איפה הבושה? 

לאחרונה עדים אנו למגני דרך כלפי ראש הממשלה אהוד אולמרט ועל החקירות נגדו, בדמויות של אישי ציבור בולטים כמו השר לביטחון פנים אבי דיטכר ושר המשפטים לשעבר מר טומי לפיד. השר דיכטר דרש להקפיא את החקירות, ואילו השר לשעבר טומי לפיד השתלח כנגד מגלי השחיתויות בכינויים ושמות לא מקובלים, במיוחד מאישי ציבור רמי דרג, ואף חיבק את "הקדוש המעונה" - ראש הממשלה אולמרט - חברו הטוב, שאך רק לפני כשנה גמל ללפיד בתפקיד הנכסף של יו"ר יד ושם.
לא קשה לנחש על מה יצא קצפם של אישים אלה, ומה מגמתם. זה בגלל חברותו האישית והשני מחמת הזמן שהוא זקוק לו כדי להתחזק בתוך מפלגתו "קדימה", לפני שהשרה לבני כמ"מ תכבוש את הכסא הנכסף.
לא זו אף זו, שבנוסף ל"מגני האתרוג", ישנה התגייסות רבתי, ממש כמו אוגדה בשעת מלחמה, כנגד כל הלוחמים בשחיתות, כנגד אלה השומרים על ניקיון מקצועם ותפקידם. זה כבר עבר את ירון זליכה (שאותו חירפו וגידפו גם צמרת משרד האוצר, נגדי בנק ישראל, עיתונאי החצר...). עדים אנו להתקפות שלוחות רסן, חסרות בסיס ובלתי מבוססות, גם כלפי אחרים. אתמול היה זה כלפי העיתונאי דן מרגלית בעוד עובדה לא בדוקה, ואף מופרכת. אך מה זה כבר משנה שם למישהו, העיקר הוא לשפוך בוץ ורפש כלפי לוחמי השחיתות והצדק. לא קשה לנחש מאיפה יוצאות הכותרות ולאיזו מטרה.
מגמה זו של אישים אלה הינו עוד נדבך בחוצפה האופפת אותנו לאחרונה, המתפשטת לה במימדים שלא היינו חולמים עליהם אך עד אתמול. זאת עובדה ומציאות, שמה שנעשה בחדרי חדרים עד לא מכבר, נאמר בגלוי בלי בושה ובלי מצמוץ וגמגום. כל זה בשרשרת של אישים ולבלרי החצר שמנצלים את מעמדם ובריש גלי עיוותו דברים מגינים מחד וגם מתקיפים את לוחמי השחיתות בחירוף נפש, כאשר אינם מסתירים את חברותם וקרבתם לאיש.
שיטה זולה ועלובה זו, תיכרת בדברי ימי עם ישראל כשיטה של מפסידי דרך ומחוסרי חוט שדרה בסיסי. כהשוואה לדור המייסדים שאינם עוד אתנו, בעידן של חוסר מנהיגות כימינו, המנהיגות הקיימת רמסה ברגל גסה את כל הערכים הבסיסיים אשר בנו קודמיו. העומד בראשה הגדיל לעשות, כאשר טובתו האישית גברה מעל לטובת כלל ישראל. שהרי לא היה מצב של סכנה קיומית לעם ישראל כפי שהינה כיום. כאשר אויבנו מסביב, מצפון ומדרום מכינים נשק שלא היה כמותו בדברי ימי האנושות. רק מי שהסיר מעליו כל צלם של מוסר אנושי בסיסי, יכול להתנהג בהפקרות של ממש, לגורלו של עם ישראל, כאשר העם זקוק היום יותר מאי פעם למנהיג בראש ובראשונה עם נורמות מוסריות, עם שיקול דעת נכון, לצד אסטרטגיה ביטחונית, מדינית, חברתית ולאומית, מנהיג שיש לו מסר חד, ראייה לטווח ארוך.

הנותנים יד למנהיגות מושחתת זו, שמם יתנוסס בראש דפי ההיסטוריה השחורים של יום המחר. הממשיכים בשלהם למרות כל פרשיות השחיתות גם אם הם בגדר "לכאורה", וחוטאים ופוגעים במקצועם ובתפקידם.

לא אחטא אם אומר, כי בראש ובראשונה האשמה מונחת לפתחנו, לפתחו של כל אזרח מאזרחי הארץ הזאת. כאשר האדישות הכרונית הקיימת מנוצלת היטב בידי אישים אלה, שיכולים לומר ככל העולה על רוחם, כל מה שישרת את מטרתם האישית ללא פחד ובושה. שם המשחק ברור. להרוויח זמן ובכך לדחוק את הקץ, ואת החבל הנכרך סביב הצוואר. כאשר אם עד אתמול המצב הפוליטי היה קטסטרופה, כותרת של היום ותהיה עסיסית ופופולארית ככל שתהיה, תסיר את האיום על הכסא המתנדנד, שיפוג קמעה, ולו לזמן מה, עד הכותרת הבאה. כותרות בדפוסים שונים. אם באיום האירני והמתח עם סוריה, הפסגה בנאפוליס ואולי ההסכם המתגבש עם אבו מאזן - שיוזכרו בכל הקשר, בכדי לדחוק את הקץ ולו לזמן מה מהאיש שמנסה בכל כוחו לשרוד. זאת השיטה. המגמה ברורה, כאשר אולמרט וחבריו יעשו הכל להשאירו על הכסא הנכסף. כי לעזאזל את מי זה כבר מעניין האזרח מן השורה הרואה את התמונות של האוחזים בהגה ולא מאמין למראה עיניו?!
אולי הגיע הזמן שנכה על חטא, דווקא אנחנו, האזרחים. עובדה היא שקיימת אדישות כרונית בציבור הכללי בכל דבר אמיתי שזז כאן במדינתנו הקטנה מוכת האויבים. כאשר ביום הפקודה, בבחירות לכנסת, לרשויות המקומיות, ומבחירות לבחירות השתתפות אזרחי המדינה קטינה יותר ויותר, כאילו אין זה נוגע אלינו כלל. במצב של אכפתיות מצידנו, הממשלה הזאת מזמן הייתה מתחלפת. אולי הגיע הזמן להתעורר!
מציאות חיינו אינה פשוטה כלל, ולא ניתן לתת אשראי פתוח ללא גבול. מצבנו לא מאפשר לנו ללכת להרפתקה אין סופית כפי שמתכננים שומרי ה"אתרוג". על אהוד אולמרט להסיק מסקנות מיידיות, במיוחד לאור הפרשיות האחרונות, המטילים צל כבד על המשך כהונתו במשרה הרמה והאחראית ביותר, כרוה"מ. כמו שעל חברי הכנסת לפעול מיידית להדחתו, לכינונה של ממשלה טובה, נקייה וחזקה מול האתגרים הקשים שאנו כבר ניצבים בפניהם, ויפה שעה אחת קודם.