לא יודעת איך זה מרגיש אצלכם, אבל לאחרונה אני לא מפסיקה לגלות כל פעם מחדש שפעם הייתי נערה.
עוד לפני שחשבתי שיום אחד אשמע כמו אמא...הרבה לפני שחשבתי שאשמע לפעמים כמו...כמו האמא שלי.
אי שם בעבר הייתי נערה מתבגרת.
בדקתי גבולות
אפילו לריאות לקחתי
וזה נראה לי אך טבעי לנסות דברים ב'גבול הטעם הטוב'.
כשאני מנסה לשוב לדקה אל אותם הימים ההם, ברור לי ש'שאכטה' ראשונה היא לגמרי גבול טוב כל עוד אני לא חושבת להתחיל לעשן בשרשרת...ובכלל מי רצה שרשרות? בסך הכל היה צורך להרגיש תחושת עצמאות, שאני מחליטה לעצמי ואיש לא יכול לי.
בודאי שהיה זה רק למראית עין, כי כל פעם כשגיל ההתבגרות הפך לגיל ה'טיפש עשרה' טסתי אל תוך סינר הורי והפכתי שוב הילדה ההיא הנזקקת.
לא הייתי עושה דבר שיסכן באופן מובהק את חיי, אך הייתי זקוקה לפעמים, לצעוד טיפ טיפה עד טיפונת קטנה אל עבר ההגדרה 'ילדה לא מצוחצחת מדי מלובן'.
***
והנה חלפו השנים, יש לי ילדים שפסקו לאחרונה להיות 100% ילדים ומדי פעם משנסים מותניים יחד איתנו, אל עבר גיל ההתבגרות.
הם רוצים להנות מהגבולות הקיימים, אך לעתים קצת לגעת במקום בו הגבולות נתחמים.
אנו שם על הגבול הדק שבין היסטריה להבנה לליבם
ולעיתים לא ברור לנו מה מבין השניים: הבנה לליבם או 'יד על הדופק' תהה הדבר המתאים לעשות.
אוף האתגר הזה שמכונה גיל ההתבגרות...האם אנחנו חוששים להם? או שפשוט נזכרים עד כמה השקנו פעם בגילם, אל גבול אדום שהפיתוי לחצותו יכול היה להתרחש לכאן או לכאן במהירות האור?
***
רוצים להבין לליבם של ילדיכם המתבגרים מעט יותר?
בדיוק בעבור קירוב לבבות זה הקמתי את 'מחנה בגובה העיניים', הזדמנות נדירה להורים ולמתבגרים לחבור ביחד לארבעה ימים של איחוד לבבות.
כאן תוכלו לקרוא על כך מעט יותר
