ביטוח אחריות מקצועית (ב')
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

ביטוח אחריות מקצועית (ב') 

מאת    [ 16/10/2005 ]
מילים במאמר: 2632   [ נצפה 9392 פעמים ]

 
 
בחלקו הראשון של המאמר דנו במשמעותו של ביטוח על בסיס הגשת תביעה והבהרנו את תנאי הכיסוי העיקריים. ראינו כי בביטוח זה לא די בהתרחשות מאורע או נסיבות העלולות לגרום להגשת תביעה אלא נדרש,כתנאי למתן כיסוי, כי תוגש תביעה בפועל נגד המבוטח.

לחילופין, נדרשת הודעת המבוטח על התרחשות אירועים או נסיבות העלולים לגרום להגשת תביעה.

אכן, יש המגדירים בביטוח על בסיס הגשת תביעה, את מקרה הביטוח "כדרישה או תביעה שהוגשה על-ידי הצד השלישי כנגד המבוטח במהלך תקופת הביטוח" - ראה ע"א 3182/02 אשד (1980) מהנדסים ויועצים תעשיה וניהול ומכון בע"מ נגד המגן חברה לביטוח ואח' [טרם פורסם]. הגדרה זו אינה ממצה באשר, כפי שהובהר, נדרש גם כי העילה לתביעה תתרחש בתקופת הביטוח או בתקופה רטרואקטיבית מוסכמת.

הואיל והזכאות לכיסוי ביטוחי נוצרת רק לאחר התרחשות המעשה או המחדל הרשלני ע"י המבוטח, ומעשה או מחדל זה יכול שיתרחשו קודם לתקופת הביטוח, מתעוררת באופן טבעי שאלת ידיעתו של המבוטח, עובר לרכישת הביטוח, על האפשרות כי תוגש נגדו תביעה במהלך תקופת הביטוח [להלן: "ידיעה מוקדמת"] וכן לחובות המוטלות על המבוטח בקשר לידיעה כאמור. שאלות אלו יידונו בחלק זה של הרשימה. מעניין לציין, כי תנאי היעדר הידיעה המוקדמת כמעט ולא זכה לדיון נפרד בפסיקה או בספרות המקצועית בארץ.

מרביתן של הפוליסות לביטוח אחריות מקצועית, מחריגות במפורש תביעות שיוגשו נגד המבוטח במהלך תקופת הביטוח ואשר למבוטח הייתה ידיעה מוקדמת ביחס אליהן. חריג זה על אף שהוא נתפס כמובן מאליו, גורם בפרקטיקה היומיומית, לקשיים מרובים, לקיפוח מבוטחים ולויכוחים ביחס לתוקפו והיקף תחולתו.

במבט ראשון, חריג הידיעה המוקדמת נראה הוגן וסביר, שהרי אין מבטח אשר יסכים לקבל מבוטח ולתת כיסוי ביטוחי למקרה ביטוח שכבר אירע ועובדת התרחשותו ידועה למבוטח. יחד עם זאת, קיימים מצבים רבים בהן טענת ידיעה מוקדמת מועלית ללא הצדקה נגד מבוטחים.

תנאי היעדר ידיעה מוקדמת מתייחס למצב בו עובר לכריתת הסכם הביטוח הייתה למבוטח "ידיעה" על נסיבות העלולות לגרום להגשת תביעה נגדו, והוא לא דיווח על כך למבטח. נשאלת השאלה, לשם מה קיים תנאי זה ומה ההצדקה לו? אם עובר לכריתת הביטוח נשאל המבוטח ולא גילה בהצעת הביטוח הנסיבות האמורות, הוא ייחשב כמפר את חובת הגילוי אם המבטח החליט מטעם זה או אחר להימנע מלהציג שאלות למבוטח קודם לכריתת הסכם הביטוח, האם מן הדין להרשות לו לצאת פטור ממתן כיסוי ע"י חריג הידיעה המוקדמת?.

יחד עם זאת, מתן כיסוי ביטוחי למקרה ביטוח שכבר קרה ואשר למבוטח ידיעה מוקדמת ברורה [להבדיל מחשד] ביחס אליו, נוגדת את מהותו של הסכם הביטוח אשר, מטבעו, מתייחס לסיכון עתידי נדיר. חריג הידיעה המוקדמת, כפי שהינו מנוסח במרבית הפוליסות, פוטר את המבטח ממתן כיסוי לכל מקרה שהמבוטח "ידע" שהוא עלול לשמש עילת תביעה נגדו. על-פי נוסח זה, יכול מבטח להסתמך גם על חשד, לפיו הייתה למבוטח ידיעה קלושה כלשהי על האפשרות שתוגש נגדו תביעה, ולהתנער עקב חשד זה ממתן כיסוי ביטוחי. הניסיון מלמד כי בפועל אכן המבטחים נוהגים לעשות כך.

הדילמה היא ברורה, מחד משמעות הענקת תוקף מלא לתנאי היעדר הידיעה המוקדמת, היא הענקת כוח מוגזם למבטח להתנער ממתן כיסוי ביטוחי. מאידך, אי הכרה גורפת בתוקפו של התנאי, עלולה לפגוע באופן בלתי מוצק במבטחים [במיוחד עובר לרכישת פוליסה אצל מבטח חדש]. נדרש כאן פתרון שונה, ובהמשך אנסה להציע פתרון מאוזן.

מהן נסיבות העלולות לגרום להגשת תביעה?

הפוליסות הנפוצות לביטוח אחריות מקצועית, כמו גם חוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 [להלן: "החוק"] דורשות מהמבוטח להודיע על אירוע או נסיבות העלולות לגרום להגשת תביעה נגדו [סעיף 22 ]. באופן פרדוכסלי, בשיטת ביטוח על בסיס הגשת תביעה, ישנם מצבים בהם מבוטחים ומבטחים יטענו, בנסיבות נפרדות, כי דיווח על קיומו של חשש להגשת תביעה אינו נדרש, באשר הסיכון המדווח הינו נמוך ביותר. המבוטחים יעלו טענה, חשש רחוק, כאשר תועלה נגדם טענה בדבר ידיעה מוקדמת עובר לרכישת הביטוח ובנוגע לנסיבות העלולות לגרום לתביעה לעומת זאת במקרים אחרים, טענה זו צפויה להישמע על-ידי מבטחים כאשר המבוטח מודיע על נסיבות העלולות לגרום לתביעה.

המבטחים כבר זכו לפגוש מבוטחים "מתוחכמים" המכירים היטב את תנאי הכיסוי ואלו מדווחים למבטח על כל מקרה ו/או חשש, ולו גם הדחוק ביותר, וזאת לצורך הבטחת מתן כיסוי ביטוחי. בצד המבוטח הרגיל, החש מבוכה לדווח לגורם זר על תקלות שאירעו לו, קיים המבוטח שאין לו כל עכבות בנושא הדיווח. חלק ממבוטחים אלו אף נוקט באמצעים כגון, המצאת כל רשימת הלקוחות והמקרים בהם טיפל בעל המקצוע, תוך טענה שבאופן עקרוני כל אחד "עלול" להוות פוטנציאל להגשת תביעה.

אמת המידה הראויה הנה מידת הסבירות. החשש צריך להיות בדרגת חומרה משמעותית, על-פי מבחני סבירות מקובלים. השאלות שיש להציגן בהקשר זה הן: האם נוהגים לקוחות של בעל מקצוע לתבוע בנסיבות אלו? מה היקף התביעות? האם אכן קיים ביסוס לכאורה לטענה, כי בעל המקצוע התרשל? אכן קיימות פוליסות ופוליסת ביטוח אחריות מקצועית של עורכי הדין [שכבת הבסיס] בכללן, הנוקטת בלשון של "חשש סביר" ואינן מטילות חובת הודעה במקרה של חשש רחוק. סביר כי במקרה של מבוטח המדווח על חשש קלוש להגשת תביעה, תשובת המבטח תהיה כי דיווח כזה אינו מקביל להגשת תביעה בשל ההסתברות הקלושה שתביעה כזו אכן תוגש בפועל ופועל יוצא של אמירה זו הוא שאין המבטח מתחייב למתן כיסוי בעתיד.

שאלה חשובה היא האם עלינו, לצורך הכרעה בשאלת קיומה של ידיעה מוקדמת, לבחון גם את שאלת תום ליבו של המבוטח? האם מבוטח שנשאל ולא גילה כי קיימות נסיבות העלולות לגרום להגשת תביעה, משום שהוא, בתום לב, סבר שתביעה כזו אינה צפויה, רשאי להסתמך על תום לבו לצורך הדיפת טענת ידיעה מוקדמת?

לטעמי, התשובה שיש לתת לשאלה זו היא שלילית, למרות זאת אין בה כדי לפגוע במבוטח, להוציא מקרים בהם למבוטח, בעת התגלות הנסיבות העלולות לגרום לתביעה, לא היה ביטוח אחרית מקצועית. הטעם להשקפה זו יובהר בהמשך.

ידיעה מוקדמת או קבלת תביעה?

כאן המקום לאבחן בין מצבים שונים, אשר הניסיון מלמד שאין המבטחים נוהגים להבחין ביניהם. המצב הראשון, הוא מצב בו, קודם לכריתת הסכם הביטוח, קיבל המבוטח דרישה או הודעה המטילה עליו אחריות. במצב זה נוהגים המבטחים לטעון טענת ידיעה מוקדמת על אף שלטענה זו אין כל בסיס. המבוטח כבר קיבל את התביעה, שהרי קבלת דרישה כמוה כקבלת תביעה [ראה החלק הראשון לרשימה] ועל כן אין מדובר כלל על ידיעה מוקדמת, אלא השאלה היחידה היא שאלת זהות המבטח בעת קבלת הדרישה [התביעה]. אם לא היה למבוטח ביטוח בעת קבלת הדרישה, אזי לא יהיה זכאי לכיסוי. מבוטח אשר במצב זה מצהיר כי לא ידוע לו על מקרה העלול לגרום לתביעה בעתיד, אומר אמת מהטעם הפשוט שהמקרה כבר גרם להגשת תביעה [הדרישה הראשונית].

ידיעה מוקדמת ללא דיווח למבטח

נבחן כעת מצב, בו קיימת אצל המבוטח ידיעה על נסיבות, היוצרות חשש ממשי להגשת תביעה נגדו. כך המצב, למשל, אצל עורך דין המגלה כי תביעה שהיה עליו להגיש התיישנה. אנו מניחים לצורך הדיון כי החשש להגשת התביעה ממשי ביותר על-פי כל מבחן אפשרי. במצב דברים זה קיימים שלושה מצבים עובדתיים טיפוסיים.

מצב ראשון - המבוטח מודיע למבטחו, מיידית, על האפשרות כי תוגש נגדו תביעה. במקרה זה המבטחים נוהגים, לרוב, להכיר בהודעת בעל המקצוע כתביעה ומעניקים לה כיסוי ביטוחי.

מצב שני - המבוטח מודיע למבטחו על אפשרות הגשת תביעה, אך הוא עושה זאת באיחור, ולאחר שהפוליסה התחדשה אצל אותו המבטח שביטח אותו בעת שנוצרה הידיעה. במקרים אלו, לא בחלו מבטחים רבים לטעון להיעדר כיסוי, בגין ידיעה מוקדמת. הטענה שהועלתה הייתה שבעת כריתת הפוליסה החדשה הייתה למבוטח ידיעה מוקדמת על מקרה, העלול לגרום לתביעה, ומכיוון שאחר בהודעתו הרי שתנאי ההודעה המוקדמת בפוליסה החדשה מונע זכאות לכיסוי ביטוחי.

אין צורך להכביר מילים עד כמה הטענה מקוממת. מדובר בהתנערות מבטחת מחובתה לתת כיסוי ביטוחי למבוטח ששמר על רצף ביטוחי אצל אותו המבטח, ואשר בעת כניסתו לראשונה להסדר הביטוח לא הייתה נגדו תביעה, ואף אין טוען שהיה חשש להגשת תביעה. מבטחות המעלות טיעון זה מנצלות מחדל טכני של המבוטח, שהרי אין ספק כי לו היה המבוטח מודיע מידית על קיום חשש לתביעה היה זוכה לכיסוי ביטוחי.

מצב שלישי - המבוטח מודיע באיחור על מקרה העלול לגרום לתביעה, ואולם בעת שנודע לו על המקרה, היה מבוטח אצל מבטח אחד ("א") ובעת מסירת ההודעה אצל מבטח אחר ["ב"].

במצב זה, מתנער מבטח מחובת הכיסוי, בטענת ידיעה מוקדמת. הוא יכול לטעון, בצדק, כי לו היה המבוטח מדווח על החשש לקבלת תביעה קודם לכריתת הסכם הביטוח לא היה מוענק כיסוי בגין מקרה זה. מאידך טוען מבטח א', כי בתקופת הביטוח אצלו, לא קיבל המבוטח כל תביעה וגם לא הודיע על חשש לתביעה ואשר על כן, עקב בסיס הביטוח, שהינו בסיס הגשת תביעה, אין כיסוי ביטוחי אצל מבטח א'.

המצבים העובדתיים השני והשלישי שתוארו לעיל, מדגימים מצב דברים, המתרחש במציאות לעתים קרובות. זהו המצב בו מתנערים מבטחים מחובת הכיסוי בטענת אי הודעה במועד. טענת המבטחים היא שכישלון המבוטח להודיע במועד על מקרה העלול לגרום לתביעה, במהלך תקופת הביטוח, אין לדון בו כמקרה של אי הודעה במועד, על-פי הוראת סעיף 22 לחוק, אלא, יש להעניק פטור מלא למבטח באשר נגד המבוטח לא הוגשה כלל תביעה ובאשר המבוטח אף לא דיווח על אפשרות כי תוגש תביעה [לעניין חובת ההודעה על מקרה ביטוח ראה: אלון ברנר ביטוח [2001] 213-217].

יש להדגיש כי כאן, אין אנו דנים כאן בהעברה במועד של תביעה שהתקבלה, אלא, באי דיווח על אפשרות הגשת התביעה. למרות הדמיון בין שתי הסוגיות הן מעוררות קשיים שונים. אם הוגשה נגד מבוטח תביעה ואין דרישה בפוליסה כי התביעה תימסר למבטח בתוך תקופת הביטוח, הרי שאין מחדלו של המבוטח להעביר התביעה יכול להצדיק התנערות המבטח ממתן כיסוי. לעומת זאת, כאשר לא הוגשה תביעה, ולא נמסר דיווח, יכול מבטח לטעון כי בהיעדר הודעה לא קיים כל בסיס לחיובו של המבטח. הדברים נכונים במיוחד במצב השלישי בו המבטח המאוחר רשאי לטעון ובצדק כי לו היה המבוטח מדווח על החשש להגשת תביעה הוא לא היה מבטחו כלל, או שהיה מחריג התביעה האפשרית מתחולת הפוליסה.

המצבים השני והשלישי הם מצבים טיפוסיים בהם מבטח מסתמך על תנאי היעדר הידיעה המוקדמת. האפשרות העומדת למבטח להתנער ממתן כיסוי ביטוחי למבוטח,שהקפיד על רכישת ביטוח ושמירה על רצף ביטוחי, רק מחמת העובדה שהמבוטח כשל בהערכת חומרת הסיכון להגשת תביעה נגדו, או בשל אי מודעות לחובת ההודעה, מעוררת תחושה קשה. האפשרות כי מבוטח לא יזכה כלל לכיסוי ביטוחי, עקב מחדל בפעולת דיווח, הנה לטעמי בלתי נסבלת, על אף שמצבים כאלו נראים כבלתי נמנעים,כשמדובר בביטוח על בסיס הגשת תביעה.

פתרונות אפשריים להגנת המבוטח הנופל "בין הכיסאות"

קיימים מספר פתרונות משפטיים להגנת המבוטח, באותם מצבים. הפתרונות מבוססים על הדין הקיים ולטעמי הן החוק והן עקרון תום הלב, שהינו בשיטתנו עיקרון על, יכולים למנוע מצב בו מבוטח שרכש כיסוי ביטוחי ללא שידע ו/או יכול היה לדעת על אפשרות כי תוגש תביעה נגדו ולאחר מכן הקפיד לרכוש מדי שנה פוליסת ביטוח או האריך תוקף פוליסה קיימת, ימצא עצמו ללא כיסוי ביטוחי, רק בשל מחדלו להודיע במועד על האפשרות כי תוגש תביעה נגדו. אנו נציין פתרונות אלו בתמצית שכן כל אחד מהם ראוי לניתוח מפורט החורג ממסגרת רשימה זו.

הפתרון הראשון מבוסס על שלילת תוקפו של תנאי היעדר הידיעה המוקדמת המעוגן בפוליסה בשל היותו מנוגד לחוק. פתרון זה מבוסס על העיקרון, כי מבטח המבקש להחריג סיכון מיוחד למבוטח מגדר תחולת הפוליסה עליו הנטל לברר קיומו של סיכון זה על-ידי הצגת שאלה למבוטח .על-פי הגיון זה, מבטח אינו יכול לפטור עצמו מהחובה להציג למבוטח שאלות, ולמבוטח יש זכות ברורה לדעת מהו הכיסוי הביטוחי הניתן לו ולא לגלות בעת צרה כי המבטח מתנער ממתן כיסוי .

הפתרון האמור מבוסס על הגישה הצרכנית בכול הנוגע לפרשנות פוליסת ביטוח ולהגנה על הצרכן המבוטח. פסיקת בתי המשפט עסקה רבות בשאלת חובת הגילוי וצמצמה את האפשריות העומדות למבטחים להתנער ממתן כיסוי בשל העלמת עובדות מהותיות. הדיון בפסיקה זו ובשאלת חובת הגילוי בחוזה ביטוח, חורג ממסגרת רשימה זו, אך הפסיקה שהתפתחה תומכת במסקנה שאין מבטח יכול להחריג סיכון מיוחד למבוטח [להבדיל מסיכון כללי] על בסיס תנאי פטור ותוך התעלמות ממנגנון הגילוי הקבוע בחוק. חובת הגילוי היזום המוטלת על מבוטח הנה מצומצמת ביותר, הדעת אינה סובלת מצב בו מחד מצומצמת מאד חובת הגילוי היזום המוטלת על מבוטח, ומאידך מתן פטור למבטח מנקיטת הליכי גילוי על-ידי יצירת חריג בפוליסה.

[ע"א 1809/95 הלמן נגד לה נסיונל פ"די נ [3] 77, ראה גם, שחר ולר חובות גילוי של מבוטחים בחוזי ביטוח,340-346 וכן דודי שוורץ "דיני ביטוח תהליכים ומגמות - ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ו 31,43-51 וכן ע"א 412/89 איילון חברה לביטוח בע"מ נגד כמאל קוואס ואח' - לא פורסם] .

גם אם נבטל את תוקפו של חריג הידיעה המוקדמת, עדיין לא יהיה בכך עזר רב למבוטח, המבקש לערוך ביטח אצל מבטח אחר, ובפועל נשאל ומגלה כי קיימות נסיבות העלולות לגרום להגשת תביעה נגדו. במקרה זה, יחריג המבטח את המקרה מתחולת הביטוח. כאן נדרש פתרון אחר והפתרון השני, המוצע כאן, מבוסס על הוראה כללית אשר למרבה הפליאה השימוש שנעשה בה עד כה מועט יחסית. מדובר בהוראת סעיף 29 לחוק הקובע:


"29. הייתה חבות המבטח או היקפה מותנים על-פי חוק או על-פי החוזה, בין לחיוב ובין לשלילה, במעשה או במחדל של המבוטח או של המוטב, שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח, רשאי בית המשפט, אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות העניין, לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח, כולם או מקצתם, אף אם התנאי לא קוים או הופר."

הרלוונטיות של הוראת סעיף 29 לחוק נראית ברורה על פניה. מקרה בו מבוטח, אשר לא הודיע על קיום נסיבות העלולות לגרום להגשת תביעה נגדו, ואשר לו היה מודיע על קיום נסיבות אלו היה זוכה לכיסוי ביטוחי זהו המקרה המובהק הזכאי לסעד המיוחד המוצע בסעיף 29 לחוק.

להיעדר ההודעה מצד המבוטח אין לו כל השפעה ממשית על היקף הסיכון ובמידה וקיימת השפעה כזו, הרי שהגנה נאותה תימצא למבטח בהוראות סעיפים 22-24 לחוק הדנים בחובת המבוטח למסור במועד, ההודעה על התרחשות מקרה הביטוח, ובתוצאות הצפויות למבוטח עקב אי מילוי חובת ההודעה .

הפתרון השלישי,המוצע כאן, מעוגן בחובת תום הלב שחב המבטח. הסתמכות על מחדלו של מבוטח להודיע מיידית על נסיבות העלולות לגרום להגשת תביעה נגדו גם כאשר למבטח לא נגרם כל נזק מעצם השיהוי, הנה התנהגות חסרת תום לב מצד המבטח, שאינה ראויה להגנת המשפט.כאן המקום להיזקק להוראת סעיף 39 לחוק החוזים [חלק כללי ] ולפסיקה והספרות הענפים בקשר להוראה זו ובקשר לתחולת עיקרון תום הלב בכלל.

נשאלת השאלה אם באימוץ הפתרונות האמורים אין אנו משנים למעשה את בסיס הביטוח שכן אם אירועים לא מדווחים העלולים לגרום להגשת תביעה, אף הם יוגדרו כתביעות, נמצאנו משנים לכאורה את בסיס הביטוח בניגוד ללשון הפוליסה .

נראה לי שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. ניתן לאמץ פתרון, לפיו, עצם התגלות נסיבות העלולות לגרום,בחשש ממשי, להגשת תביעה כמוה כהגשת תביעה אף בהיעדר דיווח מצד המבוטח,כאשר דיווח כזה, לו היה נעשה, היה מזכה את המבוטח בכיסוי ביטוחי.

פתרון זה אינו משנה את השיטה, אך מונע התגשמות תוצאות קשות ובלתי מוצדקות למבוטח. אכן, אימוץ הפתרון מקרב במידה מסוימת את שיטת הביטוח על בסיס הגשת תביעה לביטוח על בסיס התרחשות מקרה הביטוח ואף מגדיל במידה מסוימת את אי הודאות של המבטחים ביחס להיקף התביעות המוגשות בשנת ביטוח ואולם זהו מחיר שצריך לשלמו על מנת להגן על צרכן הביטוח.

להבנתי, לשאלת קיומה של ידיעה מוקדמת אצל מבוטח יש לתת משקל מכריע,כאשר המבוטח רוכש פוליסת ביטוח, אך בעת התרחשות נסיבות, הידועות למבוטח עובר לרכישת הביטוח והעלולות לגרום להגשת תביעה נגדו, לא היה למבוטח כיסוי ביטוחי כלשהו. בנסיבות אלו, ברור שאין מבטח סביר שהיה נכון לבטח את המבוטח או את מקרה הביטוח, לו היה מדווח עליו קודם לכריתת הסכם הביטוח. ניתן לראות בנסיבות אלו מקרה ביטוח שכבר קרה, אשר הסכם ביטוח לגביו בטל כהוראת סעיף 16 לחוק. במקרים אלו אין מדובר במחדל טכני במסירת הודעה, משום שבהיעדר ביטוח, לא הייתה למבוטח כל אפשרות להודיע על סיכון הגשת תביעה ולזכות בכיסוי ביטוחי.

המבחן הוא פשוט. לדעתי בכל מצב בו קיימת התחבטות, אם זכאי המבוטח לכיסוי, יש לשאול אם כיסוי כזה היה ניתן, לו במועד היווצרות הידיעה על חשש לתביעה, היה המבוטח מודיע על חשש זה למבטח. אם התשובה חיובית, תשובה זו לא צריכה להשתנות, כאשר בשל כשל בזיהוי סכנת הגשת תביעה המבוטח נמנע מהודעה למבטח. יש להדגיש כי האמור לעיל הינו דעת הכותב ואינו, עדיין, בגדר הלכה פסוקה.

סיכום

חריג הידיעה המוקדמת אופייני לפוליסות ביטוח על בסיס הגשת תביעה והוא נתפס כחריג הכרחי בשיטת ביטוח המגדירה את מקרה הביטוח, באופן הכורך את האירוע או הנסיבות שגרמו לחיוב המבוטח כלפי צד שלישי, עם הגשת תביעה נגד המבוטח. למרות זאת, ספק רב אם ניתן לראות בחריג זה חריג תקף באשר הוא מתיימר להחריג סיכונים,אותם יכול מבטח סביר לברר לעצמו קודם לעריכת הביטוח.

ניתן לסכם ולקבוע כי תוקפו של תנאי היעדר הידיעה המוקדמת מוטל בספק וכי התנאי עצמו הוא, במידה רבה, תנאי מיותר שכן ההצדקה היחידה לתת לו תוקף הנה באותם מקרים, בהם מקרה הביטוח התרחש, ולמבוטח הייתה ידיעה על כך, אך לא היה לו כיסוי ביטוחי קודם לרכישת הביטוח. במקרים אלו, נראה שאף בהיעדר התנאי עומדת למבטח הטענה שההסכם בטל מכוח הוראת סעיף 16 לחוק, ולפיכך אפילו במצב זה התנאי מיותר.

עיצה מעשית חשובה

מבוטח בביטוח אחריות מקצועית ח
עו"ד משה גולדבלט - עו"ד העוסק בתחומי נזקי הגוף ביטוח ורפואה ומשפט
משרד: שדרות גושן 31
קרית מוצקין
טלפון : 04-8738162
כתובת אתר : http://www.gsa-law.co.il
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב