שבעה ימים, ארבעה ספרים
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

שבעה ימים, ארבעה ספרים 

מאת    [ 27/08/2011 ]
מילים במאמר: 894   [ נצפה 3175 פעמים ]

 
 

נופש בחו"ל זו הזדמנות מצוינת עבורי לגמוע מספר ספרים על מדפי הספרייה העשירה שלי, שם ממתינים לי כמעט תמיד בין חמישה-עשר לעשרים ספרים חדשים, לאור ההתמכרות הבלתי ניתנת לריפוי ממנה אני סובל – רכישת ספרים חדשים.

 לקחתי עימי שלושה ספרים, בכל זאת מסע לאחד מאיי יוון (טיסה קצרה ויש מה לעשות שם), בדיעבד הייתי צריך לקחת יותר, ולא בגלל היעדר פעילות חלילה. חברי למסע, מר גיא בנגל, השאיל לי אחד משני הספרים שהוא הביא עימו, וחילץ אותי בנקודה זו.

 הספר הראשון, "שחוסל" כמעט במלואו, כבר בטיסה לאי קוס, היה ספר חדש יחסית שיצא השנה "דוקטור פאוסטוס" של המחזאי האנגלי מהתקופה האליזבתנית, כריסטופר מארלו (תרגום: מאיר וילטיר, הוצאת אוניברסיטת ת"א, 2011). ספר אותו השתוקקתי לקרוא מן הרגע בו נחשפתי אליו כשצפיתי בסרט "רב מכר לרצח" (באנגלית: A Murder of Crows), עוד בראשית שנות ה-2000. הסרט בבימויו של ראודי הרינגטון, ובכיכובו של קובה גודינג ג'וניור, מביא את סיפורו של עורך דין פלילי מבריק ומצליח מניו אורלינס, העונה לשם, לאון ראסל, שברקורד שלו שורה ארוכה של זיכויים של נאשמים בעבירות רצח. לאסון מאבד את רישיונו לאחר שנמצא מכשיל משפט מטעמי מצפון במטרה להביא להרשעתו של נאשם שאכן ביצע את הרצח שיוחס לו.

 פרישתו הכפויה מן המקצוע מביאה את ראסל לחופי פלורידה במטרה לכתוב רומן; במהלך שהותו במקום מגלה ראסל כי השכן שלו העונה לשם כריסטופר מארלו, כתב ספר על רוצח שהרג עורכי-דין שהביאו לזיכויים של פושעים. מארלו מעביר את הספר שטרם יצא לדפוס לעיונו של ראסל על מנת לקבל את חוות דעתו. כשמסתבר לו כי מארלו מת באופן מפתיע, ראסל לא עומד בפיתוי ומוציא לאור את הספר תחת שמו שלו מבלי לדעת שהספר מתאר חמש רציחות שהתרחשו באמת. הספר הופך ל"רב מכר" וראסל זוכה לפרסום ארצי ולכסף רב, אך עד מהרה הופך אותו לחשוד המרכזי בביצוע הרציחות המתוארות בספר.

 במהלך מסעו לטיהור שמו, במטרה למצוא את הרוצח האמיתי, מתגלה ראסל כי כריסטופר מארלו הוא שמו של מחזאי אנגלי נודע, שהיה הראשון לכתוב מחזה טרגי על "אגדת פאוסט", המזוהה אולי הכי הרבה על איש הרוח הגרמני, יוהאן וולפגנג פון גתה. הקשר לא היה מקרי, כמו ד"ר פאוסט, עורך דין פלילי כמו ראסל נאלץ למכור את נשמתו לשטן, בדמות אותם הרוצחים שייצג.

 מאז אותו סרט חשקה נפשי לקרוא את המחזה, אך רק עתה, הודות לתרגומו המצוין של וילטיר, זכיתי לעשות כן. זו למעשה הפעם הראשונה שמחזה זה מתפרסם בשפה העברית.

 הספר השני היה מאכזב ביותר (גם חברי לנסיעה שקרא אותו היה שותף לדעתי), המדובר בספר "עשרה סיפורים", של ארנסט המינגווי (ידיעות ספרים, 2009). הספר, כפי שמו, חובק עשרה סיפורים קצרים, שתורמו בידי מתרגמים שונים (ביניהם: עוזי וייל, אבירמה גולן, יאיר לפיד ורחל פן – עורכת הספר).

 כעיקרון, אני מאוד סיפורים קצרים, כבר זמן שאינני נוהג לקרוא ספרי פרוזה עלילתיים, ומעדיף תחת זאת ספרי עיון והגות. באותם רגעים שבא לך לקורא "משהו קליל", הסיפור הקצר עומד לרשותך (הסופר או. הנרי הוא המודל שלי לאופן שבו צריך להיכתב סיפור קצר).

 להמנגווי התוודעתי לראשונה בעת ההכנות למבחן הבגרות בספרות, כשקראתי את "הזקן והים". אודה ולא אכחד (כשברור לי שאלה יהיו בעיניי רבים דברי מינות האסורים בשמיעה), כי "לא ממש נפלתי מהכיסא", כשקראתי ספר זה. גישתי מעט השתנה לאחר הפרשנות של המורה בכיתה, אך בגדול בתודעה, הרושם נותר כשהיה.   

 לצערי לא אוכל לכתוב כי הרושם שנוצר אז השתנה בעקבות קריאת עשרת הסיפורים הקצרים בספר הזה; מלבד שניים מתוך העשרה, שמצאתי בהם מעט עניין ("הרוצחים" ו"אור העולם"), כל השאר היו בעיניי משמימים ביותר, נטולי כל פואנטה או מסר ברור, אם לנקוט בלשון המעטה.

 אם בכל זאת יימצא מי שיטען שיש בסיפורים האלה איזו פואנטה, אז אומר כבר עתה כי זו חבויה היטב.

 ידועה מאוד המימרה של הסופר והתסריטאי האמריקני, ויליאם פוקנר, על כתיבתו של המינגווי, שאמר כי האחרון "מעולם לא משתמש במילה אחת, שעשויה לשלוח את הקורא שלו אל המילון". עכשיו גם קיבלתי את הראיה החותכת לכך שפוקנר גם צדק, למרות שכמובן יש קושי לבחון את זה כאשר לא קוראים את יצירה בשפת המקור...

 הספר השלישי היה לעומתו מאוד מוצלח! המדובר ביצירת המופת "קנדיד – או האופטימיות" של וולטר (הוצאת פן, ספרי חמד וידיעות ספרים), וגם כאן הייתי תמים דעים עם שותפי לנסיעה שאף הוא נהנה מקריאתו עד מאוד. וולטר בלשונו הססגונית ובאמצעות עטו המושחזת, רקם עלילה דמיונית שבמרכזה עומדת דמותו של קנדיד (שפירושו "תם" בצרפתית), ויצר את אחת הסטירות המוצלחות שקראתי אי פעם (ספר הסטירות של יובינליס נמצא על מדפי ספרייתי ו"טרם הספיקותי לעיין בו", כמאמר הגשש, אבל גם אליו עוד נגיע).

 באמצעות דמותו של קנדיד, ובעיקר של האוראקל הרוחני שלנו, פנגלוס, לועג וולטר למשנתו האופטימית של הפילוסוף הגרמני הנודע, גוטפריד ווילהלם פון-לייבניץ, בה הוא עצמו האמין בעבר, אך זנחה, בין השאר, לאור מאורעות שהתרחשו בחייו והידיעות בדבר אסונות שהתרחשו בעולם, כמו רעידת האדמה בפורטוגל (1755).

 כדרכו של וולטר, גם הכנסייה והממסד הדתי לא יוצאים מקופחים מן הציניות וההומור השחור שמאפיינים כל כך את יצירותיו. כך גם השלטון המלוכני החילוני ואפילו התנהגות בני האנוש בענייני האהבה והרומנטיקה זוכים "לטיפול שורש מצדו". התוצאה היא יוצאת מגדר הרגיל.

 הספר האחרון שקראתי, אותו השאלתי כאמור, מגיא בן-גל, היה "ילד 44", שהפך לספר הפרוזה העלילתי המודרני הראשון אותו קראתי מזה שנים רבות. ילד 44 הוא ספר הבכורה של הסופר והתסריטאי הבריטי, טום רוב סמית, וזה בפרוש ספר מוצלח, אשר חשף בפני, אגב אורחא, לא מעט פרטים שלא היו ידועים על תקופת שלטונו של יוזף סטאלין. במרכז עלילת הספר, נחשף הקורא לקושי העצום של הממסד הסובייטי להתמודד עם קיומו של רוצח סדרתי (מבוסס על סיפורו האמיתי של הרוצח האוקראיני אנדריי צ'יקטילו), וכיצד האשמה מוטלת תחילה על קורבנות תמימים.          

   

עו"ד אדיר בנימיני, משרד עורכי הדין "אילת ודוד גולן".   בעל תואר ראשון במדע המדינה והיסטוריה ותואר שני במדע-המדינה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. יועץ שר הפנים, אברהם פורז וחבר מועצת עיריית נתניה ה-13 (2003-2008).

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב