קם רטוב 

קם רטוב
הרבה מאד בני אדם סבלו או סובלים מהטלת שתן בלתי רצונית בתקופת הילדות. הסטטיסטיקה נעה בין 320,000 לחצי מליון בני אדם רק בישראל.
בהתחלה כולם מבינים: ברור שתינוקות נולדים חסרים ביכולת לשלוט בהפרשותיהם. אך משלב מסוים מתחילה הסביבה לצפות מן הילד שישלוט ויטיל מימיו אך ורק במקום מסוים. והציפייה הזו, כמו עוד הרבה ציפיות שלא ניתן לממש, עשויה להנחיל אכזבה צורבת ולהתנפץ אל מצע בלתי ריחני בעליל.
מבין ההרטבות שאינן רצוניות, "הרטבת הלילה" היא הנפוצה ביותר. היא שכיחה אצל בנים יותר מאשר אצל בנות ומתרחשת לרוב בשליש הראשון של הלילה. וכשהשחר עולה, גורמת התופעה למצוקה של ממש בחייה התקינים של המשפחה, ולקשיים בתפקודים החברתיים והקוגניטיביים של הילד. אך גם כשהתופעה חולפת, ובבית ניתן שוב לנשום לרווחה, גם אז מותירה היא אצל הילד זיכרונות בלתי נעימים שלא לומר, צלקות עמוקות שהזמן לא מוחה בקלות.
הדעות חלוקות באשר לסיבות הגורמות להרטבה. בהעדר בעיה אורגנית אצל הילד (שהיא אגב נדירה, וניתנת לאיתור בקלות) סבורים אנשי מקצוע, כי הרטבת הלילה מעידה על קשיים רגשיים אצל הילד, כמו חרדה, עצב או תסכול. הרפואה מעלה את האפשרות כי שלפוחית שתן קטנה מן הרגיל או קשר גנטי הינם בעלי השפעה מכרעת כגורם של הרטבה. לטענתם, לכ- 75% מן הילדים המרטיבים יש קרוב משפחה מדרגה ראשונה שסבל אף הוא מהרטבה.
אולם, מאמר זה אינו מתיימר לקבוע את הסיבה להרטבה הלילית, ובודאי לא באופן גורף ונחרץ. מטרתו היא להציג בפני הקוראים ובעיקר בפני אלו הסובלים מן התופעה, מודל שכיח להסתבכות ביחסי הורים ילד, על רקע ההרטבה הלילית. הסתבכות שעם תוצאותיה הקשות נאלצים להתמודד ובמשך שנים - הילד ומשפחתו.
בטרם אתחיל בסקירתי, חשוב שההורים ידעו כי שליטה תקינה בתפקוד שלפוחית השתן בשעות הלילה, הינה מיומנות הנרכשת בהדרגה ומותנית בהתפתחות קוגניטיבית ונוירומוסקולרית , כלומר, היכולת של המוח לפקד על סוגרים. רכישת מיומנות עצירת השתן במהלך השינה הינה השלב הרביעי והאחרון בהתפתחות השליטה על הסוגרים. לשלב זה קודמים: שליטה בהטלת צואה בלילה; שליטה בהטלת צואה ביום; ושליטה בהטלת שתן ביום.
את השליטה בשלפוחית השתן בזמן השינה ניתן להשיג רק לאחר שקוימו התנאים הבאים: ראשית - שהילד כבר למד על-ידי השליטה היומית להגיב על מתיחות השלפוחית המתמלאת על ידי כיווץ שרירי הסוגר. שנית - עליו לסגור את השרירים הללו במהלך השינה ובלא להתעורר מן ההתאפקות.
אך גם אם רכש הילד את המיומנויות הללו עוד ארוכה הדרך אל 'קימה יבשה'. למה? כי במקרה שהשלפוחית מתמלאת בלילה, עליו להתעורר, לחצות את החשיכה, להעיר את ההורים - , לנווט דרכו אפוף שינה אל החדרון המיועד, להתביית על האסלה ורק אז... להשתחרר. משימה לא קלה עבור עולל כבן שלוש שנים. ואם כבר נכנסנו לנעליו, הבה נודה שהאפשרות לשחרר הנוזל החמים בתוך המיטה היא אופציה לא לגמרי רעה, ובעודכם הוגים בסוגיה זו, ארשה לעצמי לשלב במאמר מעשיה ששמעתי ב"בית אבא":
למר ולגברת 'תכלס' נולד בשעה טובה ומוצלחת בן זכר. שמחו ההורים בבנם ועד מהרה היו להורים אוהבים ומסורים. למען האמת, מר וגברת 'תכלס' אינם רק הורים מעולים אלא אף מצטיינים בכל תפקידיהם האחרים. אצלם שעה היא שעה, וסדר הוא סדר, וכשהם לוקחים על עצמם משימה, ניתן להסיר דאגה מן הלב - היא תושלם!
ובבוא היום המיוחל, עת היה 'תכלס ג'וניור' כבן שלוש שנים החליטו ההורים בעצה משותפת כי הגיעה העת לגמול אותו מן החיתולים. כך חישבו לעצמם, יוכלו להתפנות למשימות הרות גורל אחרות העומדות ממש זה עתה על הפרק. תכלס ג'וניור מצליח לחלוף על פני מספר נקודות ציון אסטרטגיות. הנה הוא כבר יבש במהלך כל שעות היום... אבל בלילה, אופס... דווקא בלילה, יש עוד מעט חריקות.... כי כשמגיע הלילה, נופלת עייפות על ג'וניור הקטן. וכשהעייפות אצלו גוברת, הוא נוטה להירדם. ובעודו רדום אובדת לו השליטה על סוגריו. בדיוק אז, 'מתפלח' לו זרזיף קטן של שתן, או בשמו העממי "פיפי" ויוצר 'בריכה קטנה' המקדמת את פני ההורים כמעט מידי בוקר.
אך הוריו של תכלס ג'וניור, לא תיפול רוחם, והם נוצרים כעס וביקורת גלויה כלפי הרך החביב. אלא שבכל פעם שהם מתאפקים שלא לומר לו עד כמה מטרידה אותם ה'בריכה' שלו , הוא מבחין בעווית של גועל וסלידה בפניהם, ובליבו הרך עולה החשש שמא הוא עצמו מגעיל אותם, ושמא עוד מעט סלידתם תמנע ממנו כליל את מגעם, (והוא הרי זקוק למגע כמו אויר לנשימה...). כך חולף הזמן, הבעיה אינה נפתרת ואט אט מזדחלת אצל הכל תחושת הכלימה ואזלת היד. הם חושבים: "עד מתי נצטרך לחיות עם המטרד הזה?... ואולי בעצם איננו כה מוצלחים בחינוך הבן? כי, הנה הבת דודה, זו שבדיוק בגילו - היא כבר יבשה..." וגם ג'וניור עצמו לא מצליח להבין מה בדיוק לא בסדר אצלו, שהפיפי בורח במהלך השינה.
בשלב זה של סיפורינו כדאי לצאת לאתנחתא קלה ולהבהיר: רגשותיהם של ההורים טבעיים ומובנים. במיוחד אם מדובר בילדם הראשון. ובכל זאת יש לזכור, הגורם המכריע בחינוך הילד לניקיון, לפחות בתחילת התהליך, קשור בראש וראשונה לאותה הבשלות המדוברת. רק לכשתגיע יוכל הילד לרכוש המיומנויות החיוניות ל'קימה יבשה'. את הבשלות במיוחלת לא יוכלו בני הזוג 'תכלס' לגייס בכוח, אלא יהיה עליהם להתאזר בסבלנות ובינתיים להתייחס בסובלנות אמיתית כלפי הילד.
זאת ועוד, על ההורים לקבל כי ביצוע המשימה הספציפית, למרות שמדובר בילדם, אינו תלוי בהם או ביכולותיהם אלא ביכולותיו שלו, וכי הדרך ללימוד כל עניין חדש רצופה שגיאות ונפילות שמהן אמור הלומד לאסוף אינפורמציה בכדי לתקן. אך עם אמת זו נראה שקשה להרבה מן ההורים להשלים. לעיתים קל יותר לטעון שהילד 'עושה דווקא' בכדי להרגיז או להוכיח דבר מה מאשר להודות שאינו מסוגל...
אך מה אספר ומה אוסיף, במעשיות כמו באגדות. איש לא טורח להזהיר את הגיבורים מן הסכנות המתרחשות ובאות. וגם אילו נמצא אותו המתריע בשער, ספק אם היו ה'תכלסים' שועים לעצתו כי אחרי הכל, זר לא יוכל להבין ממש את ש'עובר עליהם' ועל ג'וניור היקר שלהם... ואם זה המצב, אז בבקשה, שאף אחד לא יגיד להם איך לחנך את הבן שלהם! כן, כך בדיוק!... ומה שלא הולך בכוח, ילך אולי בעוד כוח: בני הזוג מחליטים לחלק את הלילה למשמרות. הוא שומר במשמרת ראשונה, היא בתיכונה - וחוזר חלילה. אבל השתן, ממזר אמיתי, ובדיוק כשמפנים מבטם ממנו הוא מצליח לחמוק, וג'וניור נצפה שוב כולו רטוב. ולא סתם רטוב אלא עד לשד עצמותיו.
אמא תשושה, מחליפה מצעים וחושבת בצער על עוד מכונה שתצטרך להטעין 'על הבוקר' (ועל הכמות המסחרית של אבקת הכביסה שחובה לקנות בגללו, ועל חשבון החשמל שסכומו מרקיע שחקים ) ושואלת בתוגה: "נו.. עוד פעם ברח לך הפיפי? מתי תפסיק כבר להיות תינוק?" ואבא?... הוא עדיין שומר על בדיחות הדעת: "מה זה ריח הבושם שאתה מסדר לנו על הבוקר?" או "אפשר להשיט די הרבה סירות על האגם שלך..." אבל ג'וניור הנבון מבין טוב טוב למה אבא מתכוון, והוא נעלב נורא. והעלבון כואב לו פעמיים. פעם כי ברח לו הפיפי מבלי שידע כיצד, ופעם כי לעגו לחולשתו.
אחר כך השאלות האלו שלהם מתחילות להציק לו. ראשית, כי אינו יודע את התשובה, ושנית, כי דרך השאלות ששואלים אותו הוא מבין עד כמה מיואשים ומתוסכלים ממנו. וכשהוא קולט את זה, הוא רק ממשיך ל'פשתן ממש כמו ברז'. ברז שמישהו פתח וזרק את המפתח לים...
וכך קרה לג'וניור שבאחד הימים נוספו לצרותיו צרות נוספות: לאבא או לאמא היה יום קשה ומעצבן בעבודה. ג'וניור הרגיש את זה, אבל לא ממש התחשק לו להתחשב, (אחרי הכל, גם בו לא ממש מתחשבים...) - לכן הוא השתולל כל אחר הצהריים והפריע להם להרגע. בערב, כשהם כבר היו 'על הקצה' הוא פתאום נהיה צמא. רצה ג'וניור לשתות המון מים ... ו... נו טוב, את ההמשך בודאי כבר ניחשתם: גם בשביל ההורה האולטימטיבי היתה השתיה המוגזמת הזו כבר יותר מידי ליום אחד. אמא 'נכנסה לאטרף' וצעקה בקולי קולות "די לשתות! את מה שאתה שותה עכשיו - נראה ונריח מחר במיטה! למה אתה לא יכול להפסיק לפשתן במכנסיים? תינוק שכמותך!" ואבא שבדרך כלל מצליח יפה לשמור על קור רוח הוסיף: " באמת ג'וניור, מה עוד אנחנו יכולים לעשות כדי שתפסיק את הגועל נפש הזה?! ואז ג'וניור נבהל נורא וחשב שההורים שלו שונאים אותו על מה שהוא מעולל להם. הוא התחיל לכעוס על עצמו. וכשכעס על עצמו גדל הכעס וג'וניור החל להאשים את 'כל העולם' בצרותיו. והכעס הזה שלו הוליד כעס נגדי מן הסביבה וג'וניור הפך לילד זועם ומתוסכל. אז הרגשות הללו, שהיו חזקים ממנו פרצו את מחסום הבית והחלו להתפשט לכל מיני אזורי חיים שנראו בהתחלה ממש בלתי קשורים לנושא, אבל בעצם הינם חלק בלתי נפרד מן המאבק שנוצר בינו ובין ההורים.
ומכיוון שג'וניור הוא בסך הכל רק ילד, הוא החל לאבד את יכולת הריכוז ואת הביטחון העצמי. הוא לא הצליח לקלוט את כל מה שאמרו בגן או בבית הספר, והעיקר הרגיש לא נוח עם גופו. במיוחד עם אותו האזור התחתון שבגינו נפתחה הרעה. בתור ילד לא כל-כך בטוח בעצמו הוא חשש ליצור קשרים עם חברים. בכלל, ג'וניור לא ידע אם להעמיק קשרים חברתיים שכן לא היה בטוח אם כדאי לו להזמין חברים אליו הביתה, שמא אחד מהם יבחין ב'ניילון' שבינתיים הניחו אבא ואמא על המזרן, ואז, כך חשב, גם הם יתחילו עם השאלות... ואולי יעלה באפם אותו ה'ניחוח' האופף את מיטתו. אך יותר מכל חשש ג'וניור שיזמינו אותו לישון אצלם. זה יהיה עסק ביש חשב ג'וניור בלבו ונזכר שגם אצל סבא וסבתא והדודים מעדיפים ההורים שלא להישאר ללון, והוא הבין; גם הוריו חוששים שיברח לו, דוקא על המזרן או הספה החדשה, ויתגלה הסוד 'הנורא'...
כך מסתובב לו ג'וניור עצוב ומסוגר, מיואש ממצבו, עד שביום בהיר אחד אמא מוכנה להישבע שהוא משתין במיטה בעודו ער. ג'וניור לא מסוגל להסביר לאיש איך התרחש הדבר... אבל ההורים מתחילים לחשוד שהפיפי יוצא לנקום את נקמתו של ג'וניור והוא כאילו אומר: " אתם כועסים עלי וגורמים לי סבל ובושה? אז תסבלו ותתביישו גם אתם! למה רק אני?!...
ומה עושים עם זה עכשיו?... ואיך מסתיים סיפור המעשה?... מוטב היה לה למשפחת 'תכלס' אילו ניתן היה להשיב הגלגל לאחור. כמעט לכל הורה נראות המיומנויות של אי הטלת שתן במהלך השינה פשוטות ומובנות מאליהן. אך לעיתים הילד אינו מסוגל לבצע' לפחות לא ברגע נתון. רובנו, כאשר אנו נתקלים באדם מוגבל הזקוק לסיוע בשל מגבלותיו, אנו משתדלים לעזור. אין מטרידים אתו בשאלות ואין מאשימים אותו שאינו מתפקד בכדי להכעיס. ומדוע בעצם שלא ננהג כך עם ילדינו -
על ההורים להאמין שגם לילד נמאס להיות חלש ודחוי ועלוב ורטוב וכי גם הוא רוצה אחרת. ואת ה'אחרת' חייבים ללמוד. בכדי לקצר את תהליך הלמידה חייבים לכבד את קצב ההתפתחות שלו ולתת לו את התחושה כי נמצאים לצידו, ובאותו הצד של המתרס. רצוי שהורים יזכרו כי הסיכוי להתגבר על הבעיה גדול לאין שיעור כאשר פועלים בכוחות משותפים.הדבר נכון לגבי כל שיטה שבה בוחרים בכדי לטפל בבעיה.
מניסיוני, בהרבה מן המקרים רק התחושה שההורים לצידו ושחולשתו מובנת ומתקבלת, נותנת לילד כוח ומוטיבציה להאמין ביכולותיו להתגבר על הבעיה.
ואם אתם כבר בעומק הבריכה, עמדתי הסובייקטיבית לחלוטין היא שעליכם להרפות. הרפו מהשמירות ומהשאלות, הרפו מן ההתבדחויות מן ההעלבות, הרפו גם מן הדאגות. וכשאתם תרפו יפחת אצלו בהדרגה ה"לחץ" וגם הצורך להחזיר לכם. אז רק תצטרכו להתמיד ולהתאזר בסבלנות עד שתחדור לתודעתו הצעירה ההכרה שהוא חייב ללמוד איך עושים את זה - לקום יבש! ובאמת בלי כל קשר אליכם, אלא רק למען עצמו. תנו לו להבין שאם לא יצליח ללמוד כיצד לקום יבש, החיים שלו ימשיכו להתבוסס בבריכת השתן. והאמינו, הוא ילמד ללא ספק!