החתונות שלנו - יומן קריאה 

בכל ערב לפני השינה נהגה אירן עזיזיאן לספר לילדיה את סיפורי חתונותיהם העתידיות. במקום ספרי הקריאה שהמליצו עליהם המורות בבית הספר, היתה אירן רוקמת את הטכס באוזני ילדיה בפרטי פרטים, עד לתיאור השמלה ואחרון התכשיטים שיענדו הכלות הנרגשות.

"החתונות שלנו" מספר את קורותיה של משפחת עזיזיאן, ומלווה את הדמויות מימי הילדות של סולי האב ואירן האם, היכרותם, סיפור אהבתם, ולידת חמשת ילדיהם, מוריס הבן הבכור, סופיה, מרסל וליזי היפות ומת?י, שאחיה התאום מת זמן קצר לאחר הלידה והיא נושאת עימה את הצל שלו לכל מקום. הילדים גדלים בבית מלא באהבה, אהבת הזוג זה לזה ואהבת ההורים אליהם. אך עם פרישת הכנפיים והיציאה מן הקן, סיפורי אהבתם של ילדי משפחת עזיזיאן קמלים, אחד לאחד ועימם בא עצב אל בית ההורים עד שגם שם האהבה הולכת ומתרחקת.

כבר בעמודים הראשונים של הספר נקשרתי בו, משום ריח הגויאבות שפותח אותו, והגעגוע הממלא אותו. כתיבתה של רביניאן שזורה באמנות טפלות, כמו לחש קסם מכשף המתמשך לאורך כל הספר. אמונות מוכרות יותר, ואחרות מוכרות פחות וכאלו שלא היכרתי כלל. חלק מהן מהוות את סיפור המעשה עצמו, כיצד טיפלו במחלתו של זה וכיצד נהגו עם זו. ואילו אחרות משמשות כדימויים להתרחשויות עצמן. ואכן, שפתה של רביניאן עמוסה בדימויים מגוונים, אין בהם חזרה, דבר היוצר עומס בקריאה ומכביד במידה מסויימת על הקורא. מצד שני, הסגנון העמוס הזה הולם את צפיפות הריחות והצבעים והתכשיטים והקישוטים והבגדים הממלאים את בית המשפחה.

הספר מורכב מחמישה חלקים. שניים מגוללים את סיפור חייה של המשפחה וכתובים בגוף ראשון רבים, אנחנו, משמע "אנחנו" הם המספרים את הסיפור, מבפנים, בקירבה רבה וחום. הפרקים הללו מוארים ומלאי צליל וצבע ואופטימיות.
שלושת החלקים האחרים מספרים את ההתרחשות בהווה, כעת, במשך זמן של יממה אחת, אליה מתכנס הסיפור ובו נדמה שיתחברו כל הקצוות ותתבהר חידת מותה של האהבה. פרקים אלו כתובים בגוף שלישי, מה שיוצר תחושת ריחוק וניכור, בדיוק כמו האוירה בבית המשפחה היום, כשאהבותיה צמחו להיות עצובות ומרות.

הקריאה מלווה בציפיה שיבוא פיתרון לחידה, איך קרה שמן האור והיופי לא נותר דבר, אפילו לא קצה חוט של תקווה. הקליימקס המתרחש בסוף נועץ את הסיבה לאובדן הדרך של בני המשפחה, באהבתה הטוטאלית של האם לילדיה ובכך שלא השכילה ליצור נפרדות בינה לבינם ולכן לא יכלה לשמור על אהבתה שלה כאשר אלו שלהם עלו על שרטון. אך בי נותרה אכזבה מסויימת לנוכח הסיום שהלם את דעתי הביקורתית על האימהות של אירן, לאורך הסיפור. ביני לבין עצמי קיויתי למצוא בפרק המסיים, אמירה חדשה ומשלימה.

נדמה שלרביניאן היה חשוב לסיים את הסיפור בנימה אופטימית והיא מיהרה לעשות זאת ממש בדפים האחרונים, כנזכרת ברגע האחרון שכך ראוי. בתחושתי, הסיום הזה מערער את האמון בסיפור אך עדיין אינו גורע מיופיו. כי למרות זאת הוא עשיר ומסקרן, יפה וצבעוני, ואוחז את הקורא לכל אורכו ממש כמו חיבוק זרועותיה החמות והדביקות והאוהבות של אירן, אם המשפחה.