פרפקציוניסטית כמוני רואה את המלה: בריאות ובטוחה שמדובר במצב גופני, נפשי ורוחני של מושלמות צרופה. הכל מצויין, כלום לא כואב או דואב ואין אף לא סימן אחד קליל של מיחוש בשום מקום. הלכתי ללמוד רפואה משלימה כי לא יכולתי לסבול את העובדה שמדי פעם אני מפתחת דלקת גרון נוראית וכל מה שיש לרופאת המשפחה שלי לעשות זה לתת לי תרופות מתרופות שונות. חייבת להיות דרך לחיות ללא מחלות, דלקות וכאבים. בעודי במסע החיפוש שלי אחר בריאות מושלמת שכזאת, הולכת בכל דרך אפשרית, נפגשתי ברפלקסולוגיה. הרפלקסולוגיה נותנת מענה להרבה מהמיחושים ועוזרת ברובד התנועתי והניקוזי בגוף. הגוף שלנו חי בזכות מה שאנחנו מכניסים אליו פנימה. השתייה והמזון, האור, השמש, האוויר, המחשבות. הכל. בתוך הגוף יש תנועה כל הזמן, חומרים זזים מפה לשם, נוזלים עוברים משם לפה ואוספים ומעבירים חמצן, ויטמינים ומינרלים. רק תנו להם זמן וכל דבר יגיע למקומו בשלום. זו הגאוניות של הגוף שלנו- היצירה. אבל האם את הכל אנחנו צריכים בגוף שלנו? לא. מה שמיותר, מתנקז החוצה- יוצא למישהו אחר שישתמש בו. ומה אם לא? אם לא כך מתנהל הגוף שלנו אז נוצר חוסר איזון, תקיעות, אי נוחות, מחלה. הגוף שלנו יודע בדיוק מה לעשות עם כל מה שנכנס אליו ויודע להשתמש בכל מה שנקרא לדרכו. יחד עם זאת, במצב שבו אנחנו מתעקשים לתקוע את המערכת בשלב זה או אחר, ההרמוניה, האיזון והשלווה נפגעים. חוסר האיזון בגוף מופרע ולתופעה זו אנחנו קוראים- מחלה. אז אני מסתכלת על דלקת הגרון שלי ושואלת את עצמי, בשקט כדי שלא יכאב, "למה קשור הגרון? מה אני תוקעת בגרון? גרון יקר שלי, מה אתה מנסה לומר לי?" ועונה לי הגרון: "אני התחנה האחרונה של הביטוי העצמי שלך בדרך החוצה. זה מתחיל מהבטן וזה עולה מעלה עד אליי- הגרון, וממני יוצא החוצה. כל מה שאת אוהבת כל מה שאת רוצה וכל מה שאת יודעת לתת." עם התשובה הזאת אני מסתובבת לי ימים אחדים ומחפשת לראות מה בביטוי העצמי שלי עצור, מה אני משאירה בפנים כל כך הרבה זמן שהפך לדלקתי. אני מגיעה לטקס אינדיאני עתיק. הטקס נקרא: חיפוש חזון VISION QUEST. במשך שבועות אחדים אני מרגילה את הגוף לצומות של מספר שעות. כל צום ארוך יותר מקודמו עד שאני מגיעה לצום של יום שלם. אני מוכנה. הטקס מתחיל מארוחה מפסקת קלה והליכה למקום התבודדות. אני והטבע. אני והרוח הגדולה. אני וחיות המדבר. בארבעת הימים הבאים, אני בצום מאוכל, אני שותה הרבה מים לשטוף את הגוף מבפנים ואני יושבת ומחכה שה"רוח הגדולה" תיתן לי אות. אני מחפשת את הייעוד שלי בחיים. אני רוצה לדעת איך אני מתבטאת בחיים האלו בעולם הזה. והימים עוברים לאט. סופת חול קלה והעיניים מלאות בגרגרים הקטנים האלה של החול, שהם כל כך קטנים שאי אפשר למצוא אותם וכל כך גדולים שהם לא נותנים מנוחה. בדיעבד, אני מודה שזה בילבל את המיינד שלי. איפשר לי להיות ללא מחשבות. חשיכת היום השלישי ירדה ואני עומדת ושומעת צעדים. משהו מתקרב אליי. בעל חיים. הוא מציץ מעבר לסלע ואני רואה זוג עיניים נוצצות באפלה, זוג אוזניים זקורות ובוחנות והוא מתקרב אליי ואני מבחינה שהחיה הזאת היא זאב. תזוזה קלה שלי והוא רץ בפחד ומתרחק ממני אל תוך החשיכה. שקט. אני מבינה שהזאב הוא סמל עבורי ועכשיו נותר לי רק להבין מה. כשהבנתי את המסר, נעלמו דלקות הגרון. כיום אני מטפלת בטרילותרפיה - שיטת טיפול מרתקת שהמציא ניסים אמון - טרילותרפיה
