שלי יחימוביץ ניצחה והפוליטיקה הישראלית הפסידה
נמרוד נוי
24/9/2011
דבר אחד ברור הוא שללא תשתית מחשבתית הולמת וללא בסיס מקצועי נרחב ומחשבה סדורה, שעליהם ניתן יהיה לפתח מצע פרשני איכותי על חיינו הפוליטיים במדינה, נתקשה עד מאוד לייצר תובנות מושכלות ולגבש דרכי פעולה ראויים בכל הנוגע לפוליטיקה בישראל. כך למשל, הצלחתה המטאורית של שלי יחימוביץ והכאילו 'החזרת עטרה ליושנה' של מפלגת העבודה יכולים בקלות רבה להתפרש אצל רבים כאור בקצה המנהרה שיש לשזור סביבו תקוות חדשות.
דבר ראשון שיש לומר הוא שכבני אדם אנו מחפשי גאולה נצחיים. זהו מצבנו הקיומי הבסיסי. וזה נכון גם לחיינו היומיומיים. מאחר והמערכת הפוליטית שרויה במשבר גדול ונראה שאין מוצא לדברים, במציאות זו כל אשליה יכולה להתקבל כתקווה גדולה. כי זה מה שיש. ואנחנו נאחז וניתלה בכל שביב של כאילו ואולי ונדמה ואין משהו אחר.
הצלחתה האישית של שלי יחימוביץ נגזרת משלושה דברים עיקריים: הראשון ביניהם מתייחס לאישיותה המיוחדת שעיקרה נשענת על יכולת רטורית אדירה המלופפת סביב דבקות יתר בערכים ובאידאולוגיות; השני, ניזון מרוח גבית חזקה של תנועת המחאה החברתית הפוקדת אותנו בימים אלה; והשלישי, מקורו בחולשת המערכת הפוליטית בישראל וחולשתה של מפלגת קדימה.
עד כאן עוד אפשר להסתכל על הדברים בעין בלתי מזויינות. קצת שכל ישר וקצת התמצאות וזהו זה. ובמציאות בה הפוליטיקה נתפסת כמשהו שאיננו פרופסיונאלי הדורש לימוד, חקר ובקיאות רבה, מה שנותר לנו הוא לפעול על פי תחושות הבטן והאמוציות שלנו ולתבלם בראציונלים חובבניים שאינם רלוונטיים ואינם משרתים את העניין. אפילו התובנה היסודית על מצבנו הקיומי והשימוש בה, בהקשר לניצחונה של שלי יחימוביץ, מצריך קצת יותר משכל ישר וירייה מן המותן.
בספר שכתבתי ויצא לאור, ערב הפסח האחרון, ושמו "לקראת פרדיגמה חדשה", אני משקיע מאמצים גדולים והולך רחוק עד מאוד כדי להגיע לתובנות מושכלות, המנסות להסביר את תופעת חולשתה של המערכת הפוליטית שלנו, ולעצב לאורם עיקרים ויסודות לפוליטיקה חדשה בישראל. על בסיס תשתית זו אני יכול להתבטא ולומר כאן באופן מושכל יותר, כי שלי יחימוביץ ניצחה והפוליטיקה הישראלית הפסידה. זה לא מה שאנו זקוקים לו במצבנו. חמור מכך, רב החשש שהצלחה מדומה זו רק תדרדר עוד יותר את הפוליטיקה. כן, לעיתים יש ללכת רחוק כדי להגיע קרוב. אם לא נשקיע יותר בפיענוח חידת חיינו הציבוריים ובראשם חולשתה הגדולה של המערכת הפוליטית, האניגמה הזאת, לא נצליח להנפיק פתרונות הולמים לדברים.
די שנזכיר כאן שלפני שנים לא רבות היתה בפוליטיקה הישראלית אישה מדהימה בכשרונותיה ויכולתיה ושמה שלומית אלוני. גברת נכבדה זו הקימה את תנועת מרצ ופעלה נמרצות לקידום זכויות האזרח במדינה. היא שטפה את הארץ ברטוריקה הערכית שלה ויצרה אנטגוניזם מאוד חזק נגדה ונגד השמאל. לכשפרשה החליף אותה איש לא פחות מוכשר ממנה והוא יוסי שריד. גם הוא שטף את הארץ ברטוריקה ערכית אידאולוגית מבית היוצר של השמאל הישראל וכשפרש השאיר כקודמתו אדמה כרוכה. מערכת פוליטית על הפנים. והנה שלי יחימוביץ, שהיא הרבה פחות מרשימה משתי דמיות אלה, חוזרת על אותו הדפוס.
החזרה על דפוסים ישנים, כפי שעושה זאת בהצלחה יתרה שלי יחימוביץ, משולה לעשיית עוד מאותו הדבר שבגינו הגענו לחרפתה הדורית של הפוליטיקה שלנו. נפנוף היתר באידאולוגיה ובערכים מונע מעמנו לפתח גישות חדשות כיצד יש לעשות את הדברים. הוא לא רלוונטי ויש בו מרכיב מאוד חזק של הסתת הציבור והדחתו. יש בו גם משהו אינפנטילי, המגלם רצון לחזור בזמן לימי ילדותינו האישית והלאומית. יש בו משהו המתאים לתנועת נוער ולא להתנהלות הנדרשת מאנשים בוגרים. וזה רק מקצת הדברים הנדונים בספרי שניתן לקוראו באתר: nimrodnoy.wordpress.com
