על טכניקות המודעות - ברור הדרכים הטיפוליים לקראת חיסול המבוי הסתום (THE IMPASSE) בתרפיית הגשטלט krouz zadok
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

על טכניקות המודעות - ברור הדרכים הטיפוליים לקראת חיסול המבוי הסתום (THE IMPASSE) בתרפיית הגשטלט krouz zadok 

מאת    [ 05/10/2007 ]
מילים במאמר: 5152   [ נצפה 2907 פעמים ]

 
 
גשטלט (Gestalt) [מגרמנית תבנית או שלם] עוזר להגיע לרמת מודעות עצמית רחבה ומעמיקה יותר. מודעות לרגשותיך, לגופך, למחשבותיך ולסביבתך. מעודד להיות מודע לצרכים האמיתיים ולפתח מיומניות ולספק אותם, מבלי שאתה תפגע באחרים. עוזר ליצור מגע מלא יותר עם התחושות שלך- המאמר מגלה את טכניקות המודעות שהקו המשותף להם הוא שהפציינט מרכז את מודעתו על ידי משפט בסיסי שמנחה אותו ואת התרפיסט מראשית התהליך הטיפולי ועד סופו, והוא: "כעת אני מודע לכך ש...". שכן, פרלס אמר "שכאשר הפציינט מודע באופן מלא למבוי - הסתום (The impasse), המבוי-הסתום יתמוטט".

טכניקת הציפייה העצמית הטהורה

כדי לעזור לפציינט להבין ולהישאר ב'עכשיו' של קיומו הייחודי, מעודד אותו המטפל להתיחס ולתת ביטוי לכל מה שנכנס לתחום שדה המודעות העכשוי שלו. למשל, עכשיו אני מרגיש עייף, עכשיו אין לי חשק לקרוא, עכשיו אני חש מנומנם, מטושטש וכו'. הפציינט מתבקש גם לחדול מלהסביר ולעבור כאמור,לצפייה עצמית טהורה. הדאלוג הבאה בין הפציינט ולבין התרפיסט ימחיש את האמור:

הפציינט: אני לא יודע מה לומר כעת.
תרפיסט: אני שם לב לכך שאתה לא מביט בי.
פציינט: מגחך
תרפיסט: ועכשיו אתה מכסה את פניך.
פציינט: אתה גורם לי להרגיש נורא.
תרפיסט: ועכשיו אתה מכסה את פניך בשתי ידיך.
פציינט: תפסיק, זה בלתי נסבל!
תרפיסט: מה אתה מרגיש כעת?
פציינט: אני מרגיש נורא נבוך. אל תביטי בי.
תרפיסט: בבקשה, השאר עם המבוכה.
פציינט: אני חי איתה כל חיי. אני מתבייש בכל דבר שאני עושה. אני מרגיש כאילו אין לי זכות להתקיים.

טכניקת הרחבת המודעות - הניעה הלוך ושוב

פציינט שמוצף בחרדה מתבקש להניע את תשומת ליבו מהנשימה שלו לשרירים שלו, מהשרירים שלו לנשימה שלו וחוזר חלילה עד שהקשר שבין השניים נעשה ברור והפציינט יכול להתחיל לנשום בחופשיות.
תשומת הלב לשרירים נעשה על-ידי כיווץ השרירים הרצוניים )המניעים( והרפייתם, כגון, כיווץ אגרופנו ואחר כך שיחרורם; ההדקת לסתותנו ואז הרפייתן; עצימת העיניים והרפייתם; עיגול הפה, כפי שעושים כדי לבטא את הצליל "או", ולהרפייתו; כיווץ הלשון עצמה והרפייתה. התרגילים כוללים את שרירי הזרועות, הרגליים, בגוף הפנים ובמיוחד בעיניים. כל תרגיל כולל תנועות כיווץ חזקות, עד לסף ההתקשות והכאב. לאחר שחשים היטב במתיחת השריר, מתחילים להרפות אותו באיטיות. והכל תוך מודעות לתפקוד השרירים. בד בבד עם מתיחה והרפיית השרירים עלינו לגלות מחדש את קצב הנשימה הטבעי שלנו.
יש להקשיב לנשימה וללמוד את קצבה הטבעי; המודעות לנשימה היא המפתח לתרגילי השליטה על הנשימה. הנשימה מובילה את הנשמה, תוך ציפייה שהשלווה תהפוך לטבע שני. תרגילי הנשימה הפיסיולוגית המלאה והמודעת באים לידי ביטי בחיינו היום יומיים; לאחר ישיבה ארוכה כדאי להזדקף, ובכך להקל על הנשימה, לפתוח את החלון במשרד ולנשום במלוא הריאות, במשך שלושים שניות לפחות.
טכניקות הנשימה שאני מציעה כדלקמן, הן פשוטות ביותר:

1. הרחיבו הנחיריים בכל שאיפה והקפידו על פה סגור.

2. פרסו את כף ידכם הימינית וקפלו פנימה את האצבע ואת האמה; האגודל ישמש לסתימת הנחיר הימיני, והקמיצה והזרת-לנחיר השמאלי. סתמו את הנחיר הימיני, הניחו את אצבעות על צדי האף, בעוד אתם יושבים "ישיבה מזרחית" על הרצפה או על הכיסא.
_ נשפו לאט בלי לסתום את הנחיריים.
_ שאפו לאט דרך הנחיר השמאלי, כשאתם סותמים את הנחיר הימיני בעזרת האגודל.
_ בסוף השאיפה סתמו את שני הנחיריים.
_ כשהנחיר השמאלי סתום, נשפו דרך הנחיר הימיני.
_ כשהריאות ריקות, שאפו דרך הנחיר הימיני.
_ סתמו את שני הנחיריים, חכו למשך שנייה או שתיים, פתחו את הנחיר השמאלי ונשפו דרכו.
_ שאפו דרך אותו הנחיר, וכך הלאה.

3. שבו מול הראי על כיסא, והתבוננו בעצמכם. הניחו את הידיים מתחת לחזה. האם היד הימינית או השמאלית מתרוממת יותר מרעותה? הדבר נובע מכך שאינכם נושמים באותו אופן בשני הצדדים )לעתים קרובות הצד הימני מתרומם יותר, כתוצאה מעקמת קלה של עמוד-השדרה(. הניחו את הידיים על הצלעות התחתונות, ונסו לנשום בצד אחד יותר מאשר בצד השני. הניחו את הידיים על הבטן. אם תבליטו אותה, תוכלו לחוש בהתרחבות הצלעות ולא תוכלו עוד להכניס אוויר לריאות. זוהי נשימה עמוקה.

עבודת השרירים והנשימות מתבצעות לסרוגים עד שהקשר בניהם נעשה ברור וטבעי.

התרפיסט הגשטלטי העתיק את טכניקת ההנעה שבין התוכן המוצהר של החלום לבין האסוציאציה שלו בטיפול הפרויידייני, לשימוש בתחומים שונים, למשל בתחום פעילות הנשימה והשרירים. פרלס טען שניעה זו עוזרת לשבור דפוסים של המזגות; התמזגות כמו כאבי-ראש, כאבי-גב וצואר, שמירת איזון ואנרגיה, הפגת מתח עצבי שחרור מהרגלים פסולים נדודי-שינה וכו'. כשאנו מסתכלים על העתקות מסוג זה, מתברר שלא ניתן לטפל בהם במקומם העכשווי משום שאין להן שם כל משמעות טיפולית. ההעתקה חייבת לחזור לאן שהיא שייכת משום שהיא יכולה לבוא על פתרונה רק במקום שיש לה משמעות. הפציינט שסובל מכאבים בעיניים בשל עצירת הדמעות, יכול להפסיק את הכאבים שלו רק על-ידי בכי.
טכניקה זו מיושמת גם כשהתרפיסט מבקש מהפציינט למקד את תשומת ליבו על היחסים שבין התנהגותו המילולית לבין התנהגותו הלא מילולית.

טכניקת ההגזמה

הפציינט עושה תנוע או ג'סטה מסויימת לחוסר-אונים למשל, בתהליך הטיפולי אך אינו ער לכך או שאינו מייחס לכך חשיבות. בעיני התרפיסט יתכן ולתנועות אלה יש חשיבות ומשמעות רבה. ג'סטות אלה יכולות להיות לא גמורות, לא מפותחות או שנולדו טרם זמנן. התנועות יכולות להיות כמו תנועה של היד או טיפוף של הרגל, הנפת הראש, הבעת פנים או מיצמוץ בעיניים. הפציינט מתבקש להגזים את התנועה שוב ושוב במטרה לעשות את המשמעות הפנימית גלויה וברורה יותר.

טכניקה זו נגזרת מההתנהגות הלא מילולית של הפציינט. בתרפיית הגשטלט, אין התרפיסט מבקש מהפציינט שלו לנטוש את חוסר-האונים שלו אלא דווקא לחוות זאת ולהכנס לתכונה זו עמוק יותר. התרפיסט מבקש מהפציינט שאף יגזים בכך מתוך אמונה שזהו "החלל הפורה" שממנו יבוא התנסות אורגניזמית ממשית של כוחו.

טכניקת החזרה

הפציינט יכול לומר משהו בעל חשיבות אך הוא מהר מאוד מחליק עליו או בדרך כלשהי הוא מציין שהוא לא לגמרי קלט את ההשפעה של הדברים שהוא אמר. במקרה כזה, מתבקש הפציינט לומר שוב ושוב את המשפט עד שהמשמעות של הדברים נעשית ברורה וגלויה.

טכניקה זו מיושמת על התנהגותו המילולית של הפציינט.

טכניקת "האם אני יכול להזין אותך במשפט"?

התרפיסט מבקש מן הפציינט לומר משפט שמוצע על ידיו כדי שיתנסה בו ויראה אם יש בו מידה של אמת. טכניקה זו מיושמת כאשר התרפיסט מבחין בכך שהפציינט נמנע מלהבין את משמעות התנהגותו העכשוית והוא מעמיד פנים שהוא מבולבל ושאין הוא יודע מה עליו לעשות או לומר.
בדרך כלל מבקש התרפיסט מן הפציינט שיאמר את המשפט המושאל לבן או בת הזוג, לבני המשפחה, למשתתפי הקבוצה או לתרפיסט עצמו.

טכניקת "האם אתה יכול להשאר עם רגשות אלה"?

הפציינט מתבקש להרחיב את הדיבור על המה והאיך של רגשותיו. "מה הן התחושות שלך"? "איך אתה עוצר את עצמך מלומר את שאתה רוצה להגיד"? שואל התרפיסט את הפצינט.

טכניקה זו מתבקשת ברגעי מפתח כאשר הפציינט מתנסה ברגש מכאיב או שהוא נקלע לסיטואציה לא נעימה והוא רוצה לברוח ממנה.

טכניקת "הכסא הריק" או "הכסא החם"

הפציינט מתבקש להביא בדמיונו את האנשים הנעדרים לחדר הטיפול כדי להתמודד עימם כאילו יושבים הם בכסא הריק שממולו - באופן ישיר תוך כדי זה שהוא משחק את התפקיד של עצמו ושל הנעדרים המוזמנים. למשל, יתכן ולפציינט יש רגשות ודברים כלפי אביו, שנפטר לפני זמן רב, שלא נאמרו והם מוחזקים עדיין בתוכו.

טכניקה זו הינה הטכניקה בעלת העצמה הרבה ביותר בתרפית הגשטלט. היא פותחה על-ידי פריץ פרלס כאמצעי להגדלת המודעות העצמית של הפציינט וכדי להבהיר יותר את העבודה הטיפולית. במקום לאפשר לפציינט לרכל, משתמש התרפיסט בכסא-הריק כדי לעודד את הפציינט להביא את העניינים הבלתי גמורים שבחייו לפה ועכשיו. כאשר מדבר הפצינט על רגשותיו על הדברים האחרים שעדיין מעסיקים אותו קל לו יותר להמנע מלהרגיש באמת את הכאב, השמחה, הכעס או הצער. ההתנסות בהבאת ההורה לחדר ואמירת הדברים שצריכים להאמר על-ידי שניהם הינה חוויה עצומה ולעיתים קרובות היא אף עוזרת לסגור גשטלטים לא גמורים אחרים הקיימים עדיין בחייו של אותו פציינט. כאשר הגשטלט נסגר, מתנסה הפציינט בתחושת רגיעה ושקט. הרגשה זו ניכרת היטב ובברור בפניו, בתנוחת גופו ובנשימתו של הפציינט.

טכניקת הכסא-הריק עוזרת להפוך מצבים מטושטשים לא פתורים מן העבר לחוויה ממוקדת ועמוקה בהווה. היא מבהירה פיצולים וקוטביות באישיותו של הפציינט ועוזרת לו בתהליך יצירת המרכז שהוא כה חיוני לתפקוד יעיל וטוב של אישיותו.

בטכניקה זו, העוזרת להפוך מצבים מטושטשים לא פתורים מן העבר לחוויה ממוקדת ועמוקה בהווה, צריך התרפיסט להיות ער ורגיש לקטביות, מפני שהאנרגיה של הפציינט יכולה להתפצל לשני ניגודים כמו ה"מנצח" וה"מנוצח", החלש והחזק, המקריב והקורבן וכדומה.
התרפיסט צריך לסייע לפציינט לעשות אינטגראציה של שני החלקים המנוגדים של האדם הנאבקים זה בזה בחוסר תועלת. הפיצול הקשה ביותר אצל האדם הוא בין ה"מנצח" וה"מנוצח". קולו של ה"מנצח" מטריד והוא מענה את ה"מנוצח" בביקורת בעוד שה"מנוצח" מגיב בכוח נגדי. הוא משחק את האומלל והלא יודע ובכך הוא מתחמק מדרישותיו האינסופיות של ה"מנצח". שני הניגודים האלה חיים חיים של תסכול הדדי ונסיונות ממושכים לשלוט אחד בשני. מאבק כרוני זה מונע מהאישיות לחיות חיים מלאים, אינטגרטיביים והרמוניים.
משום כך חשוב מאוד שהתרפיסט יהיה ער להתהוות ניגודים שכאלה והוא מסייע לפציינט להביא את השניים הללו לידי שיתוף פעולה ויצירת מרכז משותף. בניגוד למצב הקוטביות, יכול התרפיסט לראות שהפציינט מתקשה ביחסיו עם הסביבה מפני שהוא תקוע בקוטב אחד של הרצף, כלומר, הוא מתנהג תמיד בבטחון גמור או שהוא תמיד נכנע. במקרה זה, עוזר התרפיסט לפציינט להעשות ער לקיומן של אפשרויות התנהגות נוספות אותן הוא יתרגל ויפנים במהלך הטיפול.

טכניקת "הרטרופלקציה" (Retroflection)

בטכניקה זו, מציע התרפיסט לפציינט לעשות בדמיונו )או במציאות האקטואלית( לאחרים מה שהוא עושה לעצמו וזאת כאמצעי לברור ולהבהרת המשמעות הפנימית של התנהגותו המוטורית.

רטרופלקציה מוגדרת כ"תהליך כללי של בלימת הדחף או איזון אימפולס המתח באמצעות מתח תחושתי מוטורי מנוגד נוסף". (Ego Hunger and Aggression 66) למשל, התכווצות בצואר העורף היא תוצאה של כעס לא מובע.
פרלס ציין שכאשר אדם מתנהג באופן רטרופלקטיבי, הוא מתיחס לעצמו כפי שהוא רצה להתיחס במקור לאנשים אחרים או לאובייקטים. הוא מפסיק לכוון את האנגיה שלו החוצה כדי לתמרן ולהביא לשינויים בסביבה שיענו לצרכים שלו. במקום זאת, הפרט מכוון את הפעילות שלו פנימה ושם את עצמו כמטרה להתנהגות במקום את הסביבה. "הוא נעשה האויב הגרוע ביותר של עצמו". (The Gestalt Approach 54)
מובן הוא, ששום אדם אינו יכול במהלך חייו לתת ביטוי חופשי לכל אחד מן האימפולסים שלו. לפחות כמה מהם צריכים להיות תחת שליטה וביקורת. עם זאת, טען פרלס, שהתנגדות מודעת לאימפולסים הרסניים שונה מהפיכתה כנגד העצמי.
האישיות המפנימה עושה מה שהאחרים רוצים שהיא תעשה. האישיות ההשלכתית עושה לאחרים את מה שהיא מאשימה אותם שהם עושים לה. האישיות הנמצאת בהתמזגות פתלוגית אינה יודעת מי עושה מה למי והאישיות הרטרופלקטיבית עושה לעצמה את מה שהיא רוצה לעשות לאחרים.
האישיות הרטרופלקטיבית אומרת: "אני מתביישת בעצמי" או "אני מאלצת את עצמי לעשות....". היא מצהירה אין סוף הצהרות מסוג זה כשכולן מבוססות על התפיסה שהיא ועצמה הן שתי הוויות שונות. כאשר מפסיק הפציינט לעשות רטרופליקציה, הוא יכול להתחיל לכוון את רגשותיו החוצה, להפסיק להרוס את עצמו באופן פיסי ולהתחיל ליצור קשר פתוח וישיר עם אחרים.

טכניקת נטילת אחריות

כדי לעורר נטילת אחריות על התנהגות, רגשותיו ומחשבותיו של החברים ויחד עם זה לבטל ביטויי אשם ודופי שלהם, מבקש התרפיסט הגשטלטי בחברי הקבוצה לנסות לדבר בגוף ראשון ובהתיחסם לאחר לפנות אליו בגוף שני. לפיכך הוא מבקש לשנות את המלים: "זה" ו"משהו" במלים: "אני" ו-"אתה". למשל, "זהו מצב מתוח כאשר מישהו נתפס בשקר", במקום לומר, "אני הרגשתי מתוחה כאשר אתה גילית שאני משקרת", או אתה אומר: "אני חשתי נפגע", "אני כעסתי מעט", "אני חשתי דחוי", "אני הייתי עצוב", "אני הייתי מאוכזב" ואינך אומר: "אתה פגעת בי", "אתה הכעסת אותי", "אתה דחית אותי", "מה שעשיתה דיכא אותי". כמו כן, מבקש לשנות הצהרות כמו: "אני חייב ל... להצהרה: "אני בוחר ל...", הצהרה: "אני לא יכול ל... להצהרה: "אני לא רוצה ל...", הצהרה: "אני צריך ל..." להצהרה: "אני רוצה ל...", הצהרה: "אני פוחד ש..." להצהרה: "הייתי רוצה ש...". כמו כן מבקש מהם התרפיסט להיות ערים לשינויים כלשהם בהתנסות שלהם. התרפיסט הגשטלטי מברר שוב ושוב עם החברים את צרכיהם. הוא בודק מה כל חבר רוצה לתת לקבוצה ומה הוא רוצה לקבל בתמורה ממנה. הגשטלטיסט מקפיד להדגיש שוב ושוב את עניין האוטונומיה של החברים ואת יכולתם לקבל החלטות באופן אינדיבידואלי מחד ואת ענין התלות ההדדית וההשפעה ההדדית של החברים זה על זה מאידך.
התרפיסט מסב את תשומת לב החברים ואת רגישותם למתח התמידי שנוצר בין הצרכים של הפרט לבין הצרכים של האחרים וההכרח התמידי למצוא את האיזון שבין השניים. כדי לחזק את תחושת האחריות והשייכות לקבוצה חוזר התרפיסט ומדגיש שכל פרט ופרט בקבוצה צריך לדאוג לעצמו ולרווחתו. כלומר, שיקח אחריות לדאוג לעצמו. הוא מבקש מחברי הקבוצה שלא ימתינו לקבלת רשות לדבר, אלא שכל אחד יקום וידבר, יקום ויכריז על קיומו כשהוא חש צורך בכך תוך מתן יחס של כבוד לחברים האחרים ולעבודתם.
התרפיסט מעורב וחלק מהתהליך הטיפולי. מרגע שהקבוצה מתכנסת והתהליך הטיפולי מתחיל, התרפיסט מציג, מעודד, תומך ומדגים סוגי תקשורת ופעולות העשויים להגדיל ולחזק את תחושת הבטחון, השייכות והאחריות של החברים. הוא מעודד את האנשים בקבוצה לקיים תקשורת ישירה, פתוחה, גלויה ונכונות לחשיפה עצמית. הוא מבקש מחברי הקבוצה להמנע ככל האפשר מסודיות, מרכילות ומשאלת שאלות ומהצעת הצעות.
הגשטלטיסט מאמין שכאשר שני אנשים או יותר יוצרים קשר הם גם מתחילים לשדר באופן גלוי ובאופן סמוי סדרה של ציפיות, תשוקות, צרכים ופחדים ביחס לסוג היחסים שהם רוצים לפתח. משום כך, בטיפול בזוגות ובמשפחות, מבקש התרפיסט שכל פרט יציין את ציפיותיו מהטיפול. הרצונות והצרכים צרכים להאמר באופן ספציפי. כאשר הצרכים נאמרים בגלוי על ידי חברי המשפחה זה עוזר לכל אחד מהם לפתח ולחזק את תחושת האני ואת תחושת האחריות האינדיבידואלית ביחס לרצונות ולצרכים של כל חבר.

ישנם אנשים המרגישים שאין הם אחראים למה שהם ולמה שהם עושים. גישה זו למעשה, מטפחת תחושת יאוש וחוסר אונים. במקום לראות את האדם כאילו הוא רק סידרה של תגובות מותנות, קורבן לקפריזות של גורל בלתי-אישי, רואה תרפיית הגשטלט באדם הוויה שיש לה אפשרות בחירה. לכן תרפיה זו, פועלת כל הזמן לקראת קידום והרחבת תחושת הפציינט לקחת אחריות לרגשותיו ולהתנהגותו. אוריינטציית ה"אני - אתה" מחדדת ומחזקת את תחושת הבעלות והאחריות של החבר למה שהוא מרגיש או חושב. כמו כן, פעלים שיש בהם מעורבות אישית ולא כללית תורמים להגברת תחושת האחריות.
יש לשים לב גם כי "מסרי אתה", גורמים לאנשים להפוך מתגוננים ועוינים, בעוד "מסרי אני", גורמים לפחות עימותים, ומעוררים עניין רב יותר בדבריהם. בדרך כלל ההתיחסות אל התרפיסט היא התיחסות צד שלישי המתווך ביניהם ושצריך לשפוט ולומר מי מבין החברים צודק ומי לא. הקושי של החברים להתיחס באופן ישיר נעשה אז המוקד הטיפולי. כדי להשיג ישירות מונע התרפיסט מבני הקבוצה לשאול שאלות. על ידי שאלת שאלות נמנעים חברי הקבוצה לקחת אחריות והם מעברים אותה הלאה אל החברים.
פרלס מאמין, שכל משמעות האדם הוא באחריות העשיה העצמית- אורגניזמית- ולא אדם אחר עושה זאת. יתר על כן, כל תכלית התרפיה היא להכשיר את הפציינט שלא יהא תלוי בזולת. לכן, הצלחתה של כל תרפיה היא בלקיחת אחריות לחייך, שמוכן אתה לעמוד ברשות עצמך, וזהו בשילותך. לפיכך פרלס יוצא בהתקפה גדולה כנגד הפסיכואנליזה המטפחת את הגישה "האינפנטילית", שהפציינט אינו אחראי, אלא תסביך אדיפוס אחראי. לפיכך לא קשה לדעת מאיפה המציאה הנערה את טראומת הילדות - הצפייה לגן של שושנים, מתוך הספור: "מעודי לא הבטחתי לך גן של שושנים" מאת חנה גרין. הייתכן להצדיקה במשוגעות, בחולי של זכרון העבר?! התבל לא נבראה כדי לענות על ציפיות בני-אדם, ואף בני-אדם לא נולדו כדי לענות על ציפיותיה של תבל. המלה אחריות responsibility, אותה אפשר לאיית גם response - ability )כושר-תגובה, כושר היענות(: הכושר להגיב ולהיענות, הכושר להיות מחונן במחשבות, בתגובות, בריגושים לעת מצוא. ובכן, האחריות הזאת, יכולתו של האדם להיות אשר הנהו, אותה פרלס בטא בעזרת המלה "אני" ב"תפילת התבנית" שלו:

אני עושה את שלי, ואתה עושה את שלך

לא נולדתי כדי לענות על ציפיותיך

אף אתה לא נולדת כדי לענות על שלי

אתה - אתה, ואני - אני

אם ירצה המקרה ונמצא איש את רעהו - מה נאה!

ואם לא נמצא - עלינו להשלים עם כך.
פריץ פרלס, Gestalt Therapy Verbatim 4 נוסח עברי: אברהם קדימה

טכניקת ה"איך" וה"מה"


הגשטלטיסט מתיחס כמעט לגמרי ל"איך" ול-"מה" )לא על "המה"( ולעיתים רחוקות מאוד "למדוע". הגשטלטיסט מנסה להבין את הקיום של כל מצב באמצעות ה"איך" ולא באמצעות "המדוע". כדי שאפשר יהיה לשמוע את "האיך", חייב התרפיסט להקשיב לצליל, למוסיקה של הפציינט. המטפל ממקד את תשומת ליבו על איכות הקול, התנוחות, התנועות, הנשימה, השפה הפסיכוסומטית ואחר כך על תוכן הדברים, כמו צנזור, לעג, תרוצים וכדומה.

בניגוד לטכניקה הפסיכואנליסטית המבוססת על התאוריה שמה שחסר לפציינט היא ההבנה של "המדוע" של התנהגותו, תרפיית התבנית מאמינה ששאלות ה"מדוע" מייצרות רק תשובות מתאימות, הגנתיות, רציונלזציות, תירוצים, מונעות מהתבגרות של לקיחת אחריות אישית להתנהגות העכשווית ואת האשליה שאירוע יכול להיות מוסבר על ידי גורם יחיד. לעומת זאת, ה"איך" חוקר את המבנה של אירוע וכאשר המבנה מובן כל שאלות "המדוע" מקבלות תשובה באופן אוטומטי. פרלס האמין שבתרפיית הקומוניקציה המילולית )התוכן( היא בדרך כלל שיקרית. הוא טען שכאשר הפציינט משיג מודעות למה שהוא עושה דאגתו לגבי ה"מדוע" בדרך כלל נעלמת. אם הוא נשאר סקרן לגבי זה, הוא נמצא במצב טוב כדי לעבוד על כך בעצמו. כל מה שעושה הפציינט הינם למעשה הביטויים לצרכים הדומיננטיים שלו, כלומר, לנצח, להיות טוב, להרשים. התרפיסט הגשטלטי מוצא את האישיות הבלתי גמורה של המטופל דווקא במה שכל כך גלוי לעין. רק הטיפול במה שהפציינט עושה ב"איך", המסת מה שהתקשה והתאבן, ההפרדה בין הפטפוט והמלל לבין הדאגה האמיתית, ובין המיושן לבין החדש, יכול התרפיסט לרכוש שוב את הזרימה של התהליך המוקד והרקע. בתהליך זה, שהוא תהליך הגדילה וההתבגרות, מתנסה ומפתח הפציינט את ה"עצמי" (self) שלו.


טכניקת תרגום "פגיעה" ב-"נקמה" והחלפה "אשמה" ?ב-"כעס"


פרלס טען שקיימים שני ביטויים שצרכים להתגלות מחדש על-ידי הפציינט. ביטוי אחד הוא: "אני מרגיש נפגע". כאשר הפציינט יתרגם משפט זה לביטוי "אני רוצה לנקום" הוא יהה הרבה יותר קרוב לאמת. הביטוי השני הוא: "אני מרגיש אשם". כאשר הפציינט יחליף משפט זה בביטוי "אני כועס" הפציינט יגלה להפתעתו עד כמה הוא באמת כועס.

הביטויים "אני נפגעתי" ו"אני מרגיש אשם" מעידים על צביעות של הפציינט ולא על רגשותיו האמיתיים. לכן, הגשטלטיסט דוחה את הרעיון הבסיסי בפסיכואנליזה שאשמה הינה אחת מבסיסי הנאורוזה. לדעת הגשטלטיסט, אשמה אינה אלא נקמה הפוכה. הנקמה הינה הרגשי של הנאורוטי להמשיך ולהחזיק בסטטוס-קוו שבחייו. ההתפסות לרגש האשם שלו והכעס כלפי הוריו שהם אינם מה שהוא רוצה שהם יהיו מאפשר לפציינט להמשיך ולהחזיק אותם אשמים בבעיותיו העכשוויות ופותר אותו מן הצורך לפתח תמיכה עצמית מתוך המקורות הטבעיים שלו כדי שיוכל לחיות חיים טובים יותר ויעילים יותר.

טכניקת "הצעד הבא" השקול

כדי להתגבר על מצב החרדה, חייב הפציינט לנשום ובדמיונו להתחיל לצעוד את הצעד לקראת העתיד, להעיז לעשות את כל מה שברצונו לעשות. פרלס ציין, שהפציינט אינו חייב להתנהג כך במציאות. הפציינט צריך לקחת בחשבון אפשרויות נוספות. עליו לשאול את עצמו שאלות כגון: "האם אני עושה את הדברים שאני רוצה לעשות, אם אני אבנה במקום זה מנגנוני הגנה, אם אני פוחד, מה יקרה לי אז" מה המחיר שאני אשלם?" רק אחרי שהפציינט הרהר בשאלות אלה עליו לקבל החלטה לגבי הצעד שהוא ינקוט. במלים אחרות, ההחלטות נעשות מתוך שיקול דעת ובחירה ולא באופן אוטומטי.

עבור התרפיסט הגשטלטי, הגירוי הוא הבסיס להליכה קדימה, ליצירת הקשר ולעשיית דבר מה. הפציינט המגורה לעשות דבר מה אך אינו מעז לצעוד לקראת הבלתי-ידוע, מחניק את הגירוי ובמקום זה הוא מפתח חרדה. דוקא במצב החרדה קיימת אפשרות הבחירה לחידוש פורה, לבניית דבר מה חדש. חרדה זו מבוססת על האנרגיה הבסיסית שבנו, על הקיום הבסיסי של האורגניזם האנושי, דהיינו - להיות נרגש. לא תמיד מופיעה ההתרגשות כגירוי. לרוב משתנה הגירוי לרגשות. הוא יכול למשל להופיע תחילה כחוסר סבלנות, אחר כך כהתפרצות מינית שתיהפך לעשייה מינית. הוא יכול להופיע גם כרגש של צער.
החרדה הינה גירוי מינוס חמצן. הפציינט מתרגש אך הוא לא נושם. מאחר ואין הוא נושם נכנס הלב למרוץ כדי להזרים יותר כדוריות דם אדומות לחלקים השונים בגוף.

טכניקת המגע והנסיגה

ביסוד המגע והנסיגה קיים גם עקרון הגבולות שבין חברי הקבוצה. התרפיסט מלמד את חברי הקבוצה לכבד, להכיר ולהעריך את הצרכים, את הפרטיות ואת הגבולות של כל אחד מהם מחד גיסא, והוא מלמדם כיצד ליצור מגע אחד עם השני מבלי לכפות עצמם זה על זה מאידך. דברים אלה מתיחסים בעיקר למקרים שבהם חבר אחד מרגיש שחבר אחר "זקוק" לו. חבר זה צריך לאפשר לשני להחליט אם ברצונו להשאר לבד או אם לבקש או לקבל תמיכה. עקרון זה נוגע במיוחד לצורך לגעת, להחזיק או ללכת אחרי מישהו שעזב את החדר.
בדואליות הזו קיימת יכולתו של האדם להבחין בדברים שונים בסביבה ובתוכו פנימה. היכולת להבחין יכולה להיות ברורה וחדה ואז האדם מתפקד באופן נורמלי. יכולת האבחנה עלולה גם להיות מטןשטשת ולא ברורה. במקרה זה יתפקד האדם בחוסר יעילות ובחוסר ארגון. כאשר יכולת האבחנה של האדם פועלת באופן גרוע, אין הפרט יכול להתנהג באופן מתאים וכתוצאה מכך אנו מתארים אותו כנאורוטי. כאשר היכולת להבחין פועלת כראוי, המרכיבים של קבלה ודחייה, של מגע ונסיגה פועלים דרך קבע.
אם המגע נמתח יתר על המידה, הוא נעשה בלתי-יעיל או מכאיב. אם הנסיגה נמתכת יתר-על המידה, זה מפריע לתהליך התקין של החיים. מגע ונסיגה, בדפוס ריתמי, הינם האמצעים שלנו לסיפוק הצרכים שלנו ושל המשך התהליך של החיים עצמם.
באמצעות "התחושות והמוטוריקה" שלנו, נוצר מגע. עם זאת, מגע הוא יותר מסך כל התפקודים האפשריים הנוטלים חלק בכך. לראות או לשמוע אינם ערובה למגע טוב. מה שחשוב הוא לשים לב "לאיך" האדם רואה או שומע. למעשה, קובע "האיך" אם המגע שנוצר הוא טוב או גרוע. יותר מזה, מגע מתפשט לתוך אינטראקציות עם אובייקטים דוממים ועם החיים; לראות פרח או שקיעה, להקשיב למפל מים או לשקט שבמערה זה מגע. מגע יכול להעשות גם עם זכרונות ודמויים כאשר הוא מתנסה וחווה אותם באופן חד ומלא.
מגע נוצר בתחום שבו נשמרת תחושת של הפרדה, כך שאיחוד אינו מאיים להציף את האדם. התמיכה ליצירת מגע צריכה לבוא מהחלק הנמוך שבגוף. חלק זה מחזיק את האדם על הקרקע ומעניק לו את המרכז שלו, בעוד שהחלק העליון, הפנים, יוצר את הקשר, את המגע עם העולם החיצוני.
מגע נוצר על-ידי התרכזות ספונטנית על אובייקט שבו הדמות מאוד ברורה והרקע נעשה כהה. החושים דרוכים וערים לנעשה. "זהו התפקיד המאחד את הצורך לאחד ולהפריד. באמצעות המגע יש לכל אדם סיכוי לפגוש את העולם מחוץ לעצמו באופן יעיל ומספק". (Rhyne, Janie, Gestalt Art Experience Belmont, Calif.: Wadsworth Pub. Campany, Inc. 1973 104)
מגע מתהווה בהליכה מודעת לקראת חידושים שניתנים לטמיעה או לדחיה. זהו סם החיים לצמיחה, לשינוי עצמי ולהתנסות של האדם בעולם. מגע מתהווה בנקודה שבה האדם מתנסה ב-"אני" כנגד מה שאינו "אני". דרך מגע זה נחווים השניים בצורה ברורה. במגע קיים גם הסיכון של איבוד הזהות או ההפרדה.
פולסטר ציין שהאני מורכב ממערכת שלמה של תחומי מגע; מגע עם רעיונות, עם אנשים, עם ערכים, עם דימויים, עם זכרונות ועוד. תחומי מגע אלה מאפשרים לאדם להתקשר באופן מלא עם העולם שמחוץ לו והן עם העולם הפנימי. מגע זה כולל גם את התחושה של איזה סיכונים מוכן האדם ליטול על עצמו במגעו עם הסביבה, זאת משום שבהזדמנויות לגדילה אישית יכולות להופיע דרישות חדשות שיתכן והאדם לא ירצה או לא יהיה מוכן לעמוד בהן.
משום כך, הבררנות לגבי יצירת מגע שנקבעת על ידי תחום "האני" של הפרט משפיעה למשל על סוג ומספר החברים שיהיו לפרט, על העבודה שהוא בוחר לעסוק בה, על האיזור שהוא בוחר לגור בו, על הפנטזיות שלו, על אהבותיו ועל כל שאר ההתנסויות שבאופן פסיכולוגי הן חלק מן הקיום שלו. הדרך שבה חוסם האדם או מתיר למודעות להתהוות או מאפשר יצירת מגע היא הדרך שלו לתמוך בתחושה שלו לתמוך בתחושה שלו לגבי מידת הגבול שהוא רוצה ליצור בינו לבין עצמו ובינו להין העולם החיצון.
יצירת מגע טוב מחייב שמירה ואיזון בתהליך של גאות ושפל ביחסיו של הפרט עם עצמו ועם הסביבה. קיים יחס עדין של אנרגיה בין זה שיוצר מגע לבין זה שבאים איתו במגע. לפיכך, ביצירת מגע, מושם הדגש על כוחו של הפרט ליצור את החיים שלו, כלומר, ליצור את היכולת להכיר בהתאמה שלו לסביבה הנתונה.
ולבסוף נברר את אופן יצירת המגע הפיזי, במסגרת שמירת הגבולות שבין חברי הקבוצה או של יחיד בין יחיד. מתוך האוטוביוגרפיה של פרלס לומדים שלמגע הפיזי היה חלק נכבד בטכניקה הטיפולית שלו. פרלס מיצה מגע מסוג זה עד תומו. המדע, כמו גם האינסטינקט, אומר לנו כי המגע הגופני הוא אחת הדרכים הטובות ביותר ליצור קשר עם מה שאפשר לכנות כרוח החיים של האדם. ואחת הצורות החשובות ביותר של המגע הוא החיבוק. באמצעותו אנו מתקשרים כבני אנוש ברמה העמוקה ביותר. באמצעותו אנו חובקים את החיים עצמם.

פרלס טען שאין האדם יכול לספק את כל צרכיו בעצמו ושהוא יכול להתקיים אך ורק דרך המגע שלו עם הסביבה. טבע היחסים שבינו לבין סביבתו קובע את התנהגותו של הפרט. פרלס הניח שכאשר היחסים בין הפרט והסביבה מספקים באופן הדדי, יתנהג הפרט באופן נורמלי. אם היחסים הם בקונפליקט, יתנהג הפרט באופן לא נורמלי.
כדי ללמוד את האופן שבו מתנהג האדם בסביבתו צריך להבין ולדעת מה קורה בגבולות המגע שבין הפרט והסביבה שלו. ידיעה והבנה זו הינם חשובים ביותר מאחר והאירועים הפסיכולוגיים שקורים לאדם מתרחשים בגבולות המגע הזה.
לאורה פרלס טענה שבתחום המגע שבין האדם לבין סביבתו קיימת מידה רבה של חוסר מודעות ושל התמזגות. היא ציינה שאם מתקדם האדם בקצב שמעבר לגבול היכולת שלו כדי ליצור מגע, הוא ירגיש בחוסר תמיכה )תמיכות מסויימות הינן חיוניות וצריך להשתמש בהן(, המחסור בתמיכה הכרחית מסתיים תמיד בחרדה.(The Gestalt Journal 25) לאורה טענה שבדרך כלל חרדה מתפרשת כחוסר בחמצן. לפי דעתה, זוהי סיבה משנית. הנקודה העיקרית היא בכך שתמיכה חיונית לה נזקק האדם באותו הרגע חסרה ואין הוא מחפש אחריה. הפרט יכול להיות חרד במידה רבה כאשר הוא רעב וגופו אינו מתפקד כראוי. לפיכך, הסיקה לאורה את המסקנה שמגע נמצא תמיד במרכז ויכול להעשות באופן מלא חלק מהתהליך המתמשך של יצירת הגשטלט רק כאשר התמיכה ההכרחית ניתנת בהתמדה ובשיטתיות.

המגע עם והנסיגה מ-, הקבלה והדחייה של הסביבה הינם התפקודים החשובים ביותר של כלל האנושיות. הם האספקטים החיוביים והשליליים של התהליכים הפסיכולוגיים באמצעותם אנחנו חיים. הם למעשה הפכים דיאלקטים, שני חלקים של אותו ענין. הם האמצעים שלנו להתיחס לאובייקטים שבסביבה.
ישנם תרפיסטים שמתיחסים לכפילות זו של האדם כאל שני כוחות מנוגדים שיוצרים קרע בנפשו של האדם. הגשטלטיסט, לעומתם, מתיחס לדואליות זו כאל שני אספקטים של אותה האישיות.

אנו נוטים לחשוב על נסיגה כאחד מהסימפטומים של הנאורוזות. אבל זוהי אי-הבנה של התופעה. נסיגה כשלעצמה אינה לא טובה ולא רעה. היא פשוט אמצעי להתגבר על סכנה כלשהי. לשאלה אם לא ניתן להתיחס אך ורק במסגרת התשובות לשאלות הבאות: נסיגה ממה, נסיגה למה, ונסיגה למשך כמה זמן? כך גם לגבי יצירת מגע. מגע כשלעצמו אינו לא טוב ולא רע, למרות הנטיה הקיימת להעריך את היכולת ליצור מגע מעל לכל דבר. לא כל מגע הוא בריא ולא כל נסיגה אינה בריאה. אחד מהמאפיינים של הנאורוטי למשל הוא אי-היכולת שלו ליצור מגע טוב ואי-היכולת שלו לסגת כשצריך. כאשר הוא צריך להיות במגע עם הסביבה שלו, מוחו שרוי במקום אחר, ולכן אין הוא יכול להתרכז. כאשר הוא צריך לסגת, הוא אינו יכול. נדודי שינה, תלונה שכיחה של הנאורוטי, הינה דוגמא לחוסר היכולת לסגת. תופעת השעמום הינה דוגמא שניה. שעמום קורה כאשר אנו מנסים להשאר במגע עם נושא שכבר אינו תופס את תשומת ליבנו, או שאינו מצליח לענין אותנו. במקרים כאלה, מציע פרלס שהפציינט ילמד "לסגת אל החלל הפורה ("The Fertile Void"). מונח זה מתאר את היכולת להשאר עם הרגשות של חוסר-אונים, בלבול ופחד. הנטיה החזקה של הנאורוטי היא לחפש הקלה מרגשות בלתי-נעימים אלה על ידי בריחה לתוך מצב הכרתי שמקובל כנורמלי ובר-תוקף! אך גישת הגשטלט היא לתמוך בתהליך הטבעי, לתמוך באורגניזם שיחווה באופן מלא את המציאות הסוביקטיבית.


טכניקת הפיצוץ הרגשי - תיסכול, תמיכה ורגש הוליסטי


ראשית הפציינט מגיע לשלב מוכנות לפיצוץ (The implosive) על-ידי תחושת שיתוק בעזרת כוחות מנוגדים, שמחדד את תחושת חוסר החיות והאונים שלו. הפציינט מתאמץ מאוד לגרור את עצמו ולהחזיק את עצמו על מנת שלא לסגת לאחור. הוא נעזר לשם כך, בהתערבות יעילה של התרפיסט המעודד את הפציינט להעשות ער למה שקורה לו: לתחושת הריקנות שלו, לתחושת חוסר-האונים שלו, למבוכה שלו, לתנוחותיו שלו ועוד. אם יש לפציינט את האומץ להשאר עם רגשותיו הלא נעימים, ולתרפיסט יש את הבטחון לסייע לפציינט בתהליך זה, אזי ההתנסות בשלב הפיצוץ מובטחת. לשם כך נעזר התרפיסט הגשטלטי בשתי טקטיקות בסיסיות לשימוש בסייעו לעבור את שלב השיתוק או מבוי-הסתום: תיסכול ותמיכה. התרפיסט יכול לתסכל את ההפרעות של הפציינט בתהליך המעבר של שלב התקיעות על-ידי כך שהוא עומד כנגד כל נסיון של הפציינט להמנע. הוא תומך בהתקדמותו של הפציינט על-ידי כך שהוא מעודד אותו לתת ביטוי לרגשותיו. טקטיקת התסכול מאופיינת על ידי שאלות כמו: "ממה אתה נמנע כרגע"? "מה אתה פוחד שיקרה כרגע"?
טקטיקת התמיכה מועברת על-ידי נוכחותו של התרפיסט והיא נאמרת על-ידי הצהרות כגון "השאר עם ההרגשה הזו", "שים לב למה שקורה לך כרגע", "תן לעצמך להרגיש זאת באופן מלא", "תן לזה לקרות", או "אתה לא צריך לעצור בעד עצמך". בשלב הבא הופך הפציינט את האנרגיה העצורה לפיצוץ (The explosive) אישי רגשי. הפיצוץ מתרחש כאשר מתיר הפציינט לעצמו להתנסות ולתת ביטוי אמיתי לרגשותיו, על-ידי צער, שמחה, אהבה, כעס, בעזרת בכי, צחוק, חיבוק, הנפת אגרוף או רקיעה ברגל. ביטוי זה הוא פעולת התמוטטותו של המבוי-הסתום המלווה לעיתים בהתפוצצות אדירה ולעיתים שקטה. המעבר בין שלב לשלב קורה במסגרת היחסים שבין המטפל והפציינט. תהליך זה מתרחש במסגרת שבה הן הפציינט והן התרפיסט יודעים שהיא מסגרת המגינה על הפציינט ושאין הוא צריך לברוח ממצב החרום אלא להשאר עם זה כדי להתחיל להתנסות ברגשות שמהם הוא בדרך כלל נמנע.

הפיצוץ הרגשי חשוב מאוד להבראתו של הפציינט מאחר והגשטלטיסט מאמין ש"הרגש הוא המודעות האינטגרטיבית של היחסים שבין האורגניזם והסביבה". (Gestalt Therapy 407) הרגש הוא למעשה ההשלמה של הגשטלט החסר. לאחר הפיצוץ הרגשי מתנסה הפציינט בתחושה של רכוז הנובע מהפיוס שחל בין הניגודים שבחייו. הפציינט מפתח תחושת שליטה פנימית משלו שתסייע לו לקבל החלטות בעצמו ביתר נכונות בעומדו בפני קונפליקט חדש בעתיד. התנסות זו תביא לאיזון ברגשותיו של הפציינט ותספק לו את התמיכה-העצמית החיונית לקיום יעיל וטוב בינו לבין עצמו ובינו ולבין סביבתו.
התרפיסט הגשטלטי מאמין שגדילה נפשית באה דרך תסכול ותמיכה. לכן, חייב המטפל להשתמש בתמיכה ובתסכול באופן מאוזן. הוא חייב לקרוא תגר על אותם ביטויים שמשקפים טכניקות מניפולטיביות, דפוסים נאורוטיים ודמוי-עצמי. תהליך זה חייב להמשך עד שהפציינט מתחיל להתנסות בצורך לשחרר עצמו מדרכי ביטוי אלה ובאותה עת עליו להעשות יותר עירני לצרכים האמיתיים שלו ולעבוד על מימושם.
הן שאלות התיסכול והן הצהרות התמיכה מבקשות מן הפציינט תשובה בדרגה שהמודעות העכשווית שלו מאפשרת. באותו זמן הן מגבירות את עירנותו. אלו הן שאלות המכוונות את הפציינט בלית ברירה לחיפוש תשובה מתוך הפוטנציאל הטבעי שלו. שאלות אלה מעודדות את הפציינט להכיר באחריות שלו למחשבותי, לרגשותיו ולהתנהגותו והן תובעות ממנו לפתח תמיכה עצמית מתוך הכוחות והאמצעים העומדים לרשותו. "שאלות אלה נותנות לפציינט תחושה של עצמיות משום שהן מכוונות אל האני שלו". (The Gestalt Approach 75)
בניגוד לרייך, שהגביל את תאוריית "מגן השריון" (character armor) לשחרור האנרגיה המינית בלבד, פרלס, לעומת זאת, כלל ספקטרום, שאני קורה לו הוליסטי, הרבה יותר רחב של התפרצות ושחרור רגשי.הוא האמין שבהתאוששות האני של הפציינט יש יותר מאשר שחרור השריר המכווץ להתרגשות מינית.

סכום

הפציינט מרכז את מודעתו על ידי משפט בסיסי שמנחה אותו ואת התרפיסט מראשית התהליך הטיפולי ועד סופו, והוא: "כעת אני מודע לכך ש...". שכן, פרלס אמר "שכאשר הפציינט מודע
באופן מלא למבוי - הסתום (The impasse), המבוי-הסתום יתמוטט".

ה-מודע מספק לפציינט את תחושת היכולת שלו והכשרונות שלו, את הציוד התחושתי, המוטורי והאינטלקטואלי שלו. זה לא ההכרה, כי ההכרה הינה תפקיד מנטלי בלבד. ההכרה בחינת התנסות שעוברת תהליך בדיקה קפדני דרך השכל ודרך המלים בלבד. לעומת זאת, "המודעות" מספקת חוויות נוספות. היא נותנת הן לתרפיסט והן לפציינט את התמונה הטובה ביותר של המקורות העכשוויים של הפציינט. כיוון שמודעות תמיד מתרחשת בהווה, היא גם פותחת אפשרויות לפעולה.

רצף המודעות בהווה של פה ועכשיו, נעשית כלי לחשיפת אותם צרכים וכלי לגילוי מחדש של הצרכים בהם מונע הפציינט מעצמו מלממש צרכים אלה. פרלס האמין שכל תרפיה שהיא צריכה ויכולה להיעשות אך ורק בהווה, כל דבר אחר רק מפריע לשינוי הטיפולי לבוא. המודעות הרצופה ("The Awareness Continum") היא הטכניקה שמאפשרת לנו להבין ולהישאר במציאות ההווה, כלומר, לגלות ולהיות מודעים באופן מלא לכל התנסות אקטואלית
.
פרלס מציע לנו טכניקות העוזרות לנו למקד את המודעות למען כאמור, סיפוק תחושת היכולת, הכשרון והתחושה המוטורית והאינטלקטואלית. הטכניקות נותנות לפציינט ולתרפיסט את התמונה הטובה של המקורות העכשוויים, דרך טכניקת הציפייה העצמית הטהורה - כדי לעזור לפציינט להבין ולהישאר ב'עכשיו', דרך טכניקת הרחבת המודעות - הניעה הלוך ושוב - פציינט שמוצף בחרדה מתבקש להניע את תשומת ליבו מהנשימה שלו לשרירים שלו, מהשרירים שלו לנשימה שלו וחוזר חלילה עד שהקשר שבין השניים נעשה ברור והפציינט יכול להתחיל לנשום בחופשיות, דרך טכניקת ההגזמה - טכניקה זו נגזרת מההתנהגות הלא מילולית של הפציינט. בתרפיית הגשטלט, אין התרפיסט מבקש מהפציינט שלו לנטוש את חוסר-האונים שלו אלא דווקא לחוות זאת ולהכנס לתכונה זו עמוק יותר, כמו כן, דרך טכניקות החזרה, "האם אני יכול להזין אותך במשפט"?, "האם אתה יכול להשאר עם רגשות אלה"?, "הכסא הריק" או "הכסא החם", "הרטרופלקציה" (Retroflection), נטילת אחריות, ה"איך" וה"מה", תרגום "פגיעה" ב-"נקמה" והחלפה "אשמה" ב-"כעס", המגע והנסיגה, "הצעד הבא" השקול וטכניקת הפיצוץ הרגשי .

Dr. Zadok Krouz PhD,DHD,DD
zdkphd@gmail.com
His academic career began at the Hebrew university of Jerusalem, where he obtained a master`s degree, `cum laude`, in Philosophy and Religious studies. He also studied Religious Philosophy in association with Columbia University of New-York, where he obtained a doctorate. He studied psychology and the philosophy of education at Tel-Aviv University, where he also completed a teachers` training program and Gestalt training program.

Dr. Zadok David Krouz, was born in Jerusalem . In his youth, he studied in various `yeshivoth` in Israel and U.S.A.. He later enlisted in the army, where he served in a combat engineering unit.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב