?. לאחר פרישתי לגמלאות והתרחבות יכולות האינטרנט, האפשרות לקרוא מאמרים וספרות אקדמית, ולשאול שאלות ולקבל עליהן תשובות, נפתחה לפני הדרך לחקור את מקור הכתב, שלנו, למרות שהנושא נחקר כבר בעבר, ונלמד באוניברסיטאות, מצאתי שעדיין קיימים בו חורים שחורים ולא הכול פתור.
לפני כ-4000 שנים בקרוב, החלה להתפתח באזורנו הקדום, שיטת כתיבה חדשה המבוססת על ציורים כאותיות, וזאת מתוך השפה הכנענית, השפה שהייתה מדוברת בעת ההיא על ידי כל מדינות ערי כנען ומדינות שכנות – מואב ועמון. לדעת כל המומחים בתחום מערך האותיות החדש כלל בראשיתו כ-30 ציוריי אותיות (פיקטוגרפים), שהלך ופחת בהמשך והסתיים ב-22 אותיות. אני חולק על כך וגורס שמערך האותיות כלל כבר בתחילתו 22 אותיות, הכנעני חיפש את ציור האות המתאים לשמה של האות, וכתוצאה מכך ציורי האות השתנו לאורך השנים, ישנן אותיות שציורם השתנה פעמיים או שלוש פעמים עד שהתקבל הציור הרצוי, וניתן לומר שהיו כ-30 ציורים ל-22 אותיות. צורת כתיבה חדשה נדרשה בעת ההיא, היות ובעולם המוכר דאז באזורנו, היו קיימות שתי שפות עיקריות, שניתן היה לכתוב באמצעותן - כתב ההירוגליפים המצרי, או כפי שמוכר במקורותינו, כתב החרטומים. וכתב היתדות האכדי, ממשיכו של הכתב השומרי, המבוסס על הברות ak-ka-du-ú (אכדי), ואשר שימש כשפה בינלאומית לתכתובות דיפלומטיות. המגרעת של שתי השפות, הייתה הכמות הגדולה של הסימנים, שהגיעה לכמה מאות, ורק סופרים ומשכילים מעטים ידעו לקרוא ולכתוב וככורך יוצא מכך, ככל הנראה, נולדה שיטת הכתב החדשה שתאפשר לכל אדם לקרוא מן הכתוב.
הכתב הכנעני החדש היה כתב עיצורים, ללא תנועות, כאשר כל עיצור יוצג על-ידי ציור, כך שהעיצור מהווה את האות הראשונה של פירוש הציור. חלק מהציורים נלקחו מתוך כתב ההירוגליפים המצרי, הציורים כללו שמות של חלקי גוף האדם, כגון: ראש, יד, כף (יד), עין, פה ושדיים. שמות של בעלי חיים, כגון: אלוף (פר), גמל, דג, נחש וקוף. ושמות נוספים של דומם וצומח.
הכתובות הקדומות ביותר נתגלו ב"וואדי אל-חול" במצרים, המשויכות למאה ה-18 לפני הספירה, וב"סרביט אל- ח'אדם", מכרה מצרי עתיק בסיני, המשויכות למאה ה-15 לפני הספירה. כתובות אלו נקראות, כתב "פרוטו-כנעני", היות ואחד הכתבים נמצא בסיני הם נקראים גם כתב "פרוטו-סינאי", (Proto-Canaanite/Proto-Sinaitic). מ-כתבים אלו, ולאורך של כשלוש מאות עד חמש מאות שנים, חלו שינוים בצורת איור האותיות, ורובם הפכו מציורים לאיורים, על מנת להקל על אלה העוסקים במלאכת הכתיבה, וכתוצאה מכך שונו גם חלק משמות האותיות, בהתאם לאיור החדש, ובנוסף חלק משמות האותיות שונו גם כן, על מנת להקל על הגייתם. אפשר לראות את תהליך התהוות האותיות, בשתי כתובות עתיקות שנתגלו בארץ - באבן תל-זית, סדר האותיות שונה, אחרי האות "ד" באות האותיות בסדר הבא "ו-ה-ח-ז" ובהמשך האות "ל" באה לפני האות "כ" והאות "פ" באה לפני האות "ע", ובאוסטרקון מעזבת צ'רטה, סדר האותיות הפוך, משמאל לימין, וגם כאן האות "ח" באה לפני האות "ז", והאות "פ" באה לפני האות "ע". ורק עם תקופת המקרא (כ-1050 לפי הספירה) התייצב הכתב, וקיבל את השם "כתב-פיניקי", היות ולדעת המומחים, הפניקים היוו את הגשר, להולכת הכתב הכנעני למרחבי הים האגאי ולאחר מכן למדינות אירופה.
כאמור השפה הכנענית שימשה כשפת הדיבור, של כל העמים בארץ כנען ובחלק מהעמים השכנים, מואב, אדום ועמון (בירדן) ופניקיה (דרום חוף הלבנון), וכאשר נוצרו הישויות ששמן ישראל ויהודה, גם הן דיברו את השפה הכנענית. אם כי יתכן והיו הבדלים קלים בנוסח הדיבור בין העמים השונים. ארם-דמשק (אזור סוריה כיום) הינו העם היחידי באזור, שדיבר בשפה אחרת – "ארמית", שפה שהתפתחה במקביל לשפה הכנענית, ויש הטוענים כי נולדה ממנה. הכתב הארמי התפתח מן הכתב הכנעני. קיימות כתובות עתיקות, הכתובות בכתב הכנעני ודוברות ארמית. כאשר בהמשך נוצר הכתב הארמי. בשנת 1781 ההיסטוריון הגרמני אוגוסט לודויג פון שלצר טבע את המונח "שפות שמיות", משפחת לשונות שהתפתחו כולם משפה אחת "שפת אם שמית". השפה הכנענית נכללה במסגרת השפות השמיות, היות וממנה התפתחו השפות השמיות: עברית, ארמית, ערבית ועוד, וכל זאת, בניגוד לכתוב בתורה, שכנען היה בנו של חם ולא של שם.
גורם נוסף שעבר להשתמש בכתב הכנעני היו הפלשתים (Peleset) או בשמם ההיסטורי "גויי הים" מספר קבוצות עמים, מאזור יוון, שהפלשתים היה אחד מהם, ואשר ניסו במאה ה-13 לפני הספירה לחדור למצרים, ולאחר קרבות כבדים הם נהדפו. ובמאה הבאה ה-12, הם מופיעים במישור החוף הכנעני. סביר להניח באישורו של מלך מצרים דאז. ממצאים ארכיאולוגיים ראשונים בישובים המזוהים עם הפלשתים, מצביעים על תרבות יוונית מיקנית וגם התנ"ך (ירמיהו מז,ד-יחזקאל כה,טז-צפניה ב,ה-עמוס ט,ז) גורס שהם מאיי כפתור המזוהים עם האי כרתים. ממצאים ארכיאולוגיים מאתרים שבהם ישבו פלשתים, מלמדים שגם הפלשתים עברו בהמשך להשתמש בכתב הכנעני.
במאה החמש-עשרה לפנה"ס בקרוב, נעשה ניסיון, לפתח כתב נוסף בשם "אוגרית", על שם העיר אוגרית, עיר נמל בצפון סוריה, מקום הנקרא כיום ראס שמרה. הכתב עשה שימוש בכתב היתדות האכדי, אך כלל כ-30 אותיות בלבד. תוך כדי שימוש בשמות ומערכת האותיות של הכתב הכנעני. במאה ה-12 לפנה"ס, העיר אוגרית נהרסת ככל הנראה על-ידי "גויי הים". העיר החרבה איננה משוקמת מחדש, והכתב נעלם עמה עד לשנת 1928, שבה נתגלו חורבות העיר, ובהמשך נתגלו ספריות עם תעודות ומסמכים.
במהלך בית שני מתחוללים שינויים בשפה העברית ובכתב הכנעני. עם ישראל שחזר מגלות פרס, לאחר הצהרת כורש בשנת 538 לפני הספירה, מביא עמו מהגלות את השפה הארמית והכתב הארמי. האשורים אשר כובשים את ארם, מגלים שפה וכתב הנוחים מהשפה והכתב האכדי, ומאמצים אותם, ובהמשך הארמית הופכת לשפתם של הבבלים והפרסים. השפה הארמית הופכת לשפת הדיבור העיקרית של העם היהודי. אם כי השפה העברית נשארת ומתחדשת, ככל הנראה בהשפעת השפה הארמית, ספרי התנ"ך עוברים עריכה חדשה ושינויים לשוניים על מנת להתאימם לחידושי הלשון. הכתב הכנעני מוחלף בכתב אשורי מרובע, שהופך להיות הכתב העברי עד ימינו אלה וספרי התנ"ך נכתבים בכתב זה, אם כי שמות האותיות נשארו כפי שהיו במקור הכנעני. המעבר לכתב האשורי המרובע, התרחש ככל הנראה, כתוצאה מהסכסוך הממושך בין היהודים לשומרונים, שהחל עם שיבת גלות פרס, וכפועל יוצא מכך שהשומרונים שימרו את הכתב הכנעני המעבר לכתב האשורי יאפשר ליהודים להיבדל מהשומרונים, ויצור נתק נוסף ביניהם. על שימור הכתב הכנעני על-ידי השומרונים, ניתן לראות בכתבי הרמב"ן, בסוף פירושו לתורה, כאשר הגיע לארץ ישראל בשנת 1267 – "מצאתי שם בידי זקני הארץ מטבע כסף שבשני הצדדין סביב כתב מפותח באר היטב, והראו את הכתב לכותיים (שומרונים) וקראוהו מיד". החל משנת 332 לפני הספירה היוונים כובשים את פחוות "יהד" מידי הפרסים, ולעם היהודי נוספת שפה חדשה, שלישית במספר - יוונית. למרות כל התמורות, הכתב הכנעני נשאר ככתב ייחודי לעם היהודי, עם מעטה של קדושה וסממן לעצמאות, וניתן לראות זאת במטבעות שנוצקו עם הכתב כנעני במהלך המרידות בשלטון הזר: מרד החשמונאים, המרד הגדול ברומאים ומרד בר כוכבא ושלטון יהודי עצמאי בתקופת ממלכת החשמונאים. בחלק מ"המגילות הגנוזות" שנתגלו במדבר יהודה, ואשר נכתבו בארמית, המלה "יהוה" נכתבה בכתב הכנעני. ובימינו אלה, קיימות בארצנו שתי מטבעות עם כיתוב בכתב הכנעני, מטבע השקל המחקה מטבע דומה מהתקופה שהפרסים שלטו על יהודה, ועליו הכיתוב "יהד". והמטבע השני בן 10 שקלים, ועליו הכיתוב "לגאלת ציון", כתובת שהופיעה על המטבעות היהודיים במהלך המרד הגדול ברומאים.
היוונים המיקניים בעת הקדומה, השתמשו לכתיבה בכתב הנקרא "לינאר A" או "לינאר B", עד לתחילת האלף הראשון לפני הספירה, ובסביבות המאה התשיעית לפני הספירה, היוונים מאמצים את ה"כתב הכנעני" או כפי שהוא נקרא כיום בפי כל ה"כתב הפניקי". היות והפניקים היו גם יורדי ים, גם אנשי ספר, וגם כנענים, הכתב הכנעני הגיע באמצעותם ליוון. היוונים אימצו את הכתב כמות שהוא, והעתיקו את מרבית שמות האותיות, או השתמשו בהברה הראשונה של השם. למרות שלשמות האותיות אין כל משמעות בשפה היוונית. שמות האותיות בשפה היוונית, מאפשרים לנו להבין ולהסיק מה היו שמות האותיות, כפי שהיו נהוגות בתקופת המקרא. הכתב הכנעני אומץ בהמשך מהיוונים, על-ידי האטרוסקים, תושביה הקדומים של איטליה. לאחר עלייתם של הרומאים, תושבי העיר רומא הקדומה, שמוצאם מהשבט הלטיני, ושפתם לטינית, הם מאמצים את הכתב האטרוסקי, שהופך להיות הכתב הלטיני. עם נפילת האימפריה הרומאית בידי הגותים (שבטים גרמאנים) במאה הרביעית לספירה, אותיות הכתב הלטיני משמשות גם את הגותים. ובהמשך השפות הגרמאניות הופכות לבסיס השפות של מרבית מדינות אירופה. והכתב הלטיני הופך לכתב של מדינות אלו. השפה היחידה מבין השפות הגרמאניות העתיקות שלא עברה לכתוב בכתב הלטיני הינה השפה היידית, שנכתבה בכתב האשורי המרובע, הלקוח מן הכתב העברי. כתב נוסף שהתפתח מהכתב הכנעני, הינו הכתב הקירילי, במאה התשיעית לספירה פותח על-ידי האחים קיריל, בממלכה הבולגרית הראשונה, כתב הנקרא הכתב הגלגוליטי, ובתחילת המאה העשירית לספירה התפתח ממנו הכתב הקירילי. הכתב הקירילי מאמץ בעיקרו את הכתב היווני, ובמקצת מהכתב הלטיני והכתב הכנעני ויתכן עם שאריות של הכתב הגלגוליטי, הכתב הקירילי נפוץ במזרח אירופה. האות הקירילית שה מקבילה לאות שין הכנענית, והאות הקירילית צה מקבילה לאות צדי הכנענית, אותיות אלו אינן קיימות ביוונית ובשפות המערב אירופאיות. הכנענים המציאו ככל הנראה את הבסיס לגימטריה, על-ידי הענקת ערך מספרי לכל אות. היות ולכל השפות שהעתיקו את הכתב הכנעני, עד דור שני מהכנענית, קיים ערך מספרי לאותיות האלפבית - יוונית, עברית, ארמית, ערבית וקרילית עתיקה וכו'.
על סופו של הכתב הכנעני, כותב בלי דעת הרמב"ם בספרו "משנה תורה" שכתיבתו הסתיימה בשנת 1180 – "אין כותבין תפילין ומזוזות, אלא בכתב אשורי. והתירו בספרים, לכתבן אף ביוני בלבד; וכבר נשתקע יוני מן העולם, ונשתבש ואבד - - לפיכך אין כותבין היום שלשתן, אלא אשורי" (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א,יט). הרמב"ם טועה בשם הכתב, וקורא לכתב הכנעני בשם יווני, וכידוע הכתב היווני שריר וקיים ולא אבד. ומן הכתוב נאמר, שאת ספרי התנ"ך מותר לכתוב גם בכתב הכנעני. מקור טעותו של הרמב"ם קדום יותר, וככל הנראה נובע מהתלמוד הירושלמי, במסכת שקלים פרק ג' כתוב – "בשלוש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב עליהן אלף בית גימל רבי ישמעאל אומר יונית כתוב עליהם אלפא ביתא גמא..." וגם כאן הכתב יווני הינו הכתב הכנעני, אין זה סביר שקופות התרמה בבית המקדש תהינה עם כיתוב יווני, ומה עוד שהכתב היווני מוצאו מהכתב הכנעני. ובנוסף, בתרומת מחצית השקל לבית המקדש הייתה גם קדושה. כפי שכתוב בתורה – "זה יתנו, כל העובר על הפקדים מחצית השקל, בשקל הקודש...מחצית השקל, תרומה ליהוה" (שמות ד,יג). וגם חז"ל יוצאים בגנותה של השפה היוונית, או יותר נכון תרגום התנ"ך ליוונית, במאה השלישית לפנה"ס מזמין מלך מצרים תלמי השני, שבעים ושניים זקנים לאלכסנדריה לשם תרגום התנ"ך ליוונית. ואומרים על כך חז"ל – "בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים" (סדר עולם רבה, ויניציאה ש"ה דף כד,א).
השפה הכנענית בתנ"ך - לשפה הכנענית כשפתו של עם ישראל, קיים אזכור אחד בלבד בתנ"ך, בספר ישעיהו, בפרק העוסק במשא מצרים – "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים, מדברות שפת כנען, ונשבעות, ליהוה צבאות..." (ישעיהו יט, יח) בהמשך, שמה של השפה בתנ"ך הופך להיות "שפה יהודית", שם שנבע מכך שבארץ ישראל נשאר רק שבט יהודה, לאחר שאשור כבשה את ישראל והגלתה את תושביה. האשורים חילקו את האזורים שנכבשו על-ידם לאזורי ממשל - "פחוות" ועל כן כל האזורים מערבית לפרת, נקראו פחוות עבר הנהר, וביניהם היו פחוות מואב ופחוות יהודה – "דבר-נא אל-עבדיך ארמית--כי שמעים, אנחנו; ואל-תדבר עמנו, יהודית, באזני העם, אשר על-החמה... ויעמד, רבשקה, ויקרא בקול-גדול, יהודית" ( מלכים ב' יח,כו-כח ) ( ישעיהו לו, יא-יג ) – "גם בימים ההם, ראיתי את-היהודים השיבו נשים אשדודיות (אשדדיות), עמוניות (עמניות), מואביות. כד ובניהם, חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים, לדבר יהודית--וכלשון, עם ועם." ( נחמיה יג,כג-כד ). בספר נחמיה (פרק ח ), לאחר שיבת גלות בבל, קיים אזכור סמוי לכך, שספר התורה בעת ההיא היה כתוב בכנענית. כאשר הגיע הראשון לחודש השביעי ( חודש ניסן דאז ) יום חג ושבתון בישראל מאז יציאת מצרים. (שבתקופה מאוחרת יותר הפך לראש השנה ). עזרא הסופר מוציא את ספר תורת משה, ומתכוון לקרוא בו לפני העם. והעם על פי הכתוב נחלק לשלושה: "מאיש ועד-אשה, וכל, מבין לשמע" ובפעם השניה נאמר: "נגד האנשים והנשים, והמבינים" החלק הראשון של העם כולל את הגברים, החלק השני כולל את הנשים, ואילו החלק השלישי כולל את קבוצת המבינים, קבוצה הכוללת גברים ונשים אבל הם מבינים את התורה היות והיא כתובה בשפה הכנענית, המדובר באנשים שנשארו בירושלים לאחר גלות בבל והיו דוברים כנענית, ואילו שתי הקבוצות הראשונות, הגברים והנשים הינם אנשים שחזרו לירושלים מגלות בבל, הדוברים ארמית בלבד, ואינם מבינים את השפה הכנענית, שבה כתובה התורה, אי לכך נאמר בהמשך "והלוים--מבינים את-העם, לתורה", עזרא הסופר קרא את התורה בשפה הכנענית, והלויים עמדו לידו ותרגמו את הכתוב לארמית.
ולפני סיומו של החלק הראשון הוסיף עוד נקודה אחת שעלתה על ליבי לאחרונה. כזכור הדעה הרווחת בכל היא, שהכתב היווני מקורו מהכתב הפניקי, הצצה בכתבים עתיקים מציגה לדעתי תמונה שונה. האות הכנענית "מם" שמקורה מן המים, המופיעה בכתב ההירוגליפים המצרי. הכנעני הקדום שהעתיק את הציור, שמר בתחילה על צורתו המקורית ולאחר מכן, בין המאות העשירית עד השמינית לפנה"ס בקרוב, שבסביבות מועדים אלו אומץ הכתב הכנעני על ידי היוונים, חלו שינויים באיור האות, שניתן לסווגם לשלוש גרסאות שונות - הגרסה הראשונה שתקרא להלן "מם עברית" משותפת לארבעת העמים: ישראל, יהודה, מואב ואדום. הגרסה השנייה שתקרא "מם פניקית" משותפת לפניקים ולפלשתים ואילו הגרסה השלישית, "מם ארמית" משותפת לארמים ולעמונים.
ה"מם העברית" שמרה על הצביון הכנעני, והמים באיור זורמים במקביל לפני הקרקע - ראה כתובות: תל זית, מצבת מישע (מואב), חרסי שומרון, מנהרת השילוח ועוד. מאידך גיסא, ה"מם הפניקית" שונה בתכלית השינוי מן העברית, המים זורמים בה בניצב לפני הקרקע - ראה כתובות של מלכי גבל: אחירם, יחמלך, אבבעל ואלבעל (פניקי), לוח גזר (פלשתי), מבצר האלה (פלשתי), ולשם השוואה ראו את האות "מם" ביוונית עתיקה, וניתן כמובן לראות את ההבדל, בין אות זו לאות "מם" הפניקית, האות היוונית לקוחה מתוך כתובת על כד בשם נסטור מהמאה השמינית לפנה"ס, בסמוך למועד קבלת הכתב העברי, ולכן הכתובת היוונית נקראת עדיין מימין לשמאל.
חלקו השני של המאמר, הכולל את פירוט שמות האותיות והשתלשלות דרכן, יבוא בהמשך.
