פלאפל טוב לנשים? 

בשמונה השנים האחרונות כתבתי את הספר "חברות הכנסת" ובו תולדות חייהן של חברות הכנסת לדורותיהן (בהן שתי קצינות ח"ן ראשיות ודוברת צה"ל). חקרתי את נושא השתלבות נשים בהיבטים שונים של החיים הציבוריים, נחשפתי לנתונים רבים, ליוויתי הליכי חקיקה ומאבקים ציבוריים והכרתי מקרוב את הנשים השונות שהציגו מועמדות לכנסת, מהן שנבחרו ושלא נבחרו (תא"ל רחל דולב, אל"מ עדי ברשדסקי, אל"מ אתי פרץ ואחרות). בספר כללתי לקסיקון נשים בתפקידים ציבוריים בכירים ובהן קצינות בכירות בצה"ל ובמשטרה. מהכרת ההיסטוריה - המינוי שתפס כותרות לכאורה לא צריך להפתיע. להפך, הוא מלווה בשני חששות גדולים לעתיד.
 
לאחרונה התבשרו אזרחי ישראל על מינוי האישה הראשונה בתולדות צה"ל לדרגת אלוף: תא"ל אורנה ברביבאי תעמוד בקרוב בראש אגף כוח אדם. קברניטי המדינה וארגוני נשים מיהרו לברך, ח"כ מירי רגב שדחפה לקידום חקיקה אשר תחייב מינוי כזה שמחה בחלקה, ואילו שר הביטחון אהוד ברק הממונה על אישור המינויים בדרגים הבכירים סימן הישג תקשורתי בולט מאז הקמת מפלגת העצמאות שבה יאלץ להתמודד בבחירות הבאות. עוד במברכים היו יו"ר ועדת החוץ והביטחון שאול מופז. מופז, כבר נשכח מאיתנו, כיהן כראש המטה הכללי של צה"ל ולא ביקש בשעתו לבצע מהלך שעליו הוא כה מברך. תהא זהות המברכים אשר תהא, אין ראויה מברביבאי לתפקיד שכל תפקידיה בשני העשורים האחרונים היוו עבורו מסלול הכשרה. ובכל זאת, האם המהומה מוצדקת? נדמה שלא כמו ייצוגן המזערי בפוליטיקה שנבע מראשיתו במשבצות שריון פורמליות ובלתי פורמליות, נשים כבשו וכובשות את דרכן לפסגת הפיקוד של צה"ל באופן הדרגתי וטבעי.

פעילות בולטות בעשורים הראשונים למאה הקודמת נאבקו על זכותה של "החברה" ליטול חלק במערך ההגנה של היישוב היהודי. נוטים להלל ולזכור את חברת ניל"י שרה אהרונסון, חברת השומר מניה שוחט והצנחניות חנה סנש וחביבה רייק. בין חברות הכנסת שלקחו חלק בעיצוב חוק שירות הביטחון ובין סעיפיו חובת גיוס נשים היו חסיה דרורי שנאבקה שני עשורים קודם לכן על זכותה האישית במערך השמירה על כפר יחזקאל ועדה מימון שעמדה בתקופת המאורעות על המשמר עם חניכותיה במשק החקלאי עיינות. ניצנים אלה איפשרו לנשים להשתלב בצה"ל מראשית קיומו וכבר בין החילות הראשונים שקמו נכלל חיל הנשים (ח"ן) בראשות קצינה בדרגת אלוף משנה (בשעתו דרגה אחת מתחת לדרגת אלוף).

בין קצינות הח"ן הראשיות היו נשות צבא מנוסות יוצאות הצבא הבריטי ובוגרות ההגנה. חלקן החזיקו תקופה משמעותית בתפקיד הבכיר כמפקדת חיל. סטלה לוי עמדה בראש חיל נשים בתקופת מלחמת ששת הימים, ועוד קודם לכן בתפקידה כקצינת ח"ן של פיקוד הצפון עמדה על זכותה להשתתף בישיבות העדכון היומיות בתקופת מבצע קדש. בשנות השישים והשבעים הגיעו נשים לדרגות מקבילות גם מחוץ לח"ן - בהן שופטת צבאית וכלכלנית ביחידת היועץ הכלכלי של צה"ל. בשנות השמונים ובמהלך מבצע שלום הגליל שולבו נשים במעגלים הראשונים של היחידות הלוחמות.

השתלבות הנשים התקדמה אט אט בהדרגה ברורה. בשנות השמונים הועלתה קצינת הח"ן הראשית עמירה דותן לדרגת תת אלוף ובשנים שלאחר מכן הגיעו לדרגה זו קצינות במסלולים נוספים: קצינת פניות הציבור המיתולוגית שולמית ליגום, ראש מחלקת נפגעים באגף כוח אדם דרורה פאר ואחרות. בעשור זה של התקדמות טבעית ממילא הטביעו את חותמם גם בג"ץ אליס מילר ותיקוני החקיקה שהנהיגה נעמי חזן לפתיחה (פורמלית) של כלל התפקידים בצה"ל לנשים. נוכחות נשים במטה הכללי של צה"ל גם היא כבר איננה גורם זר בעשור האחרון וישבו בו סגנית שר הביטחון דליה רבין (2002-2001) ודוברות צה"ל רות ירון (2005-2002) ומירי רגב (2007-2005).

תא"ל ברביבאי אינה צריכה לשאת בנטל ההוכחה כפי שדרשו מאמרי הדעות. הרקע המובהק שלה בתחום כוח האדם עומד לזכותה. יש להצטער רק על שתי תוצאות לוואי של מינויה: האחת - קידומה העתידי (יש לקוות) של תא"ל איילה חכים לראשות אגף תקשוב קשור עתה בעבותות לתפקודה של ברביבאי ולא יעמוד לה נסיונה המקצועי לבדו, והשנייה - האפשרות שמינוי ברביבאי לראשות האגף המופקד בין היתר גם על יחידת יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים  יעלה מחדש את הדרישות לסגירת היחידה.