המפתח בטיפול האכזיסטנציאלסטי להגיע לשלווה ולמשמעות עמוקה בחיי האדם - על המוטיבציה, הסיבתיות והאמת על פני השטח 

הפסיכולוגים האכסיסטציאליסטים סוברים על בסיס הפילוסופים הקיומיים, שאירוע שקרה לאדם בילדותו אינו בהכרח סיבת הגורם להתנהגותו העכשווית כמבוגר. את הטבע הננו מסברים, את חיי הנפש הננו מבינים ומכירים, סברו הפילוסופים. המאמר מתכוון להסביר את הנחת הפילוסופים, שעל האדם לדעת תחילה את עצמו "דע את עצמך!" לפני שידע משהו אחר. רק לאחר שהאדם הבין את פנימיותו והכיר את דרכו מגיע לחיי שלווה ולמשמעות עמוקה בחייו. זאת ועוד, המאמר מסביר שעקב דחיית ה"סיבתיות" צריכה הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית ליצור מודל משלה על פני השטח- כלומר מודל האמת הנחשפת על פני השטח.



דחיית הסיבתיות

הפסיכולוג האכסיסטנציאלי, מתנגד להעברת מושג "הסיבתיות" ממדעי הטבע לפסיכולוגיה וכמו כן, הפסיכולוג האכסיסצציאלי סובר שבקיום האדם אין יחסים של גורם אובייקטיבי ותוצאה .לכל היותר קיימת סדרה של התנהגויות אך אין להסיק סיבתיות מרצף של התנהגויות .אירוע שקרה לאדם בילדותו אינו בהכרח הגורם להתנהגותו העכשווית כמבוגר. יתכן ולשני האירועים יש אותה משמעות אך אין זה מרמז על כך שאירוע א' גרם לאירוע ב'.

נזכיר כאן את ההבחנה של יאספרס ושל דילתי :אל לנו לחקור את האדם בכלי- המחקר המשמשים לניתוח לסיבתיות התופעות החומריות . בעוד שאת העובדות הפיזיות, הכימיות, הביולוגיות, צריך להסביר, הרי את העובדות האנושיות אנו מבקשים להבין! להסביר, פירושו לגלות מבחוץ זיקה בין שני דברים )למשל, על ידי החום, מסביר אני את התפשטות הגופים(; והיפוכו , באדם: לגביו מבקש אני להסיק את המשמעות מבפנים. "את הטבע הננו מסברים, את חיי הנפש הננו מבינים". ביומנו האישי של קירקגור, אנו מוצאים בשנת 1835 את ההערה הבאה:

חייב האדם לדעת תחילה את עצמו לפני שידע משהו אחר. אך ורק אחרי שהאדם הבין את פנימיותו והכיר את דרכו - יוכל להגיע לחיי שלווה ולמשמעות עמוקה.

הניסיון להבין הינו הצעד הראשון בדרך למערכת יחסים שלווה ומשמעותית, לא רק כלפי עצמך אלא האנשים כלפיך, ואתה כלפי אנשים. הבנת דבר בעל חשיבות לגבי עצמך, או לגבי העולם מחוצה לך, עשויה לשנות כליל את תחושתך, ואת משמעותך לחיים. ההבנה היא נכס פנימי לאדם המבין את עצמו ואת האנשים הסובבים אותו. להבנה פנימית זו יש יתרון רב עוצמה להוביל את היחיד והחברה לחיי שלווה ולערך עמוק. משמעותה העיקרית של הבנת הסובבים אותך בגשטלט, הינה האזנה לדבריהם, במקום הקשבה למחשבותיך שלך עליהם. )על סוג הבנה תבניתית זו אנו נדון בעבודה זו בהמשך.(

למשל: כאשר אני אומר, איש זה הנו יומרני במידה מופרזת מפני שבימי-נעוריו התעללו בו והוא שואף כעת לפצות את עצמו על סבלו אז, אין אני אומר לקבוע חוק-לכל, על פי סידרת תצפיות, אלא אני מנסה, במובן מסוים, להגיע למקומו, להבין אותו אדם. לא נוכל להסביר אדם כדרך שמסבירים עצם, מבחוץ; אבל קיימת כנראה אפשרות "להבין לרעו", לתפוס עמדתו בבחינת "משמעות" על-ידי כך שאנו מתקשרים עמו מבפנים. או למשל, במקום לומר לעצמך, "איזה פטפטנית! האם היא תשתוק אי פעם?" הנך מקשיב, כאשר אמך מספרת על ביקורה אצל הרופא. הנך מגלה התעניינות בנוגע לתופעות, שהתגלו אצלה, ולגבי הבדיקות, שנאלצה לעבור. בעדינות ובאורך רוח הנך חושף את הרגשות הטמונים מאחורי העובדות, ובהדרגה הנך לומד להבין, כי היא אינ מתלוננת על האחות ועל פקידת הקבלה, כי אם היא חרדה מפני הזדקנות, מפני המוות. ביכולתך להבין ולהציע מעט אהדה, במקום קוצר הרוח הרגיל. האהדה וההבנה, שהנך רוחש לה, גורמים לה לחוש שלוה, ואתה חש טוב יותר לגבי עצמך.

על ידי דחיית הסיבתיות, דוחה פסיכולוגיית האכסיסטנציאליזם גם את עקרון הפוסיטיביסם, שיטתו הפילוסופית של אוגוסט קונט ,)1857-1798(, פילוסוף צרפתי, )הקובעת כי רק העובדות המדעיות משמשות יסוד להכרת המציאות( את עקרון הדטרמיניסם )התורה האומרת שאין בחירה חופשית בעולם, שהכל נקבע ומוגדר מראש על פי חוקים, לכל אירוע יש סיבה ושמערכת גורמים ראשונים מונחת ביסוד כל התמורות בחברה(, את עקרון המטריאליסם בצורה הנודעת של האטומיסם הספקולטיבי של דמוקריטוס ואפיקורוס,)270-341 לפנה"ס(, )ההשקפה שלפיה החומר הוא גורם ראשוני ביסוד העולם ובכל תופעות החיים והחברה(, ואת עקרון האינסטרומנטאליסם של ג'ון דיואי )1952-1859(, פילוסוף אמריקאי, )התורה המעמידה את הכרתו של האדם כמכשיר לפעולה שעל ידו מתגבר על מצבי רוח פרובלמטיים( ועד לעקרון הנאו-קאנטיאני של הרמן כהן )1918-1842(, פילוסוף גרמני והוגה דעות יהודי )שסבר שדווקא ה"לוגיקה של הראשית" ]logik des ursprungs""[ או האנטולוגיה הטראנסצדנטאלית מבקשת את "היש האמיתי" או את העצם הסופי(.

פסיכולוגיית האכסיסטנציאליזם טוענת שפסיכולוגיה אינה דומה למדעים האחרים ושאין היא צריכה להדמות להם כלל. הפסיכולוגיה צריכה מודל משלה - פנומנולוגית ואת המושגים שלה - להיות בעולם היא צריכה לעבוד עם מודלים של קיום, של חופש, של אחריות, של התהוות, של יצירתיות, של מרחב, של זמניות, של יחסי אנוש, של משמעות ועוד.

האדם מובן ולא מוסבר

האנליזה האכסיסטנציאלית היא דרך להבנת ההוויה האנושית כמניע פנימי ולא מערכת הדרכה לשיטות מעשיות וניסוחים סיבתיים חיצוניים. מיצגיה מאמנים שאחד המכשולים העיקריים להבנת יצורי-האנוש בתרבות המערבית היא בדיוק הדגשת-היתר את הניסוחים הסיבתיים, טכניקות חיצוניות, הדגשת היתר הקיימת לצד הנטיה לראות באדם אובייקט אשר אפשר לעריכו, לנהלו ולנתח אותו. בני המערב נטו להאמין, כי ההבנה באה בעקבות ההסבר הסיבתי; אם נמצא את הסיבה הנכונה נוכל לפתור את חידתו של הפציינט, או, כפי שאומר בשנינות הביטוי ההמוני - נוכל "לגלות את פרצופו של האדם האחר". משימתו ואחריותו המרכזית של התרפיסט היא לנסות ולהבין את הפציינט כהוויה וכהוויה בעולמו. עם ההבנה מונח היסוד ליכולתו של התרפיסט לעזור לפציינט להכיר ולחוות את קיומו הוא, וזהו התהליך המרכזי של התרפיה.

לכן מובן מדוע הפסיכולוג האכסיסטנציאלי מחליף את מושג הסיבתיות במושג המוטיבציה. המוטיבציה מהי? היא נגזר מהמלה מוטיב בצרפתית (motif), שפרושה מניע; ומוטיבציה פרושה מציאת מניעים פנימיים )פיזיולוגיים או פסיכו-חברתיים, ריגושיים( לפעולה מסוימת. קורט לוין )1947-1890(, פסיכולוג יהודי גרמני, היה החלוץ בהחלת עקרונות פסיכולוגיית התבנית על תהליכי מוטיבציה בפסיכולוגיה החברתית. במרחב החיים )"השדה הפסיכולוגי"( של האדם פועלים, לדעת לוין, מניעים מתוך היחיד וסביבתו הפסיכולוגית, ויחסי משיכה ודחיה ביניהם הם המפעילים את מוטיבציית האדם. )"התרת סכסוכים חברתיים" ( מוטיבציה מניחה מראש הבנה או אי-הבנה של היחסים היחודיים בין גורם ותוצאה. הבנה זו מספקת את האנרגיה להתנהגות.

למשל, אצל פרנקל, אבי הלוגותרפיה, המוטיבציה מניחה הבנה כלפי ערכים ומגשימם. רק התגשמותם של ערכים משווה לחיים משמעות. בהגשמה זו של ערכים על-ידי "הרצון למשמעות" מוטל על היחיד לפתח ולהפעיל את "כשרונותיו בכוח הטובים ביותר", על כל האפשרויות הגלומות בו. (Der Unbewusste Gott 97,102) המוטיבציה לא מניחה חוק אובייקטיבי שמחוץ למודעותו והחלטתו הסובייקטיבית של הפרט היא עושה את המוטיבציה. למשל, ההומאוסטזיס, "התופעה החשובה ביותר שבכל הפתולוגיה", )גשטלט מלה במלה 20( המתאר את נטיית הארשנותו לשמור על איזון פנימי, משמש מודל לדחף פנימי ולא לחוק אובייקטיבי שמחוץ.)שם, 22( דוגמה להומאובטיזיס היא פעילות הגוף לשם שמירה על טמפרטורה נורמלית. אם מאורע כלשהו גורם לעלייה בחום הגוף, יפעל הגוף באופן אוטומטי כדי לקרר את עצמו. כלי-הדם מתרחבים ומופרשת זיעה. שינויים גופניים אלה גורמים לירידת הטמפרטורה בגוף עד להשגת האיזון. היחסים בין גורם לתוצאה מתפקידים מתוך דחף יחודי שקורט גולדשטיין, הפסיכיאטר-הנרולוג, ובעקבותיו אברהם מזלאו,)1970-1908(, ממייסדי הפסיכולוגיה ההומניסטית, מכנים זאת בשם "מימוש עצמי" (Self- Actualization) שמשמעו בקונטקסט זה הוא שהאדם משתדל כל הזמן להכיר ולמצות הפוטנציאל )הכוחות והכשרונות( האצורים בו מלידה בכל דרך אפשרית. "משום שפלוני המודע לעצמו ללא סייג קונה לו מודעות לוויסות העצמי האורגניזמי הזה, ואז הוא יכול להניח לו, לאורניזם, שייטול את העניינים לידיו ללא התערבות, ללא שיבוש. יכולים אנו להישען אז על חכמת האורגניזם ... האורגניזם יודע את הכל, ואילו אנו-מעט מאוד בלבד". )גשטלט מלה במלה 22,27( פעולה ייחודית זו נותנת כיוון ואחידות לחיי האדם. גולדשטיין טען שמה שנראה כדחפים שונים כמו רעב, מין, כח, סקרנות והישגיות הנם למעשה הצהרות של המטרה העליונה של החיים שהיא מימוש עצמי, המייצג צורך של הוויה או צמיחה. כאשר אנשים רעבים הם מממשים את עצמם על ידי אכילה. כאשר הם משתוקקים לכוח הם מממשים את עצמם על-ידי השגת כוח. או כאשר מצוננים הם ממשים מצב גופני זה על ידי מניעת קור. גולדשטיין אמר שכדי לגלות מהם הפוטנציאלים של האדם, הוא צריך לגלות במודעותו מה הוא מעדיף ומה הוא עושה הכי טוב. ההעדפות של אותו הפרט מתאימות לפוטנציאלים שלו. העדפות אלה הם המוטיבציות הפועלים מכוח מודעות הבנתית ביחס בין גורם לתוצאה.

בניגוד לגישה הפסיכואנליטית; גולדשטיין הדגיש את המוטיבציה המודעת על פני מוטיבציה בלתי מודעת. הוא האמין שהבלתי-מודע "הוא הרקע שלתוכו חומר מודע נסוג כאשר הוא נעשה חסר תועלת לצורך מודעות עצמית במצב מוגדר ושמתוכו הוא שוב עולה כאשר הוא נעשה מתאים ובעל ערך לצורך מודעות עצמית". (Theories of Personality 250) מדארד בוס משתמש בדוגמא של חלון שנסגר על ידי הרוח וחלון שנסגר על ידי האדם כדי להדגים את ההבדל שבין גורם ומוטיבציה. הרוח גרמה לחלון להסגר, אך האדם מונע לסגור את החלון מפני שהוא יודע שכאשר החלון סגור גשם לא יחדור פנימה או הרעש מן הרחוב יאטם. und Daseinsanalytik 128) (Psychoanalyse

היידגר גם הוא, רואה במימוש העצמי את הפעולה שעושה את ה'אדם סתם' לאדם אותנטי בספרו הוויה וזמן.
היידגר רואה את 'אדם סתם' (`das Man`)-'ההוויה שלא כהוויתה' (`uneigentliches DaSein`) או 'ההיות לקראת יכולת ההיות העצמית'(`Sein zum Sein - Konnen, das Man selbst`) כאיש ההמון-הבלתי אותנטי, אחד בין הרבים. הוא עושה, אומר, מאמין, מה שכולם עושים, אומרים, מאמינים, ללא חירות ועצמאות. לא אחראי לעצמו מאחר שאין בו החלטה עצמית והוא בורח לתוך ה'סתם' כדי להפקיע את עצמו מן ההכרח של ההכרעה. הוא פטפטן (`das Gerede`) שאינו מעוניין בנושא השיחה, ולא רוצים לעמוד על הדבר שעליו מדברים, אלא רק לדבר עליו. הרקנות התוכנית בדיבור מאפיינת את להג הפטפוט המעביר בקלות את ההפשטה שלו לדיבור כולו. הוא סקרן (`die Neugier`) שאינו משיג הבנת הדבר שרואה, אלא משיג דברים חיצוניים ולא אמיתיים. כמו כן הוא בעל דו-משמעותיות, לא בהיר, מתנכר לעצמו בעזרת התבונה האובייקטיבית שעוקרת את חירותו כ'יש' חופשי ולבסוף חסר שם.

פעולת המעבר בין 'אדם סתם' לקראת 'הוויה כהוויתה' (`eigentliches DaSein`)-'העצם העצמאי' (`eigenes selbst`) או 'היש אשר בישותו יש לו ענין בישותו' (` das Dasein ist Seiendes, dem es seinem )Selbst Sein zum dieses Sein למעשה מבטא את הפוטנציאל שנמצא באדם לכדי גילוי - בדמות מימוש עצמי של הגשמת פרטיות, חיים פעילים, ממשיים, הבנה וידיעה להבדיל בין טוב לרע, דאגה, אחריות, חופש, עצמאות, רוממות. (Sein und Zeit #34/5, #35/5, #36/5)

הניסיון להבין הינו הצעד הראשון בדרך למערכת יחסי התנהגות יחודית, משמעותית ובריאה כלפי עצמך וכלפי האחרים. הבנת דבר מה בעל חשיבות לגבי עצמך, או הסובבים אותך, עשויה לשנות כליל את תחושותיך, ואת עמדותיך ו"מלמדת אותך מהו טוב לקראת שלמות המידות ולהיות עצמך". )אדם לעצמו( 26 [ לא פלא הוא שהאדם הוגדר כ-Homo sapiens )האדם הנבון( בעל כוח שכלי שמטרתו אינה ההשתלטות אלא ההבנה. )מהפכת התקווה( 56

מוטיבציה והבנה הנם העקרונות האופרטיביים בניתוח התנהגות אכסיסטנציאלי.
לסכום נאמר, שתפיסת מחשבתו של הפסיכולוג האכסיסטנציאלי היא הבנתית צרופה ולא סיבתית. הוא מחליף את הסיבתיות במוטיבציה שמניחה מראש הבנה או אי הבנה בין גורם לתוצאה. היחסים בין גורם לתוצאה נובעים מתוך דחף יחודי של מימוש עצמי. האכסיסטנציאליסט מתנגד להעברת מושג "הסיבתיות" ממדעי הטבע לפסיכולוגיה ושבקיום האדם אין יחסים של גורם ותוצאה. לכן, הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית אינה דומה למדעים אחרים אלא צריכה מודל משלה - פנומנולוגי ומושגיה להיות בעולם-על פני השטח. וממקום זה מתחילה משימתו ואחריותו המרכזית של התרפיסט והיא לנסות ולהבין את הפציינט. ועם ההבנה מונח היסוד ליכולתו של התרפיסט לעזור לפציינט להכיר ולחוות את קיומו הוא. עקרון המוטיבציה וההבנה הנם המעצבים המהותיים בתהליך המרכזי של התרפיה האכסיסטנציאלית.

לסכום נקבע, שעקב דחיית ה"סיבתיות" צריכה הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית ליצור מודל משלה על פני השטח. מודל זה מביא אותנו לדיון על המודל: האמת הנחשפת על פני השטח.

האמת נחשפת על פני השטח

לברור האמת הפרטית

המלה "אותנטיות" מוגדרת, לרוב, במילונים, כמשהו אמיתי, לא מזויף, מקורי, כמו למשל במשפט, שאותו מביא, כדוגמה, 'המלון העברי החדש' של יעקב כנעני: "האותנטיות של התעודה אינה מוטלת בספק". אולם במשמעות הפילוסופית-קיומית הנו שונה ממונח המצוי במלון. "אותנטיות" אמנם משמעה "אמת", אבל הפעם לא עוד במשמעות הכללית, אלא הפרטית בלבד. על משמעות זו כותב קירקגור ביומנו:

"על האדם לחפש אמת, שאינה אוניברסלית אלא אישית. לעזאזל האמת האובייקטיבית. אני יכול לעשות אבסטרקציה לכל דבר שהוא, אך לא לעצמי. איני יכול לשכוח את עצמי אפילו לא בשנתי....האמת קיימת רק אם היחיד עצמו יוצר אותה בפעולה".

להבין "אמת" על פי קירקגור, פירושו, ליישם ולהפנים אותה עמוק בתוך המערך הפנימי של האישיות הפרטית. פירושו, להיות ,`True Self` מעורב ומופעם באמצעותה של עצמי הממשי והמיוחד והעליון, ולפעול ולהתרגש מכוחה. "רק האמת שמפעמת את נפשי היא האמת עבורי", אומר קירקגור בחיבורו 'זאת או אחרת'. אמת כזאת, לדעתו, יכולה להיות רק האמת הסובייקטיבית של ההוגה ושל כל אלו המאזינים לדבריו. ופרשנותו של היידגר למושג "אמת" (`Wahrheit`) שמקורו מדפוס הדיבור היווני א-לאתאיא, שהוא: פתחון או גילוי המכוסה במעמקים, מסייעה לפרשנות הפרטיות הייחודית של קיקגור בהגדרת ה"אמת" האישית.(Sein und Zeit 174)

האמת האכסיסטנציאלית היא אמת בלתי-מדעית, שתהיה מוגנת מפני כל אפשרות של הרס מבחוץ. היא לא תבונית, מאורגנת, קומוניקטיבית או כמבנה-על של הסובייקטיביות, אלא ביטוי ליחסו של האדם אל עצמו מתוך אספקלריית הזולת והאני שלו. הנסיון החוויתי אינו "מסתתר" כמו הדבר הגופני, אלא נתון לאדם כולו חווית הנסיון אינה יכולה להופיע פעם באופן זה ופעם באופן אחר. ולנסיון זה שתי משמעויות: אנחנו סבורים, על-פי האופן שבו אנו בוחנים את התנהגותו, באורח מודע או אינטואיטיבי, שאותו אדם תוכו כברו, שאין הוא מרמה את עצמו, אין בו העמדת פנים כלפי הזולת שתכליתה להסוות מפני עצמו את מה שהוא באמת. במשמעות זו מורה המושג 'אותנטיות' או 'אמת' על כך, שאנו מניחים מראש שלכל אדם אמת-עצמו, שאינה ניתנת להעברה לאחר, ובכל זאת אנו יכולים לשפוט עליה לפי רמזים שאנו מבחינים בהתנהגותו. היא גם התייחסותו הכנה של אדם אל עצמו, ללא מסווה, ללא אשליה. משמעות זו מניחה אף היא שלכל אדם אמת-עצמו, אך זו אינה ניתנת להעברה לזולת, אף לא ברמז. משמעות זו מוציאה בפירוש את אפשרות שיפוטו של הזולת מפני הטעם העקרוני, שה"אמת" בהקשר זה נתפסת כמשהו השייך לסובייקט לבדו. שתי משמעויות אלה מבטאות את הקוטביות כיסוד המזין את הפילוסופיה שלפנינו. המתח פרט-זולת, פרטיות-כלליות, הוא שמציג את הבעיה אף קובע את הפתרון, והפתרון הוא חזרה להצגת השאלה. ואמת זו אינה במתן תשובה אלא בניסוח מיוחד של השאלה - שאלת מהותה של הפרטיות, שכן מושג הסובייקט שדנתי למעלה, מתגלה אחרי התרוצים, כבעייתי וכסותר את עצמו.

הניסיון החוויתי - כרקע הכרחי לגילוי האמת

הבעיה אליה מתכוון העקרון השלישי היא: כיצד נוצרת הכרת האמת או ה"אותנטיות"? כלומר, כיצד יוצרים אנו לעצמנו תופעה )תמונה( של העולם הסובב אותנו, ומהו ערכה של תופעה זו?

לדעתו של רנה דקארט )1596-1650(, פילוסוף ומאתמאטיקן צרפתי, "אביה של הפילוסופיה החדשה", היו שני פתרונות אפשריים.

אפשר לטעון, כי מקור האמת הוא בראש וראשונה בחשיבה, בתיאוריה, בשכל, בקיצור ביסוד מופשט ולא קונקרטי ומסכם זאת בקביעה: "אני חושב, לכן אני קיים" (Cogito ergo sum). אך אפשר גם לטעון כי כל האמת שאנו יודעים על פני השטח בא אלינו אך ורק, מן הנסיון שאנו רוכשים באמצעות אברי גופנו וסגולותיו השונים.

הפילוסופים האכסיסטנציאלים בחרו בעקרון שבפתרון השני הדומה ברוחו הנסיונית לשיטה הנקראת "אמפריזם" )מלשון אמפאידיה ביוונית=נסיון( שנוצרה ע"י פראנסיס ביקון )1620-1560(, פילוסוף ומדינאי אנגלי. הוא הורה שיש להניח ביסודו של כל מדע שיטת מחקר ניסויית המסתמכת על איסוף עובדות מרובות ככל האפשר ובדיקתן הקפדנית, כדי לגלות את חוקי הטבע. האסכולה האמפיריסטית שאביה היה ג'ון לוק )1704-1632(, פילוסוף אנגלי, יוצר הפסיכולוגיה האמפירית, מניחה עקרונות שעוזרים להבין את האמת האכסיסטנציאלית. הללו סוברים שעה שאנו פוקחים את עיננו לראשונה, נמצא שכלנו במצבו "הטבעי", שאפשר לדמותו ללוח שעדיין לא כתבו עליו )"טאבולה ראזה" "tabula rasa"(. הרשמים הראשונים כלומר, האמיתויות הראשונות, באות מן התחושות הנסיוניות. בניגוד להשקפת אפלטון - שיש בנפשנו רעיונות ילודים )אידיאות עליוניות ילודות(, אברי החושים, כמו עיניים, אף וכדומה, קולטים רשמים מן הדברים הסובבים אותנו ומעברים אותם למוח, והאחרון רושם אותם כאילו על סרט מגנטי, כמו שסבר תומס הובס )1679-1588(, פילוסוף אנגלי, מבשרה של הפסיכולוגיה האסוציאטיבית, שכל המושגים מקורם בהתנסות החושים. למשל: הנה לפנינו תפוח. איברי החושים נכנסים אתו במגע ומשגרים למוח "הודעות" שונות כמו, צבע, צורה, משקל, קשיות, ריח וכו'. "ההודעות" השונות מצטרפות במוח זו אל זו ויוצרות מושג על החפץ שאנו קוראים לו בשם תפוח. אלמלא התחושות, לא היינו מכירים מעולם פרי זה. בדרך זו יצר השכל לעצמו מושג על עצם מוחשי-אמיתי.אפשר לומר, כי על אף חילוקי הדעות אצל אסכולה זו, כולם יוצאים מן ההנחה המשותפת כי האמת באה לשכלנו אך ורק באמצעות ה"נסיון" הכפול: הנסיון הישיר, כלומר קליטת תחושות באמצעות החושים והנסיון העקיף, כלומר, המסקנות שהשכל מסיק מן התחושות הללו וממסקנות קודמות שהוסקו גם כן מתחושות.

ובכן כל האמת שבאדם, וכן רציותיו תלויות כולן בנסיון החוויתי. ההשקפה האמפיריסטית מחזקת את התפיסה האכסיסטנציאלית לאור המסקנות הרציניות מאד שהביעה ג'ורג' ברקלי )1753-1685(, פילוסוף אירי, ודוד יום )1776-1711(, סופר ואיש חברה סקוטי. הם המשיכו בעקיבות בחקר התהוות האמת על יסוד התחושות, והגיעו לתוצאות מעניינות ביותר. ברקלי הגיע לידי המסקנה כי החומר, כמכלול עצמים שאינם תלויים בתפיסתנו על פני השטח, אינו קיים כלל. הפרח שאני מריח קיים אך ורק במידה שאני מריח אותו, נוגע בו, רואה אותו. כאשר איברי החושים שלי אינם מעבירים אלי את התחושות הללו, אין לי כל בטחון כי הפרח קיים כעצם חיצוני על פני השטח. כללו של דבר: "להיות" פירושו "להיות נתפס". בקיצור, הדבר האחד הקיים בבטחון גמור הוא המציאות החוויתית, התודעה שאליה מגיעות התחושות.

אפשר היה לחשוב, כי עם שלילת מציאות העולם הגשמי והתאוריה השכלתנית, הגיעה הספקנות לגבול האפשרות.

והנה בא יום והגדיל את הרגשת אי-הבטחון. ברקלי, לפחות, לא הטיל ספק בערך האמת התודעתית האנושית הלומדת. היא קיימת, מאחר שהיא קולטת תחושות חוויתיות מכוח הנסיון. ואילו יום מפורר גם את אמת התודעה ומפרק אותה לשרשרת של רגעי תודעה מנותקים זה מזה. הוא שולל את הקשר בין תחושה לתחושה, כלומר: את אחדות אמת תודעתית.

בדרך זו הגיע האיפריסם, מן הדעה שהאמת מסתמכת על התחושה שבנסיון גרידא אל ספקנות עקרה, הסקפטיציזם, כלומר לשלילה, האפשרות לנגיע בעזרת אמת תודעתית להבנת אמת כלשהי על המציאות. מבוי סתום זה, מאפיין מאוד את מצבו העגום של האדם, לפי השקפת האכסיסטנציאליזם: הוא דומה למי שהולך על חבל מתוח מעל תהום מחרידה שתחתיתה נעלמת מעיניו. הוא דומה ליחיד הבודד והסובל, העומד ב"חיל ורעדה" של קירקגור, מול השאלות הבסיסיות והגורליות ביותר של קיומו.

נוכחים אנו לדעת, שהנסיון לטוב או לרע הוא מקור האמת ולא התבונה האינטלקטואלית. ההוגים האכסיסטנציאלים ביקשו את היפוכו המדויק של אינטלקטואליזם לשמו. הם היו מוחים בצורה עזה יותר מאשר אנליטיקנים קלסיים נגד השימוש בחשיבה כהגנה בפני חיוניות או תחליף לחוויה מיידית. אחד האכסיסטנציאליסטים הראשונים מן האגף הסוציולוגי, לודוויג פויירבך )1872-1804( כתב אזהרה זו: "אל נא תשאף להיות פילוסוף בניגוד לאדם... אל תחשוב כמו הוגה... חשוב כמו יצור ממשי, חי. חשוב בממשות".(Journal of the History of Ideas 44) הכרת הבנת האמת באדם אינה מתבצעת בדרך של המדע, של הרציונל, של השיטה הקונספטואלית. לודוויג בינסוונגר, דוברו הראשי של האנליזה האכסיסטציאלית, אומר לסכום: "ההבנה החדשה את האדם, שאנו חבים אותה לניתוח הקיום של היידגר, יסודה בתפיסה החדשה שלפיה שוב אין האדם מובן במונחי תיאוריה כלשהי, בין אם זו תיאוריה מכניסטית, ביולוגית או פסיכולוגית". (Existential Analysis and Psychotherapy 144)

האכסיסטנציאלים סוברים שאין כל ידיעה "א פריורי", כלומר אין ידיעה שאמיתותה טבועה בעצמה, בלא הזדקקות לנסיון. אין אמיתות כלליות והכרחיות, שאפשר לו לאדם להקנות לעצמו בלא שיהא תלוי בנסיון. אין גם שום אמיתות טבועות באדם מלידה. ובכן כל אמת ידיעתית באה כתוצאה מנסיון או מהיסק מתוך הנסיון בעולם על פני השטח. פרלס מחזק דברי אלה באומרו: "המודעות היא לעולם החוויה הסובייקטיבית. הרי לא יתכן שאהיה מודע לדברים שאתה מודע להם. רעיון שיטת ההגות "זן" בדבר המודעות המוחלטת היא שטות, לדעתי... אני אישית אינני מאמין בקיומה של אובייקטביות. האובייקטיביות של המדע אף היא איננה אלא עניין של הסכם הדדי... איינשטיין עמד על כך כי לא יתכן שכל תופעות היקום יהיו אובייקטיביות". )גשטלט מלה במלה 18(

פסיכולוגיית האכסיסטנציאליזם חושדת בתאוריה מפני שתאוריה מסיקה שמשהו שלא ניתן לראותו יוצר את מה שניתן לראותו. למשל, הנה דוגמה: ראובן חולה אני רואה שיש לו חום ואני מודאג, מפני שאין לי כל ידיעה על מהות מחלתו ועל הטיפול לו הוא זקוק. אני יודע רק שהוא חולה, ותו לא. לעומת זאת, הרופא מסוגל להסביר לי את המחלה, הוא יודע מה חולל אותה, ויכול לחזות מראש את התפתחותה. הוא אעמו, מסיק מתאוריה מדעית על המחלה. כלומר, התאוריה היא זו שאנו משיגים כשאין אנו מסתפקים במה שניתן לנו לראות על פני השטח או ברושם הראשון שהדברים המונחים לפנינו עושים עלינו באמצעות החושים, אלא מבקשים לגלות את האמת בדרך של שיקול דעת א-פריורי ושל חקירה ת מעמיקה יותר. לפנומנולוגיסט, רק מה שניתן לראותו או שניתן לחוותו בדרך כלשהי הינו אמיתי. למשל, שאני אומר את המשפט: "אני מכיר את ראש התוכנית ללימודי הגשטלט של מוסד אקדמי פלוני", אני מציין אמת שהיא תוצאה הבלתי אמצעית של מגענו המתמיד עם המציאות. בעזרת חושינו רואים אנו צורות וצבעים, ממששים עצמים, שומעים קולות, וכן הלאה.

רבי יהודה הלוי מאמת את מעמד הר סיני ומתן התורה, בספרו הכוזרי, מכוח החוויה הבלתי אמצעית, שהיא החושים - כל העם ראה את התמונות ושמע את הקולות והברקים. במשך הזמן אנו גם מתרגלים לכל התחושות הללו ואומרים שאנו מכירים את הדברים שגרמו אותם. אני מכיר את האנדרטות שבעירי, מפני שראיתיו; אני מכיר את צפירות המכוניות, כי שמעתי אותן בכל יום, וכדומה. ואשר לראש התוכנית ללימודי הגשטלט, אני אומר שאני מכיר אותו, מפני שאני רואה אותו יום יום, כשהוא הולך לעבודתו. אנו נפגשים כמעט כל בוקר ומחליפים מלים אחדות. זוהי האמת הנחשפת על פני השטח, באמצעות החושים. לכן נאמר, האמת אינה מתגלת דרך תרגיל אינטלקטואלי, היא מתגלת או נחשפת בתופעות עצמן. יותר מזה, תאוריה או כל הנחה מוקדמת, פועלת באופן שגורם לצמצום האפשרות של גילוי והבנת האמת שבהתנסות או הבנת טבעו של האדם כמו שסבר פדריך ניצשה )1900-1844(, פילוסוף גרמני ומשורר, בעיניו אין התבונה היסוד הנעלה שבאדם ואף לא היסוד המציין את טבעו. התבונה מזייפת את המציאות, מכאן שהפילוסופיה כדבקה בתבונה מנוגדת לחיים בגלל היסוד המסלף שבה - דיכוי האינסטינקטים באדם. אמת זו יכולה להיות מושגת על ידי אדם הפתוח לגמרי לעולם.

נסכם ונאמר שחיים בהוויה אותנטית, נטולת כל הונאות עצמיות ומסכות, כל אשליות ונחמות מטאפיסיות, ללא הישענות על קביים תאורתיים מדעיים או דתיים נסתרים, הופך להיות לערך עקרוני בפילוסופיה ופסיכולוגיה האכסיסטנציאלית. אמנם יש מאוד להדגיש כמו שרמזו בצורה גסה על כך למעלה יום, קירקגור, קאמי וסרטר, שערך זה אינו בעל תוכן חיובי, ספציפי וקונקרטי, אין הוא אלא צורה בלבד. זהו ה"איך" ולא ה"מה", הדרך ולא המטרה.

ונשאלת השאלה, מהו תוכנו של הנסיון העושה אותו ייחודי להגות האכסיסטנציאלית.

החוויה היא לב ליבו של הניסיון

תוכנו של הנסיון היא החוויה שהאחרונה מייחדת את האכסיסטנציאלים מהאמפריזים הצרוף. היא מעין חידוד של התודעה, לרגע מסוים של התנסות ולכיוונה של ההתנסות. מרכזת ההתנסות מבחינה אינטנסיבית והעצמה שבה ומוליכה הסובייקט הממשי אל הסביבה. החוויה מעצבת את האמת של האדם, האותנטיות שלו, מעין אופן של חיים מפני שהיא הימצאות בתוך סביבה כמו החיים בתוך הזמן. החוויה היא הנסיון הפנימי שאריך פרום )1900-1980(, פסיכואנליטיקן והוגה דעות אמריקני, קורא לזה אמונה, כשהוא מתאר את שקיעתו של האדם:

לאחר שאיבד את אמונתו הדתית ... החל לשקוע בערכים טכניים וחומריים ואיבד את היכולת האנושית להתנסות בחוויות של ממש, על האושר והעצב שבהן. המכונה שבנה נעשתה כה אדירה, עד שהחלה לקבוע את מערכיה היא, המעצבים עתה את דרך-חשיבתו של האדם. )מהפכת התקווה 12(

ואמונה, ממשיך פרום להסביר, היא "איננה צורה רפה של ידיעה; היא דבקות בדבר שטרם הוכח, הכרה באפשרות ממשית, מודעות למה שעתיד להיוולד. אמונה זו מבוססת על כושר-הבנה החודר מבעד לפני השטח ומגיע לגרעין המציאות. כמו התקווה, כן גם האמונה אינה חיזוי העתיד; היא ראית ההווה כהרה עתיד." )מהפכת התקוה 21(

פרום אומר לנו במלים אחרות, בדברים שניתן לחזותם מראש בדיוק מדעי, בתאוריה א-פריורית, אין צורך באמונה, וגם לגבי דבר שאינו כלל בר-הגשמה לא תיתכן אמונה. האמונה מעוגנת בחוויה של הנסיון של חיינו והשתנותו ללא תלות חיצונית. האמת הנחשפת על פני השטח הוא פועל יוצא של כוח האמונה שהיא הדינמיות הממשית של האותנטיות האנושית בהווה. ואף יותר מכך, פעולת החשיפה לא הייתה עולה על פני השטח מבלי האמונה שחדרה מבעד לפני השטח לרוממה מעל. נסכם ונאמר, שהאמונה מושרשת בחוויתו הפנימית של האדם, בבטחונו ב"אני" שלו, בחוש הזהות שלו ועצמיותו ועצמותו. האמת לא תחשף ללא יחודיותה של אמונה צרופה.

מובן לאור האמור, שהיא החוויה, הדבר היחיד, שיתפוס את הפציינט ובטווח הארוך יאפשר לו להשתנות. האדם חווה במלואו ובעמקות שהוא עושה בדיוק את זאת לאדם ממשי, אני עצמי, ברגע הממשי הזה. חלק מחוש התזמון בתרפיה, שזכה לפיתוח מיוחד בקרב התרפיסטים האכסיסטנציאלים, הוא להניח לפציינט לחוות מה הוא עושה עד שהחוויה באמת תופסת אותו. וכל מטרת הטיפול היא, שהפציינט יחווה את קיומו כממשי. התכלית היא שהפציינט ייעשה מודע להווייתו באורח מלא ככל האפשר, דבר הכולל מודעות לאפשרויותיו ויכולת לפעול על אותו בסיס.

ניסיון ממין זה מסכם את כל התופעות שאנו תופסים בעולם החיצוני בחלל ובזמן, כתוצאה של תהליכים המתרחשים בעולמנו מבפנים, בנשמתנו, בתודעתנו. המוח כאן רק מכשיר או מנגנון, כמו העין, האוזן ושאר מכשירי החושים, לעורר את מנגנון הפסיכי, את הנפש, להאמין בקיום העובדות המופיעות בחלל החיצון, כלומר, בחלל התופעות המתרחשות מחוץ לגוף האדם על פני השטח. ומאחר שהחוויה היא תוכן נסיוני שבעיקרו נעשה מבפנים הנפש-מכוח עובדת הנסיון, ולא מתאוריות א-פריויוריות מבחוץ, אנו תופסים את ההתרחשויות או את הדברים כאילו בחוץ. אם יש אעמו למישהו הסגולה להפעיל את מנגנון נפשו בהתאם לחווייתו ורצונו, הוא יראה או ישמע דברים מוזרים, הרי הם מציאותיים לא פחות מן הדברים שהוא תופס אותם בחיי יום יום במצבים רגילים של היסק הגיוני או א-פריורי. למשל, בחיי יום יום הוא תופס את השולחן במצב עומד על הקרקע. האיש החווה את חוויתו הפנימית, יכול לפעול שהשולחן יתרומם באויר מבלי לנגוע בו. הכיצד? וכאן מתפרשת כל כוונתם של האכסיסטנציאלים כשניתקו את האדם האותנטי מן התאוריות הא-פריוריות מדעיות ונתנו לאדם חופש ממשי ואחריות מלאה בתפיסת עולמו הפרטית והייחודית ביותר. בכוח החוויה הפנימית, מופעל המנגנון הנפשי שלנו, שגם אנו נאמין שאמנם השולחן התרומם באוויר.

כשהעובדה הנסיונית פגשת את החוויה, זאת אומרת, שכוח החרות והאחריות פעלים על נפש האדם, ומכח זה הפכו את התופעה לראייה מציאותית ממשית. ברגע שאנו אחראים על התופעה הרי זו אמת תופעתית. שהרי סברו האכסיסטנציאלים שהכל מתרחש מתוך החוויה הפנימית של הנפש ואנו רק מדמים שהדבר התרחש בחוץ, וברגע שאנו לוקחים אחריות על כך, ואחריות מלאה, הרי הנסיון הופך למציאות חיה ולא דמיון או נוסחה ת ספקולטיבית גרדא. כך יכול השולחן לרקוד או להחליף את מקומו, וכך אפשר ליצור דמויות, פרצופים, ידיים ורגליים, וכך אפשר לספר על דברים שהתרחשו או שמתרחשים במרחק, או על דברים שנשכחו. ואם בא אדם אחר ומתאר את המאורעות באופן אחר, הרי לגבי דידו ולגבי אלה החווים כמותו, התרחשו כך באמת. וכל זאת מכיוון שהכוח המפעיל את עובדות הנסיון, הוא החוויה הפנימית מכוח האמונה )אצל האכסיסטנציאלים הדתיים כמו, רוזנצווייג, בובר, קירקגור, מרסל, מכס ודומים, האמונה תופסת את מהות אחריותה של החוויה הפנימית.

אולם מסתבר שמאז ימי פרויד, הפכו הפסיכולוגים את הקערה על פיה. פרויד סבר שאדם הינו חולה אם הוא דתי; אברהם מסלו סבור שאדם חולה אם הוא אינו מתעניין בשאלות של אמונה דתית; ופרנקל רואה בדת ביטוי של "שאיפת האדם למשמעות עליונה". אלברט איינשטיין אמר: "מה משמעותם של חיי-אדם? למצוא תשובה משביעת רצון לשאלה זו, פירוש הדבר להיות דתי )במודעות הפנימית(". היוצרת מציאות ממשית. ובתוך מציאות זו נוטל האדם אחריות מלאה מתוך בחירה רצינית באופן חופשי - פעולה שמעניקה את ההנפשה הדינמיות והחיונית בערך החוויה.

לסיום הדיון בנסיון, יש לומר שהחוויה היא דרך חיים לא של מחויבות, שכן מחויבות מציינת הרגשת חובה שהיא מושג מתחום חוסר-החירות, אלא זוהי, הרגשת מעורבות מוחלטת. זוהי הרגשת האחריות של האדם האותנטי כפי שתאר סרטר בספרו 'הרהורים בבעיה היהודית' את האישיות האותנטית, כבעלת "מודעות בהירה ואמיתית של הסיטואציה", המחוננת ב"יכולת לשאת באחריות ובסיכונים שנתבעים על-ידי סיטואציה זו".

הבדל זה בין חובה לאחריות מקביל להבדל בין מודעות סמכותית לבין מודעות אכסיסטניאליסטית. המודעות הסמכותית היא בעיקרה נכונות להישמע לתיאוריה מדעית שמסיקה ממשהו שלא ניתן לראות ויוצרת את מה שניתן לראות, אשר לה כפוף האדם. התודעה הסמכותית זו מידת הצייתנות המהוללת בשם המדע הצרוף. המודעות האכסיסטנציאלית, לעומת זאת, היא נכונות האדם להקשיב לקול האנושי שבתוכו, ל"קול דממה דקה" ("Larmlos") של היידגר, ללא תלות בתאוריות או תרגילים אינטלקטואליים, הניתנים על ידי מישהו אחר או חוקיות זו או אחרת. וזהו בדיוק הגדרתה של המודעות בתרפיית הגשטלט: "מודעות היא היכולת למקד תשומת לב ולהקשיב". (Gestalt Therapy Now 263) והחופש בדיון על הנסיון החוויתי, הוא מצבו של האדם שהגשים את מלוא האנושיות שבו, של תחושת האימה והחרדה, העדר הייעוד והכשלון או האהבה, הרכות, התבונה, שלמות והזהות ובכללו את המימוש העצמי. כל המצבים המתוארים למעלה, הן ילידי החירות. חירות אינטלקטואלית בחברה תחרותית המסייעת לדהומאניזאציה של האדם, היא למעשה חוסר-חירות; היא למעשה צמצום אפשרות גלוי הבנת האמת שבהתנסות על פני השטח.

יש מהאמור להסיק, שלהיות אדם אותנטי זה להיות בעל התייחסות כנה אל עצמו ואל זולתו על פני השטח, ללא מסווה, ללא אשליות, נחמות מזויפות, תאוריות על סובייקטביות תבוניות מוחלטות והונאות עצמיות, פירושו: לבחור באופן חופשי וברצינות מירבית, פירושו: להעדיף את האחריות, האישית ולא להימלט לאחריותם של אחרים.