הסיפור הזה נכתב באיטליה של סוף המאה ה20 קיץ 1991 אם נדייק יותר היום העשרים ושניים בחודש יולי (לספירתם) שנת 1991.
ישבנו סעידה ואני בקפה ליסנדרו בכיכר הראשית של העיר כאשר הדהדו פעמוני הכנסייה. בדיוק לגמתי את טיפת הסודה שנשארה בכוס, ככה אני אוהב בקצה המקיאטו. סילבה המלצר הוותיק שהיה משרת אותנו בשבע השנים האחרונות הביא לי מגבון, הגיש לה אספרסו וציין בפנינו את העובדה שזאת הפעם האחרונה שהוא יגיש לה אספרסו ובכלל זאת תהיה הפעם האחרונה שהוא יגיש.
הוא הסביר זאת בכך שאחרי שאנו נעזוב הוא מתכוון לפשוט את מדי המלצר שלו ולהצטרף לתנועת התחינה המתגבשת בחלק זה של העיר. העובדה שהם סוגדים לשאטו אל הזהב והיהלומים רק מבליטה את גודל הפרדוקס. אף פעם לא הצלחתי להבין ממה החבר'ה האלה מתקיימים.
גם הפעם לא הבנתי כיצד הוא יתקיים אחרי שיגיש לה אספרסו ויסגור את הבסטה? מה אין לו שאיפות? לדעתי חשוב שהוא יסיים לפחות את האוניברסיטה ואח"כ יחליט. אם היה שואל אותי בכלל הייתי ממליץ לו להתחתן, אולי אישה הייתה מצליחה ליישר אותו. מה זה שגרם לתחינה לצבור כוח משיכה חזק כל כך? שאלתי אותו בזמן שהוא מגיש לה אספרסו הוא לא התכוון לשטוח את משנתו בפניי. הוא הריי עדיין לא פשט את מדיו ועליו לסיים כמו שצריך את המשמרת האחרונה שלו. שני היגדים מעניינים מאוד היו לו לומר:
1) אל תסתכל בקנקן אלא תריח קודם ואחר כך תטעם.
2) היה נכון ללמוד ואל תשלים עם הבדלה.
בקשתי חשבון כדי לשחרר אותו כבר, ראיתי שהוא לא עומד בזה ורוצה כבר לעזוב וחוץ מזה היה לי מאוד חשוב לשלם לו ולהיות באמת הלקוח האחרון שלו. אני נשארתי עם ההיגדים שלו, סעידה לא עמדה בלחץ וחזרה לדר' פבואלי להמשך טיפול.
https://coffevending.wordpress.com/tag/%D7%9C%D7%90%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%95/
http://www.kidumit.co.il/minisites/lespresso/
