אמא, למה נתת לי ריטלין ? 

אבי ( השם שובש, על אף שביקש להיות מזוהה בשמו המלא ), הוא חייל בחיל השלישות. עוד מגיל בית הספר היסודי, גמלה בו ההחלטה להילחם נגד ההמלצה והלחץ שייטול ריטלין. כדי שיירגע. במהלך שנות בית הספר היסודי היה חסר שליטה. התפרע, יצא ונכנס מהכיתה, ברח מבית הספר, ואפילו פעם הכה את מנהלת בית הספר.  ההורים והמורים היו חסרי אונים. שעות וימים הסתובב מחוץ לבית הספר, חבר אל מיני חבורות ברחוב. אך לאורך כל הדרך, היה מסרבני הריטלין.

וכך בחטיבת הביניים. המצב לא השתפר. השנים עברו במאבק נגד המערכת, שלטענת אבי, לא הבינה אותו, והוא לא הבין אותה. עם העלייה לכתה י' החליט לקחת עצמו בידיים, ומתוך החלטה פנימית. בלי הריטלין המומלץ. הוא השתלב בכיתת המב"ר ( מסלול בגרותי רגיל ). כיתות אלו קטנות מהרגילות. אבי כפה על עצמו קשב, ריכוז, הסתגלות אל כללי ההתנהגות הנדרשים. בכתה זו לומדים מספר מצומצם של מקצועות, בהיקף שעות גדול לכל מקצוע. בכתה זו בלט היחס האישי לכל תלמיד.

אבי החל להשלים את כל הפערים , לגשת לבגרויות. באותו הזמן התברג כמדריך צעיר בתנועת הנוער והיה לאחד ממוביליה בעיר עד סוף יב'. לימים, עם כניסת קוד עירוני למשמעת וכבוד הדדי, התנדב אבי להיות בין מוביליו. הוא הגיע לכל מפגשי הסדנאות , הופיע בפני כל פורום אפשרי, ושטח את סיפורו האישי. " שורש העניין " היה אומר,       " הוא חוסר דיאלוג והבנה בין המורים לתלמידים. אנחנו לא מדברים באמת האחד עם השני. היחס צריך להשתנות, ואז האווירה תשתנה. " 

סוגיית הריטלין ודומיו היא לא המרכזית. הויכוח סביב נטילתם על ידי ילדים עם הפרעות קשב וריכוז ( בעיקר ADD , ADHD ), ניטש בכל אתרי קופות החולים, מומחי לקויות הלמידה ומומחי הפסיכיאטריה. בארצות הברית, בשנות ה 90 בלבד, זינק מספר הילדים הנוטלים ריטלין פי שבעה. בקרב אנשי החינוך הנושא מקבל מימד אחר. נקודת המוצא של מערכת החינוך היא חוסר האונים. חוסר יכולת להשתלט, לכוון ולסייע לבעלי הפרעות קשב והפרעות ריכוז, כבר מגיל הגן. מחנכים ומורים מוצאים עצמם מול ילדים ובני נוער אלימים, חסרי גבולות, הקרויים בעגה היומיומית " מפוצצי כיתות" . במקרי קיצון, ילדים אלו מהווים סיכון לעצמם ולכלל ילדי בית הספר. בבית ספר נורמטיבי אחד במרכז הארץ, בסביבה יוקרתית, שיבצו אגף החינוך ומשרד החינוך 9 סייעות מלוות לילדים עם סוגי הפרעות שונות, בעלות כוללת של כ 000 750 שקלים בשנה. במקרים רבים , מבחינת הנהלת בית הספר, חיוב ההורים בטיפול עם ריטלין הופך לתנאי מוקדם להמשך טיפול המערכת בילד.  

אולם העניין המרכזי הן הבעיות הבסיסיות במערכת המביאות להעצמת התוצאות ההרסניות של התופעה. היערכות נכונה  איננה יכולה להסתפק בשעות המתי"א        ( שעות תמיכה הניתנות לאחר אבחון הילד ) המועטות. גם לא ב " הזמנת הורים " פה ושם. קצרה ידם של יועצות ושירותים פסיכולוגיים מלתת את מלוא תשומת הלב. כיוון שאנו עוסקים בבעיה אסטרטגית, המשפיעה על כלל המערכת, פתרונות ארוכי טווח צריכים להינתן. הם יועילו לא רק לילדי הריטלין, אלא לכלל תלמידי בית הספר. מקרב אנשי החינוך, יש המצביעים על  % 10 מכלל התלמידים, כלוקים בהפרעות שונות שלא מאפשרות להם להשתלב בכתה או בגן. אחרים טוענים כי מדובר ב % 20. הפערים נובעים, לדעתי, לא מהיקף האבחונים, אלא מהיקף מספר התלמידים הסובל מהפרעה כזו ואחרת, מבלי שלבית הספר יש די כלים כדי למפות אותם.   

מערכת החינוך הציבורי צריכה לפתח מספר אסטרטגיות כדי לטפל ולמזער את התופעות שתיארתי .

•  לפני הכל, מערכת החינוך צריכה להפנים שההתמודדות עם בעיית קבוצת תלמידי הפרעות קשב , ריכוז ואחרות,   היא לא רק בעיה פרטנית. על כן, הטיפול וההתמודדות הם לא רק במסדרונות הקליניקות, או חדרי יועצות ופסיכולוגים. מערכת החינוך כולה צריכה להיערך ארגונית ופדגוגית כך, שיתאפשר גם לקבוצה זו, % 20 - % 15 מכלל התלמידים, להתחנך ולהשתלב בגן ובבית הספר . אין מדובר רק בתובנות מהתחום הטיפולי. תחום זה נחשב למפותח למדי, הוא עתיר מחקר והערכה, ויש ניסיון מצטבר . המדובר הוא בהיערכות מבנית, תקציבית , ארגונית אחרת. את תהליך ההתמודדות אני מבקש להציע במיקוד על ארבע אסטרטגיות עיקריות.
• האסטרטגיה הראשונה היא  האיתור והאבחון של בעיות הפרעות לסוגיהן, בתהליך מוסדר ושיטתי, כבר מגיל צעיר ביותר. ראוי שכלל ילדי הגן וכלל שכבת כיתות ב', למשל, יעברו תהליך אבחוני. הרף השלישי צריך להיות בכתה ז'. ואין כאן המלצה, חלילה , לאבחונים מלאים לכלל התלמידים. זה בלתי ניתן לביצוע מבחינת משאבי המערכת. המדובר הוא בהכשרה מקפת של כלל הצוות החינוכי. תחום זה חייב להיות חלק בלתי נפרד מהכשרת מורים, קורסי מנהלים, ועד לבכירי מערכת החינוך, גננות, מורי בית הספר, מנהלים.  מיומנויות בסיסיות של איתור ואבחון והתמצאות בתחום, הם חלק מסדר היום של כל איש חינוך . מערכת החינוך תהיה רגישה וערוכה יותר לקדם תלמידים עם הפרעות אלו, אם אנשיה יפנימו ויבינו את צרכיהם.  מבקרי תפיסה גורפת זו טוענים כי היא עלולה להביא , כבר מגיל מוקדם, לתיוג לא רצוי של תלמידים. עוד הם טוענים כי היא מפתחת ציפיות בלתי ריאליות מצד ההורים לגבי יכולת בית הספר לטיפול פרטני המשכי בתלמיד.

    הגישה הביקורתית הזו סופה שהיא מקבעת מצב בו בית הספר והמערכת כולה, מתנערים מהאחריות החינוכית לטיפול בהפרעות קשב וריכוז. הגישה הזו מתעלמת מצרכים דיפרנציאליים של תלמידים שלא  דווקא נמנים על אוכלוסיות קצה מובחנות. והחמור מכל, הגישה השמרנית מתעלמת ממצבם של רוב תלמידי הכתה, שאינם מקבלים את השירות החינוכי ההולם לו הם זכאים.

הדרך הנכונה, לדעתי, היא פיתוח מערך איתור ואבחון מקיף כפתח לטיפול הנכון , המערכתי. מערך שיקיף רצף גילי, רצף מידע חיוני בין המטפלים והמחנכים, סינרגיה בין יחידות ומרכזים העוסקים בתחום.

• כדי להבטיח את הרצף, האסטרטגיה השנייה היא האחדת כלל שירותי האבחון המקצועיים תחת קורת גג אחת. ניהול מרוכז רשותי ( שילוב עירוני עם משרד החינוך ) של תהליך האבחונים השונים והטיפולים שבעקבותיהם. המשמעות של צעד כזה היא שגורמים מקצועיים שונים הפועלים ברמות שונות ובגילאים שונים יעבדו בסינרגיה מוחלטת ביניהם. גישה אסטרטגית זו מחליפה את הפרדיגמה המקובלת, לפיה יש חלוקת עבודה בין משרד החינוך והרשות המקומית. היא מפקידה בידי ראש הרשות את האחריות המלאה ( לא בהכרח הכספית ) על מערך הטיפול בלקויי הלמידה . השרות הפסיכולוגי, מרכזי המתי"א , אגודות כגון " ניצן" ואפילו מכונים פרטיים, יפעלו ביחד תוך חילופי מידע ביניהם לבין עצמם. ביניהם לבין בתי הספר. המרכז הרשותי          ( כדוגמת המאו"ר בחולון, מרכז הגיל הרך בנס ציונה או המערך שנבנה בהרצליה ), יעניק אבחונים מסובסדים דיפרנציאלית.   

    כך בעיה כספית של ההורים לא תבלום את האבחון והטיפול שהם המפתח למניעת התדרדרות בתפקוד הילד עוד מגיל צעיר. זהו תחום שרשויות מקומיות רבות נמנעו מלהיכנס אליו , בהיותן שרויות בתובנה שזהו תחומו המובהק של משרד החינוך , או שזה במגרשם של המכונים הפרטיים. ושוב ייאמר: הכלים שמעמיד משרד החינוך לכשעצמם, אינם יכולים להקיף את המענה למלוא עוצמת התופעה.

• האסטרטגיה השלישית, עולה מדרגה, ומגייסת את המערך הרשותי העירוני לניהול על של הטיפול והמעקב, הבאים בעקבות איתור ואבחון. הטיפול המותאם בכל תלמיד הסובל מבעיות קשב וריכוז ( כמו גם אחרות ) , הוא לב הסיפור. בפועל, זוכים אמנם תלמידים אלה לטיפולים כאלה ואחרים, כולל יוזמת ההורים לטיפולים על חשבונם. טיפול נכון פירושו טיפול מותאם אל הבעיה, טיפול מתמשך ושיטתי , טיפול שיש עימו מעקב אפקטיבי אחר התקדמות התלמיד.

חלק גדול מהטיפול משמעו קודם כל עבודה על מיומנויות וסדרי למידה תקינים.  תהליך כזה לא יכול להיעשות רק בכתה. מערכת החינוך תיזום הקמת מערך קבוצות למידה שההוראה בהן מכוונת למזעור או ביטול ההשלכות הקשות של הפרעות קשב וריכוז. כל אלה יכולים להיעשות בכל בית ספר , כדוגמת מרכז המתי"א המיועד לחלק קטן מהתלמידים. מערך הקבוצות יכול להיות מוקם בבתי הספר, ובהשלמה , במרכז עירוני ייחודי וברשתות המתנ"סים ודומיהם. מדובר ברשת סינכרונית של קבוצות וסדנאות למידה על פני העיר.

גם מסגרות " אופק חדש" ובהמשך " עוז לתמורה" יתאימו עצמן לאסטרטגיה זו. כך גם מרכזים כדוגמת "מהו"ת " ( שמקורם במכללת סמינר הקיבוצים, והממקדים עצמם לא בהכרח בתלמידים עם הפרעות קשב וריכוז ). העיקר הוא יצירת סינרגיה בין כלל הפתרונות המקצועיים הניתנים כבר כיום , ואלו שיינתנו בעתיד. המערכת סובלת מנתקים , אי זרימת מידע שוטף על התלמיד הבודד , ומחסור במתן פתרונות מלאים, על אף התהליכים הקיימים בה כבר כיום. 

הדרך ליצור סינרגיה כזו היא רק מבעד לניהול הרשותי, הרואה תמונת קהילה שלמה , מגן עד יב', בכל רמה ובכל זרם חינוכי. היא גם מביאה לאיגום בריא של משאבים קיימים, ולבניית דפוסי מעקב עד למיקוד הערכה של הפרט. הגוף המנהל הרשותי ימזג בתוכו מינהל חינוך עירוני עם הסמכויות המקצועיות של משרד החינוך.

• האסטרטגיה הרביעית קשורה במבנה הפדגוגי הכולל של בתי הספר. שנים רבות אני טוען כי תלמידים עם בעיות קשב וריכוז, וכמוהם עם הפרעות אחרות, אינם יכולים להסתגל למבנה הכיתות הקיים . מסיבות אחדות : צפיפות הכתה, ריבוי מופרז של מקצועות נלמדים, מחסור במרחבים מרגיעים. לפיכך, האסטרטגיה הרביעית מטפלת בבעיית יסוד של מערכת החינוך, עם דגש על חטיבת הביניים. השינוי שצריך לחול הוא יסודי. לקבוצות רבות במערכת מבנה הלימודים איננו מזמן, ואיננו מותאם לחולשות שלהן. ואינני מדבר בהכרח על תלמידים תת משיגים, או על אלו שבגבול החינוך המיוחד. מדובר ברובד רחב וגדול. על כן, הקטנת הכיתות ולחילופין יצירת מסגרות לימודיות במתכונת " אומץ" כבר מכתה ז' ואפילו ה', היא הכרח. רפורמה מקפת במבנה הלימודים והמקצועות ( ראה הצעתי בנושא , בנפרד ) , תועיל לא רק לילדי הריטלין , אלא לכלל התלמידים.

את אלה יש להשלים במרחבי שקט ורגיעה המאפשרים פעילות הפגה לאותם תלמידים בהם אנו עוסקים. בכלל זה אנשי מקצוע ומטפלים שזמן ופעילות הפגה היא תחום התמחותם. תלמידים עם הפרעות אלו העידו בפני על חוסר שקט והמולה בחצר בית הספר, במסדרון וגם בכתה. כל אלה  מעצימים את תופעות ההתפרצות שלהם.

   לסיכום, היערכות מקפת סביב ארבע האסטרטגיות, לא רק שתקדם את שילובם של בעלי הפרעות קשב וריכוז. היא תקדם את המערכת כולה. תלמידים אלה מצויים במצוקה. כמוהם המורים וההנהלה שלהם. וכמוהם, חבריהם לכתה. צריך לזנוח את הנחת היסוד כי יש טיפול מקצועי פרטני, והוא הפיתרון הבלעדי. ראוי לבסס הנחת יסוד חד משמעית : ילדים אלו הם חלק בלתי נפרד מבית הספר, ויש לסגל את המבנה שלו אליהם.  

הכותב : מנכ"ל "טללים אסטרטגיה"

לשעבר , ראש מינהל החינוך בעיריית חולון.  

מודל ארבע אסטרטגיות לטיפול באוכלוסיית סובלי הפרעות קשב וריכוז