ניתוץ המיתוס - אהבה הורית אינה תלויה בדבר. מה הן ההשלכות על חיינו הבוגרים ? 

ניתוץ המיתוס - אהבה הורית אינה תלויה בדבר. מה הן ההשלכות על חיינו הבוגרים - המאמר מתבסס על המושג : עקרון העונג (או עקרון ההנאה, זיגמונד פרויד). כמניע את האדם לפעול, מתוך גורמים פנימיים : הצורך של האדם להגיע להנאה מקסימלית ולכאב מינימלי. ישנם תאוריות רבות המציגות את תהליך התפתחות הנפש של הילד בהקשר ליחסיו עם אנשים אחרים והסביבה. אני אתייחס להתניות החיוביות שקיבלנו בחינוך בגיל הרך, ושסיפקו לנו עונג (= תחושות נעימות, מהנות, עתירות סיפוק ולעתים גם חדווה ושמחה), אשר שסללו את דרכנו לעבר בריאותנו הנפשית. מגיל הצעיר, כשאנו חסרי אונים וחסרי יכולת לשלוט בסיטואציות החיים, החינוך מתווה את התפתחותנו הראשונית. חינוך מתבסס על חיזוקים חיוביים המתקבלים כתגובה למעשה נכון שעשינו. בעקבותיהם אנו לומדים לחולל שינוי מהיר מהתנהגות בלתי מסתגלת להתנהגות מסתגלת יותר. התנהגות רצויה זוכה להכרה חיובית, היא זמנית ודינמית, וכשהיא מסתיימת היא מפנה את מקומה לחוויות חדשות אחרות ולפעולות נוספות. חיזוק חיובי, כפי שציינתי, נחווה כתגובה נעימה המגדילה את ההנאה. חיבוק, אהבה, ליטוף מילה טובה, פרגון, ובגיל מבוגר יותר, גמול כספי או דברים חומריים. בעזרתה נרכשת מערכת החוקים החברתיים המצופה מאתנו, מה נכון ומה לא, מה מותר ומה אסור, מה כדי ומה לא. בדרך זו אנו לומדים מראשית דרכנו בעולם, מאיזו פעולה להימנע ובאיזו בפעולה כדאי לנו לנקוט כדי להשיג את המטרה שלנו. אישיותנו מתעצבת מתוך למידת 'התנהגות כדאית' המזכה אותנו ברישום של תחושת שלמות, התמלאות וסיפוק הממשיכות להדהד ולהירשם אצלנו כזיכרון חיובי. המטפלים העקרים מהווים אולי את הגורם הדומיננטי ביותר בהתפתחות הנפשית, רגשית שלנו. הם אלו המספקים לנו את היציבות הדרושה לגדילה בריאה, את החיבור שלנו עם נפשנו ועם נפשו של 'האחר' המשמעותי. בעזרת החיבור, האהבה והקבלה, מתאפשר לנו להופיע עם ה'עצמי האמתי' שלנו. בתחילת דרכנו אנו זקוקים להידמות לדמויות המשמעותיות עבורנו, כדי שנוכל לפתח תחושת חיוניות ורווחה נפשית. ככל שנקבל יותר רשות להיות עצמנו, תתאפשר לנו התפתחות תקינה של תחושת עצמי איתנה ומגובשת, עצמי המסוגל לשאת אכזבות, תתפתח הערכה העצמית גבוהה והתאמה טובה למציאות החיים. בסביבה מטפחת נוכל לחוש נראים יותר, אמתיים ואיתנים יותר מבפנים. אהבת הורה - אינה תלויה בדבר - הכלל אומר ש"דומה נמשך לדומה", כלומר, ככל שרמת הדמיון של הילד להורה גבוהה יותר (מראה חיצוני, טמפרמנט), וככל שהילד נענה יותר לרמת הציפיות של מטפליו הראשוניים, כך הוא יזכה ליותר אהבה, מקום רחב של הכלה, התייחסות וקבלה מצד המטפל. האהבה והקבלה מעלות את המוטיבציה ומדרבנת אותנו להמשיך ולקדם מטרות.כך נבנית תחושת חיוניות ורווחה נפשית. ילדים שונים, יוצרים מציאות שונה בשל אופיים והתנהגותם. עד כמה חש ההורה נוח ועד כמה הוא מצליח ליצור עמנו קשרים טובים? כשתתקיים התאמה בין ציפיות ההורה לבין התנהגותו של הילד, ההורה יחוש באופן לא מודע, נכונות להתקרב, להיות שם בשביל, להתמסר, להתחבר ולתת את עצמנו. הילד כתגובה, יתמרן ויסגל לעצמו התנהגויות המזכות אותו בקבלה הורית כדי שיוכל לזכות בתמיכה רגשית. כך תתאפר לו היכולת לנוע בבטחה בעולם הבוגר, בהכרתו את מערכת החוקים הפיזיים, המנטליים, הרגשיים והמוסריים המצופים ממנו שהתקבלו ע"י מטפליו באהבה. הילד לומד לייחס תכונות, מחשבות או אמונות של ההורה שעמו הוא נמצא במערכת יחסים, ומקבל על עצמו, באופן תת הכרתי, את אותן תכונות, מחשבות או אמונות שיוחסו לו הוריו, ומתנהג בהתאם להם. אישיות בוגרת שעוצבה מתוך קבלה וחיזוקים חיוביים, מהווה את החוליה המקשרת שלנו עם עצמנו ועם העולם. כבוגרים, עברנו תהליך הטמעה שבו הפנמנו את החיזוקים החיוביים שקיבלנו בילדותנו ממטפלינו הראשוניים, ומהם מובנה באישיותנו הרושם וחוות הדעת שיש לנו על עצמנו, על כישורינו ועל תפישת האני או התחושה העצמית.                                                                                 כבוגרים, אנו משתמשים בידע שאגרנו בעבר, מצודיים בשקט ושלווה פנימית ומוכנים לקראת עולם הבגרות. מהחוסן האישיותי, הביטחון העצמי והדימוי החיובי שפיתחנו, נוכל להערך לקראת אירועים חיים חדשים. החוסן האישיותי מאפשר לנו התמודדויות עם מצבי לחץ ומשבר, יכולת להתאושש ולהשיג הסתגלות נכונה לנסיבות החיים ומסוגלות לחזור למצבנו הקודם. לחיזוקים חיוביים שגרמו לנו לתחושות עונג בילדות, ישנה השפעה קריטית ובריאה שתאפשר לנו בבגרותנו לחוש תחושת יעילות עצמית, תחושת שליטה בחיים, תחושת מעורבות ומטרה בחיים, וגמישות בהתמודדויות השונות. זוהי העוצמה שנבנתה בתהליך הגדילה ובנתה מערכת חיסון נפשית המסייעת לנו להתמודד גם מפני מצוקה ולחץ.                                                                                                     מצד שני, הורה שאינו מקבל את כל חלקיו השונים של הילד מתוך הקושי שלו, עלול להשפיע מאוד על התפתחותו ולימים, גם על בגרותו. שונות בין ציפיות ההורה לבין ההתנהגות של הילד, תגרום לבעיות באינטראקציה הבין-אישי. קשר זה צפוי להיות פוגע כיוון שתהייה סבירות גבוהה למחלוקות וסכסוכים, הערות וביקורות. תתקיים השפעה פוגעת ותחושת דחייה על התפתחותו התקינה אשר תוביל לרגרסיה. העונש לסוגיו, יהיה שכרו (תגמול שלילי) וחווית האהבה הכה נחוצה לשם גדילה, תהייה מחוץ להישג ידו. תחושות הילד המאכזב את הוריו, זה שלא עמד בציפיותיהם ולכן הוא לא זכה לקבלה והכלה, ישאירו צלקת רגשית, שתלווה את מהלך החיים. את העבר לא ניתן לשחזר, ולכן לא ניתן לתקן. התחושות הילדיות של החמצה, אכזבה ופספוס, ימשיכו ללוות את האישיות הבוגרת באוטנטיות ויגרמו להעצמת תחושת האפסות, חוסר ביטחון, ניכור, ספקנות, בדידות וחרדה, המתמצים בבדילות קיומית. בוגרים שלא הותנו לאהבה, עלולים לפתח אישיות פסיבית -תלותית שתמנע מהם להרגיש סיפוק מהחיים והם יוכלו להיות פעילים כל עוד יהיה להם על מי להישען. הם יתאפיינו בסבילות ואדישות לכל המתרחש סביבם ואף למתרחש עם עצמם. חוש הביקורת העצמית, והשליטה האמוציונאלית לא התפתח דיו ומכאן שהסבירות להסתגלות תהייה בלתי מוצלחת. מציאות החיים לא תחווה כמספקת, ותהיה רצופה בקשיים, תסכולים ובמכאובים. רמת איכות ורווחת החיים תהייה מוגבלת וירודה. הציפיות מעצמם ומסביבתם יהיו נמוכות וההצלחה במילוי התפקידים הנורמטיביים של החיים כמו : זוגיות, הורות, עבודה וקשרים חברתיים, סביר להניח שיהיו מצומצמים ודלים. למידה והפנמת סט החוקים החברתיים, לוקה בחסך, כיוון שאיכות תפקודיי האגו לקוי ולא מגובש כראוי בעולם הפנימי. עולם המושגים הרצויים, אינו מוגדר כראוי והאי וודאות גבוהה ושולטת. בוגרים-ילדיים אלו, הותנו לייחס של אי-קבלה מלאה, שתאפיין את התנהגותם במערכות יחסים ובהתייסחותם לעצמם. החסך ילווה אותם בדרכי התנהלותם ןיוביל לכאב, תסכול ותפקוד ירוד. לסיכום : האהבה, שהינה המהות שלנו, צורך חיוני והישרדותי, תמצית חיינו, הגורם שמפעיל ומשנה את התנהגותנו, אינה ניתנת לנו באופן מובן מאליו. אנו צריכים להתאים ולסגל לעצמנו, התנהגויות מתאימות כדי שנזכה באהבה ובפרט בראשית דרכנו עם האנשים והדמויות שמקיפים ומחנכים אותנו. השפעות הסביבה, מערכות יחסים וקשרי הגומלין הראשוניים, אחראיים על התפתחותה התקינה של אישיותנו, והם הבסיס בבגרות שעל פי איכותן נתפוס את עצמנו ואת העולם שבו ננוע, את המטרות והדרכים דרכם אנו נבחר. ככל שנקבל יותר הכרה ואהבה, ה'אני' יהיה מגובש ואינטגרטיבי, הערך עצמי שלנו יהיה גבוה ועמיד. חסך בחיזוקים חיוביים, יוביל להשפעות שליליות על הילד ועל הבוגר הילדי. חוסר בביטחון עצמי במישורי חיים וחסך רגשי עמוק.