סליחה היא שיחרור. כאשר אני רוצה לסלוח למישהו אני צריך לשחרר אותו ולהפך. כאשר אני רוצה להשתחרר ממישהו אני צריך לסלוח אותו. כל עוד אני לא סולח אני לא משוחרר ממושא הסליחה. אני קשור בו בדיוק כמו שהוא קשור בי.
הקושי שלנו לסלוח יושב תמיד על מצוקות שאנחנו סוחבים מהעבר שלנו. הרבה פעמים הפגיעות שאנחנו מתמודדים איתה לא שייכת בכלל לסיטואציה. לדג' נפגעתי מאד מהחברה שלי שאמרה עלי שאני מפגרת. הפגיעות יושבת על הדימוי העצמי הנמוך שיש לי. אם היה לי דימוי עצמי תקין דבריה של החברה לא היו פוגעים בי ולא היה לי צורך או קושי לסלוח בה. כיוון שדבריה עוררו אצלי כאב ישן אני לא מצליחה לסלוח לה.
הקושי בלסלוח והיכולת לסלוח קשורים במקום ובעומק שבהם נפגעתי. אם אני מסתיר את המהות הפנימית שלי, את החולשות שלי ויש לי כאבים לא פתורים מהילדות. פגיעות שיציפו לי את המקומות המוסתרים יהיו מאד קשים לי לסליחה. אך אם עשיתי עם עצמי עבודה של התבגרות רגשית, אני מחובר למהות שלי, אין לי בעיה להראות את החולשות שלי ושחררתי את הכאב שלי מהילדות אנח כמעט ולא אפגע וגם אם כן יהיה לי הרבה יותר קל לסלוח כיוון שתהיה לי כבר המסוגלות לסלוח לפוגע גם אם לא למעשה שלו.
כל עוד שיש בי כאב שלא טופל. יהיה לי קשה מאד לסלוח ולשחרר באמת. בשביל לסלוח באמת לא מספיק לומר. כן, אני סולח. אני חייב להגיע למצב שבו אני לא מזוהה עם הפגיעות שלי. ורק מתוך מקום כזה אני אוכל באמת ובתמים לשחרר את הזולת. ואת עצמי.
סיבה נוספת לקושי לסלוח היא שמתן סליחה היא נתינה מתוכי. אם ברגשות שלי אני עדיין ילד. כלומר, אם בתור ילד הצרכים הבסיסיים שלי לא סופקו. אני גדל להיות מבוגר עם רגשות של ילד. ילד רוצה ברגשות רק לקבל. רק לקחת מהסביבה. עכשיו, כאשר אני נפגעתי ברגשות – מה פתאום אני אתן את הסליחה שלי למישהו? אני רוצה לקבל. אני לא מסוגל לתת אותה. גם אם בראש אני רוצה לשחרר. הרגש שלי מתקשה לשחרר ונאחז בפגיעה.
עכשיו, מה קורה כאשר קשה לי לבקש סליחה? כאשר קשה לי לבקש סליחה זה אומר שיש לי קושי לבקש, קושי להביע חולשה. אני לא מסוגל להודות ולהביע את החולשה שלי. כיוון שבחוויה של, אם אגלה את החולשות שלי החברה לא תצטרך אותי. החברה תדחה אותי. בחוויה שלי יש לי מקום בחברה רק כאשר אני עם תדמית. המהות שלי לא רצויה ולכן מוסתרת. עכשיו, כאשר אני צריך לבקש סליחה מהלב – זה אומר שאני הולך לחשוף את המהות שלי ואת החולשות שלי ואני פוחד מכך פחד מוות.
בתכלס, מה עושים?
לומדים לטפל בכאב הרגשי שלנו ובחולשות שלנו. לומדים לדבר מתוך הכאב הרגשי שלנו ומתחילים לפוגג אותו. לומדים לחשוף את החולשות שלנו ולראות ששום דבר מפחיד לא קורה. לומדים לבקש ולהביע את הרצונות הכי אינטימיים שלנו. לאט לאט מפנים מקום לקבלה עצמית ולהתבגרות רגשית. ובדרך ממילא עולה בנו היכולת לשחרר את עצמנו והזולת. הצורך שלנו להאחז בפגיעות שלנו קטן ואנחנו מצליחים לפתוח את הלב ולסלוח לאדם הפוגע גם אם לא למעשיו.
זה אומנם תהליך, אך הוא מתבצע בצעדים קטנים. מצאו כבר עכשיו מישהו קרוב שאתם יכולים לפתוח את ליבכם בפניו. ואם אין לכם אדם כזה. אל תוותרו מצאו מטפל טוב והתחילו יחד איתו את התהליך אל עבר החופש הפנימי שלכם.
מאחלת לכולנו, שתהיה לנו היכולת להפריד בין הכאב שלנו לעצמנו ולהפסיק להזדהות איתו.
בהצלחה רבה,
חני בורנשטיין – מומחית להתפתחות אישית
חני בורנשטיין מומחית להגשמה עצמית - יוצרת התוכנית האומץ לחיות http://www.liveyourlife.co.il
