גם אני רוצה לשחק, חלק ב 

ילדים ורגשות, חלק ב.

קראתי את הספר "ימי שלישי עם מורי", לפני שנים.
התפעלתי מההצגה לפני מספר חודשים והיום בכבלים ראיתי את הסרט.
בכיתי עם הספר, בכיתי עם ההצגה ובכיתי בזמן הצפייה בסרט.
כמה חבל שלא בכיתי ככה יחד עם אמא שלי.

כמה החמצה יש כשלא יודעים להפרד, להגיד לפחות פעם אחת אחרונה (ולפעמים היא הראשונה), " אני אוהב/ת אותך".
הבעת רגשות מובנת וברורה לכולנו. אנחנו יודעים ומבינים כמה זה חשוב.
אבל עם צער,עם יגון שמלווים כל פרידה וכל אבדן אנחנו הולכים לאיבוד. לא מלמדים אותנו מה לעשות, מה לומר. לא מכינים אותנו, לא נותנים לנו בכלל כלים להכיר בעוצמת הרגשות האלו, ולא נותנים לנו כלים להתמודד איתם.
לפני שנים רבות עורר דן בן אמוץ סערה שהנושא שלה היה תמוה לאנשים: הוא הכין לעצמו מסיבת פרידה ומספד לפני מותו. היום אנשים מבינים כמה זה נכון, וכמה זה מעניק גם למי הולך וגם למי שנשאר.
היהדות נותנת לנו בסיס נהדר שמארגן את הזמן סביב האבל.היא מובילה אותנו בתוך הכאוס שנוצר עם האבדן, אבל רבים מספרים איך אחרי השבעה טופחת הבדידות עם המציאות החדשה על הפנים, וזה כואב, כואב מאד.
הבעת הרגשות היא חלק מתהליך עיבודם וזה מוביל להשלמה עם האבדן.
ההבנה שגם אחרי פרידה - מה שקבלנו מהקשר תמיד נשאר אתנו היא הבנה שמעניקה לנו כוחות אדירים להמשיך, כי יש עם מה להמשיך.

לדעת שקשר נשאר וקיים למרות פרידה, זוהי ידיעה עם נחמה ועם הרבה כוח.

שנחווה כולנו הרבה שמחה וצחוק.