הנצחה ייחודית - איך עורכים ספר זיכרון? 

"יש לנו חומר רב, איך לוקחים את הנאסף ויוצרים מזה ספר?" אני נשאלת לא פעם. "מה ייכלל בו ומה יישאר בחוץ? איך ייראה ספר בעל ערך, שישקף את דמותו של אהובנו, שיעורר רצון לחזור ולקרוא בו?"

אלה שאלות גדולות, וכדי לענות עליהן, חשוב לברר למי הספר מיועד ומהי מטרתו.

רק אחר כך מתחילים למיין ולקרוא את החומרים הקיימים. מכאן מתחילים כבר לאפיין את הספר, אם כי הרבה ממאפייניו עוד יתגלו רק תוך כדי העבודה עליו. אי אפשר באמת לקבוע מראש כיצד בדיוק הוא ייכתב, ייערך וייראה בסופו של תהליך. כשם שזו תמיד עבודה משותפת של המשפחה ושל העורכים, כך זה תמיד מסע של גילוי ובנייה. אט-אט, במהלך עיבוד החומרים – מתגבש הספר שלנו, הייחודי, החד-פעמי.

אפשרויות העריכה רבות ומגוונות, ובכל זאת ניסיתי לסכם כמה מהן.

יש ספרים שמתחילים מהסוף – מפרדה, מגעגועים, ואז חוזרים להתחלה כדי לגלגל את הסיפור דבר-דבור-על-אופניו. לפעמים נכלל בהתחלה זו סיפורם של ההורים ומשפחות מוצאם – המהווה רקע להולדתו של גיבור או גיבורת הספר. אחר כך עוברים לתיאור גדילתם. זו כתיבה בגוף שלישי, בסגנון עיתונאי תחקירי אובייקטיבי, מדייק בפרטים, ממעט בתיאורים רחבים וברגש. פירוט מונחים מקצועיים מתחום העיסוק והרחבות היסטוריות יכולים להופיע כהערת שוליים או במילון מונחים בסוף הספר. החלוקה לפרקים כרונולוגיים עוקבת אחר תחנות בחיי הגיבור. אפשר לשלב בכתיבה ציטוטים מהעיתונות, משירה עברית, ממחקרים על הישראליות ותחומי עניין של האדם אותו הספר מנציח.

ספרים אחרים מתחילים מאירוע מכונן בחיים, ואחר כך פורשים את הסיפור דרך תחומי עניין וקווי אישיות בולטים – פרקי הספר אינם כרונולוגיים אלא נושאיים. לעתים טווה העורכת את סיפור החיים דרך עדויות בגוף ראשון מפי בני המשפחה, גננות, מורים, חברים, חברות, פקודים, מפקדים, עמיתים וכו'. אפשר לשכתב את העדויות בסגנון כתיבה ספרותי, לשחזר מצבים וסיטואציות שעברו על גיבור הספר מילדותו ועד מותו.

יש ספרים שמפרידים בין הסיפור העלילתי הרציף (כרונולוגי או לא), שנכתב בגוף שלישי בסגנון ספרותי – לבין ציטוטים מדברי המשפחה, החברים, המכירים. אלה מוגשים ב"בוקסות", כלומר במסגרות נפרדות, ונוצר דיאלוג בין שני הרצפים שמופיעים במקביל זה לצד זה לאורך כל הספר. העדויות בגוף ראשון, הן קצרות, מחזקות ומוסיפות צבעים שונים (ושפות מגוונות) לנאמר בסיפור הרציף, הכתוב בגוף שלישי ובשפה אחידה.

כמו כן, מוכרים לנו ספרים המורכבים מפסיפס של זיכרונות – כתבים של גיבור הספר (יומן או מכתבים) ועדויות על חייו – כאשר חוט מקשר עשוי להיות סיפורו של מי מבני המשפחה אשר מוביל את הקורא ומציג את הדוברים, בעודו מסביר את הקשרים בינם לבין גיבור הספר, ומוסיף תובנו משלו. גם לצד אלה אפשר לשבץ קטעי עיתונות, ו/או טעימות מהעדפותיו ואהבותיו של גיבור הספר. למשל: מסלולי טיול, מתכונים, תיאורים קצרים של ספרים, סרטים, אקורדים של שיר שאהב לנגן וכדומה.

כמובן שכל צירוף אחר של המאפיינים שהזכרתי (ושלא הזכרתי) – אפשרי.

אורך הסיפורים בכל פרק משתנה או קבוע. הם עשויים להיות ארוכים (8-6 עמודים ויותר) או קצרים (עמוד אחד עד 3 עמודים).

לסיכום, מגוון ספרי הזיכרון נע על פני צירים שונים: פתיח (רקע על תולדות ההורים/המשפחה, לידה, פטירה, אירוע מכונן בחיים); רצף (כרונולוגי, נושאי, עלילתי-פלשבקים); סגנון (עיתונאי-סיקורי, ספרותי-עלילתי, ספרותי-אסופה); המספר (גוף ראשון, שני או שלישי, אובייקטיבי או מעורב); חלוקה לפרקים (תחנות חיים, קווי אופי ואישיות, תחומי עניין); שילוב עדויות (בתוך הסיפור, לצד הסיפור, העדויות הן הסיפור).

חשוב לעיין בספרים שונים, רעיונות עשויים להגיע מדפדוף ועיון בספרי זיכרון שנערכו על ידי עורכים שונים. מומלץ להיפגש עם איש מקצוע, לעיין יחד בספרים הנבחרים ולהבין מהן אבני הבנייה שלהם ולדון כיצד ניתן להתאימן לסיפור שלנו.