מעמדם המשפטי של מדינת ישראל ושטחי ישע במשפט הבינלאומי 

מעמדם המשפטי של מדינת ישראל ושטחי יש"ע במשפט הבינלאומי

ותקומת מדינת ישראל בזכות היהודים והישוב בארץ ישראל

מאמר מאת ענב אורלב

מעמד המשפט הבינלאומי ואומות העולם:

בפתח הדברים חשוב לציין, כי עפ"י המשפט הבינלאומי, הנתמך ע"י מדינות העולם ומוסדות האו"ם, מדינות שנקטו בתוקפנות מלחמתית, ומפסידות שטחים במלחמת מנע שנובעת מהגנה עצמית של המדינה המותקפת, אין תמיכה במשפט הבינלאומי, אף שכיבוש שטחים ממנה, אינו נותן לגיטימציה למדינה הכובשת, שכאמור רק הגנה על עצמה.

קביעת גבולות סופיים:

רק הסכם שלום המקובל על הצדדים לסכסוך וויתור על שטח זה או אחר, הוא אשר יקבע חוקית את הגבולות הסופיים של המדינות המעורבות.

מימוש זכויות ערביי המזרח התיכון:

ערביי המזה"ת מימשו זכותם להגדרה עצמית ע"י 21 מדינות החולשות על רוב אדמות המזרח התיכון, ולרבות כל אוצרות הטבע המעשירים אדמות אלה, כשמדינת ישראל חולשת רק על האלפית הנותרת.

למרות זאת, טוענים הערבים כי יש להם זכות למדינה ריבונית נוספת בארץ ישראל. לתביעה זו אין יסוד במשפט הבינלאומי.

המנדט הבריטי וההבטחה למדינה היהודית:

ב- 1920 נמסרה ארץ ישראל כמנדט לבריטניה.

במבוא לכתב המנדט קיימת הכרה בינלאומית בקשר ההיסטורי בין היהודים לארץ ישראל.

הצהרת בלפור - בנוסף בשנת 1917 התחיבה בריטניה ע"י שר החוץ שלה הלורד בלפור לפרוש את חסותה על התנועה הציונית ולסייע לה במימוש מטרתה העיקרית, הקמת מדינה ליהודים.

בכל שנות המנדט פעלו הבריטים לרצות את העולם הערבי והמוסלמי - כדי לסכל את מטרותיו היסודיות של כתב המנדט, הן על ידי הגבלת העלייה של יהודים לארת ישראל והגבלת מכירת קרקעות ליהודים, והכל בשל חששם מהאומה הערבית.

מדיניות זו התגברה עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה כשנשמעו אותות המלחמה מפיו.

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל:

החלטת חלוקת ארץ ישראל בעצרת הכללית של האו"ם למדינה יהודית ומדינה ערבית, התקבלה על ידי הישוב היהודי בארץ ישראל אך נדחתה מניה וביה על ידי כל מדינות ערב.

יצוין כי מבחינת המשפט הבינלאומי החלטות עצרת האו"ם הן המלצות משוללות תוקף משפטי, ותוקפן מותנה בקבלתן על ידי הצדדים!

מדינת ישראל קמה בזכות היהודים והישוב היהודי בארץ ישראל בלבד:

לא להחלטת האו"ם אנו חבים את הקמתה של מדינת ישראל!

אילולא ניצחה ישראל את צבאות מדינות ערב שפלשו לתוך המדינה שאך נולדה עם סיום המנדט הבריטי, לא היתה מדינת ישראל קמה.

מדינות ערב לא הכריזו עליה מלחמה, כי מעצם ההכרזה הייתה עלולה להשתמע הכרה בקיומה של ישראל.  מלחמת העצמאות נפתחה במעשי תוקפנות לא חוקיים (מבחינת המשפט הבינלאומי) מצד מדינות ערב, שכן במשפט הבינלאומי אין להיזקק למלחמה לשם פתרון סכסוכים בינלאומיים, אותם יש ליישב בדרכי שלום (מלבד החריג של מלחמת הגנה עצמית).

המלחמה הסתיימה בתפיסתם הלא חוקית מבחינת המשפט הבינלאומי, של רצועת עזה על ידי מצרים, ושל יהודה ושומרון ומזרח ירושלים על ידי ירדן. משמע כי שטחים אלה משפטית לא היו שייכים לאף מדינה.

תחילתה של מדינה והסכמי שביתת הנשק:

בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב- 1949 בין ישראל לשכנותיה, נאמר מפורשות כי "אין לפרש משום בחינה את קו שביתת הנשק כגבול מדיני או טריטוריאלי"

החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242 שנתקבלה בעקבות מלחמת ששת הימים נועדה לקבוע את הקווים המנחים להשגת "הסדר מוסכם בדרכי  שלום" ואין היא מחייבת נסיגה משטחים כלשהם שכבשה ישראל תוך הגנה על עצמאותה, אלא משטחים עפ"י המציאות החדשה שתיווצר.

השלום וההכרה המדינית בין מדינת ישראל למצרים וירדן:

בהסכם השלום עם מצרים נקבע הגבול הבינלאומי בין מצרים וישראל.

גם בהסכם השלום עם ירדן נקבע הגבול הבינלאומי בין המדינות.

המצב בין מדינת ישראל לסוריה ולבנון:

לישראל אין גבול בינלאומי עם סוריה או עם לבנון.

גבול כזה לכשיקבע, יקבע רק בהסכמה בין ישראל לבין מדינות אלה בהסכם שלום וקביעת גבולות וריבונות.

התוקפנות הסורית החלה עוד לפני 64 שנה עם פלישת צבאה ב- 1947, יום לאחר ההצבעה באו"ם, והדיפת הצבא הסורי מתוך שטח קיבוץ דגניה. לאחר, נחתם הסכם רודוס ב -1949 והסכם שביתת הנשק מ-1967 שהופרו כולם על ידי סוריה ע"י ירי מתגרה ובלתי פוסק על ישובי עמק הירדן והגליל ולאחר במלחמת יום כיפור ב-1973.

מעמד רמת הגולן:

רמת הגולן נכבשה ב – 1967 ולא בשל חמדנות ישראלית, אלא לצורך הגנה עצמית כמלחמת מנע.

לציין כי כל רמת הגולן יושבה ע"י יהודים עוד בתקופת המקרא, לפני יותר מאלף ושש מאות שנה! הרבה לפני היווצרות דת האיסלם! שקמה אחרי שנת 600 לספירת הנוצרים (מוחמד נולד בשנת 570 לספירה).

ולראיה, בתי הכנסת בקצרין העתיקה, מעיין הקשתות, עין נשוט, הישוב גמלא ומקומות נוספים.

החל מ-1975 מפעילה סוריה ארגוני טרור נגד ישראל, תוך הפרת הסכם ההפרדה מ-1974.

ב-1977 הפרה דמשק את "הסכם הקו האדום" שהגביל את היקף הצבא הסורי דרומית לליטני.

הסיוע המקיף לארגוני החיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי מהווה הפרה בוטה של "הבנות מבצע דין וחשבון" (1993) וכל הסכם אחר. לכן עפ"י החוק הבינלאומי לישראל יש את הזכות לממש הגנה עצמית, אם זו תראה כי היא בסכנה כתוצאה מפעולת אלה.

כיום, המשטר בסוריה מתמודד עם מרד אזרחי נרחב, אינו יציב ועתידו אינו ברור.

מעמד יהודה שומרון ועזה  (יש"ע) במשפט הבינלאומי:

אדמת יש"ע היתה חלק משטח המנדט הבריטי עד 1948. במלחמת השחרור תפסה מצרים שלא כדין את רצועת עזה, וירדן תפסה את שטחי יהודה, שומרון ומזרח ירושלים.

מזה נובע כי לפלסטינים (לרשות) אין כל זיקה או זכות למזרח ירושלים ו/או יהודה ושומרון, אלא אם תגיע הרשות להסכם גבולות עם מדינת ישראל והנושא יקבל הכרה בינלאומית לרבות במועצת האו"ם.

ב- 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, חזרו לשליטתה של ישראל, השטחים שהיו מלכתחילה מיועדים לבית הלאומי לעם היהודי על פי כתב המנדט.

הדעה הרווחת, בין משפטנים בינלאומיים ידועי שם, הייתה שלישראל הזכות העדיפה לריבונות בשטחים אלה מבחינה משפטית ואין דינם כדין שטחים כבושים במשפט הבינלאומי.

לישראל הייתה זכות להכריז כי החילה את ריבונותה עליהם.

בפועל, משיקולים מדיניים ואחרים, החילה ישראל את ריבונותה רק על מזרח ירושלים.

באשר לשאר חלקי יש"ע, העמדה הישראלית הרשמית היא שלישראל תביעת זכות לגביהם, ומאחר שהם לא ניטלו משום ריבון אחר, אמנת ז'נבה הרביעית ותקנות האג 1899/1907 אינן חלות עליהם.

עם זאת, בחרה ישראל מיוזמתה לקיים את ההוראות ההומניטריות הכלולות בהן.

מעמדה של ירושלים המאוחדת כבירת ישראל:

בשנת 1980 נחקק "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל", שעיקרו "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

אף שבעקבות חקיקת החוק החליטה פה אחד מועצת הביטחון של האו"ם (בהימנעות ארצות הברית) את החלטה 478 הקובעת כי החוק מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי...

אישית, לא מוכרת לי כל בירה בעולם המחולקת לשני חלקים שכל חלק ממנה הנו בירה של מדינה אחרת...

בכל אופן, בשנת 1988 הכריזה ירדן כי היא מוותרת על כל תביעותיה לריבונות בגדה המערבית לרבות ירושלים. עם זאת בהסכם השלום שנחתם בינה לבין ישראל ב-1994 הובטח לה מעמד מיוחד במקומות הקדושים בירושלים. הירדנים הצהירו כי אופיו של מעמד זה ייקבע בתיאום עם הפלסטינים...

הקמת הרשות והסכמי אוסלו א' ו ב':

ב- 1993 חתם אש"ף על הצהרת עקרונות בה נקבע כי החלטות 242 ו- 338 תשמשנה בסיס למשא ומתן עם ישראל.

ב- 1994 מסרה ישראל, על פי הסכמים עם אש"ף, סמכויות רחבות, אזרחיות וגם ביטחוניות, לרשות הפלשתינית על שטחים ניכרים של יש"ע שבהם מרוכזת האוכלוסייה הערבית.

החלטות 242 ו- 338 אינן מחייבות את הקמתה של מדינה ערבית נפרדת ביהודה, שומרון וחבל עזה. גם הסכמי הביניים שנחתמו בין ישראל לאש"ף לא קבעו דבר בשאלת הריבונות על השטחים.

מעמד ההתנחלויות והבניה בשטחים וברשות במשפט הבינלאומי:

 מדינת ישראל איננה כובש זר ביש"ע, ומשום כך אין מניעה להקים התיישבות יהודית אזרחית על אדמות מדינה,   

 בין ביוזמת המדינה ובין ביוזמת המתיישבים היהודיים.

 ככל שמדובר ברכוש פרטי, זכאית ישראל להפקיע רכוש פרטי (כנגד תמורה) למטרות ציבור מגוונות על פי אמות  

 המידה המקובלות במדינת חוק דמוקרטית לרבות הנהוג בחוק הישראלי.

בהסכם הביניים בין ישראל לאש"ף מיום 28.9.1995, נקבע ששטחים ביהודה, שומרון וחבל עזה יימסרו לרשות הפלשתינית בשלבים, לרבות אדמות המדינה.

משום כך, בכל שטח שנמסר לרשות הפלשתינית, הועברו לה גם כל הסמכויות על אדמות המדינה לתקופת ביניים של חמש שנים. תקופת הביניים כבר חלפה.

בהסכם נקבע כי אסור לצדדים ליזום פעולות שתשנינה את מעמד יש"ע קודם להסדרי הקבע, ואולם אין בסעיף זה כדי למנוע הקמת התנחלויות חדשות.

גם הרשות הפלשתינית לא החילה פירוש כזה על עצמה, שהרי פירוש כזה היה מונע גם מהאוכלוסייה הערבית כל בנייה בשטחים שנמסרו לרשות בהסכם הביניים.

מכל מקום, תקופת הביניים חלפה ואין להוראה זו כל תוקף עוד.

אין אפוא בהסכם הביניים כדי לפגוע בהתנחלויות.

מבחינת החוק הבינלאומי והסכמי אוסלו מותר להרחיב את ההתנחלויות  ומותר אף להקים התנחלויות חדשות.

תכנית ההתנתקות מעזה ומישובים בצפון השומרון:

תכנית ההתנתקות נועדה לשם הקטנת החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית, צמצום הלחימה בעזה‏ וייצור פוטנציאל לשיפור מרקם החיים והכלכלה הפלסטינים ברצועה. צעד חיובי שנועד לנורמליזציה המתבקשת.

עזיבתה של ישראל גם מונע לחלוטין כל אחריות על האוכלוסייה בעזה שהחלה לנהל עצמה עצמאית.

      לאחר סיום הפינוי הצבאי מרצועת עזה החל הפינוי גם מצפון השומרון לרבות מחנה דותן.

      עזה אחרי ביצוע ההתנתקות:

בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, והקימה ממשלה בראשות איסמעיל הנייה.

ב-13 ביוני 2007 ביצע החמאס הפיכה צבאית והשתלט בכוח על הרצועה.

בתגובה לכך הכריזה ישראל על הרצועה כ"ישות עוינת" והטילה על הרצועה מצור כלכלי, דבר שהוביל לפגיעה ברמת החיים של תושבי הרצועה, לצמצום באספקת הדלק והחשמל ולפריצת ציר פילדלפי ב-23 בינואר 2008.

מאז, קיים מצב לוחמה יום יומי בין השלטון ברצועה, שאינו מכיר בישראל, למדינת ישראל.

סיכום:

למדינת ישראל ככל מדינה, הזכות להגן על עצמה. אם תוך מלחמת מנע כבשה ישראל שטחים זכותה להחזיק בהם, לרבות רמת הגולן.

אותם שטחים אינם שייכים לאף מדינה, אלא אם יוסכם וייחתם בהסכמי שלום בין המדינות מעמדם של שטחים אלה, שיכללו ויתור של מדינה אשר השטח הי אמור להיות שלה.

נכון לחוק הישראלי, ולא נראה כי דבר זה ישתנה בעתיד, מעמדם של ירושלים המזרחית ורמת הגולן מעוגן בחוק והנו שטח ריבוני ישראלי.

גם רוב רובם של תושביה הערבים של מזרח ירושלים, מעדיפים לחיות תחת שלטון ישראל ולא תחת שלטון אחר, לרבות שלטון הפלסטינים.

מקורות:

ארץ ישראל ויישובה במשפט הבינלאומי מאת פרופסור טליה אינהורן

קישור לתיירות בגולן בנושא בתי כנסת עתיקים:  http://www.golan.org.il/267/2217.htm

רמת הגולן בויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%9F

הסכמי אוסלו בויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%9E%D7%99_%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%9C%D7%95