לחרדים אין מקום לרומנטיקה, ואת המחאה החדשה - אי אפשר לחוות בלי הרומנטיקה.
כולם דומעים מאושר: בעיתוני סוף השבוע מתפייטים סופרי ומשוררי ישראל, גדולי הציניקנים האמונים על טורי הדעה המושחזים והמדויקים שוברים קולמוסם ויושבים לצד פסנתר, נעימת המחאה המתנגנת משדרות רוטשילד סוחפת את כל הארץ על ראשיה, חכמיה ויועציה. דומה שרק ראש הממשלה עצמו וקבוצת שרים נאמנה נשארים מחוץ לאופרה המתנגנת בראש חוצות: אופרת מחאת ההמונים, קול הזמר הצעיר הקם על שגרת חייו, התובע צדק מדור הוריו, המנומס אך העיקש, הדור שיודע לתת ויודע לבקש, ויותר מכל - יודע לרגש.
הרומנטיקה הגואה היא זו שהוציאה מאות אלפים לרחוב להפגנה החברתית הגדולה מאז ימי הפנתרים השחורים, היא סחפה איתה את התקשורת כמעט לגמרי - והיא זאת שצירפה אף את הימין למחאה שמנהיגיה אנשי שמאל. הרגש המתפרץ הסעיר אפילו איזה טייקון, שבלהט הרגע הוציא לעיתונות מכתב בשם מנהיגי המשק הישראלי, וחטף על הראש - זה לא היתה טעות צינית, זו היתה התפרצות רגשית אותנטית ואמיתית, התפרצות רגשית שאיכשהו הגיעה גם לאקירוב.
אי אפשר להתעלם מהרומנטיקה שמצעידה את המחאה הזאת. המספרים קיימים, נכונים והכרחיים - אבל המספרים הללו היו קיימים גם אתמול ושלשום, העתיד הכלכלי היה מעורפל גם לפני שנה ומחירי הדיור, מחאת הרופאים, העוסי"ם - זה עניין של שנים.
והרומנטיקה הזאת ברוכה - אבל היא לא נוגעת לחרדים.
מספיקות שלוש שורות בכתב שחור ומרובע, שעליהם חתומים שלושה אנשים ספציפיים, בכדי להוציא חצי מיליון חרדים לרחוב, לחיות באוהל או שק שינה או אפילו לעמוד בגשם במשך חודשים - בשביל כל מטרה שהיא.
מכתב קצר, שעליו חתומים הרב עובדיה יוסף, הרב יוסף שלום אלישיב והאדמו"ר מגור, יכול לגרום לחרדים להפוך את המדינה על קרבה וקרביה: לא הם אלה שיתפעלו ממאה חמישים אלף צועדים שיצאו להפגנות-הפנינג בשבת אחת, בוודאי ובוודאי שלא הם, האמונים על ציות ללא עוררין לקריאות ציבוריות שונות, לעיתים תוך כדי וויתור על חירות, נוחות וסדר חיים תקין, יתפעלו משלושים, חמישים או מאתיים אוהלים בשד' רוטשילד.
הרומנטיקה החרדית שמורה לדברים אחרים: בראש ובראשונה לתורה, למנהיגיה, לתשעה באב או להירצחו של רב מקובל על ידי בן הקהילה. העיתונות החרדית משרתת את העולם הרומנטי החרדי. חלילה וחס לא יוצרת אותו.
וכשאין רומנטיקה - המחאה נותרת מחאה של מספרים ואנשים, והדיון אודות המחאה הוא כזה: מהם המספרים שמאחורי המצוקה? מי האנשים שמאחורי המחאה? מה המשמעות של מחאה בעיתוי כזה, ומה המשמעות של הצטרפות למחאה שכזו?
בלי התרגשות, בלי רגע היסטורי, בלי להרגיש שהנה הנה המשיח בא אל האוהל - כמו שכתב עיתונאי מרוגש בהארץ, ובלי להסיק כמובן מאליו שאם זה יצליח, כולנו נרוויח. זה לא חיבוק אוטומטי לביבי, אבל גם לא יריקה מיידית.
הבנת המקום של הרומנטיקה, הרגש וה"צעדים ההיסטוריים" בחוויית המחאה החברתית החדשה, נחוצה להבנה מדוע ציבורים שלמים מביטים על המחאה מבחוץ.
ומכאן למסקנה: הציבור החרדי, שכציבור משלם מחיר משמעותי וגדול יותר על המדיניות הניאו-ליברלית של הממשלה; שכפרט סובל מבעיית דיור עמוקה ושורשית הרבה יותר מחברינו ברוטשילד; שבהשקפת עולמו מאמין שהשינוי תלוי במעשה; וכקהילה יודע לקחת את המציאות והחוק לידיים - יצטרף למחאה של מספרים, ולא של שירים.
_______________________________________________________________________________
מתוך הבלוג של אלי ביתאן מאתר הארגון "צו פיוס"
