מפקד? שפר מנהיגותך! הרגלים שיהפכו אותך ממפקד למנהיג 

מפקד? שפר מנהיגותך! הרגלים שיהפכו אותך ממפקד למנהיג (נכתב בלשון זכר אך מתייחס לשני המינים)

לחיילים שלך יש "ראש קטן"? הם עושים טובה כשהם מבצעים מה שדרשת? אתה מרגיש רפרוף במשמעת שלהם? הם עסוקים בלהאשים כל אחד אחר, או כל דבר אחר – פרט לעצמם? הם גורמים לך לכעוס, לעתים לצרוח ולאיים?

נראה שיש לך הרבה עבודה – על עצמך!

הצבא, הוא גוף אשר מרגע גיוסנו אליו אנו מתחנכים על פי פקודות "עשה". מרגע הגיענו לבקו"ם, דרך הטירונות ועד קבלתנו תפקיד למלא בו, אנו מקבלים פקודות בלשון ציווי בלבד.

זה ברור – על הדברים בצבא להיעשות! אין מקום לשאלות או להתבכיינות – יש משימות שיש לבצע ויש צורך במשמעת!

ואם נסרב פקודה – נישפט ולעתים ניכלא. ואם נעשה משהו שלא לפי הצווים והתקנות – כנ"ל. ואם דברים לא יתקתקו לפי מה שהמפקד שלנו חושב שהם צריכים להיות – נקבל ממנו בראש.

נכון יש גם "ציונים לשבח". מדובר בסיכות אשר ניתנות לחיילים שהגדילו עשות, ובעיקר בתקופת מלחמה או פעולה מבצעית. יש גם תעודות "חייל מצטיין" פעם בשנה – בה בוחרים את החייל שתרם הכי הרבה (או פשוט מחלקים על פי הפז"מ). האם זה מספיק?

קשה באימונים קל בקרב

הסיסמא הזו נכונה לא רק לגבי חיילים קרביים. גם לגבי אלו שבעורף.

כאשר חל מצב מבצעי או מלחמתי ויש מנגד אויב משותף, קל לרוב לראות ולחוש את המטרות המשותפות. ברגע כזה – קיימת בדר"כ הירתמות של כלל החיילים ומוטיבציה גבוהה. עם זאת – הצלחה במשימות תלויה רבות בכושר ההנהגה של המפקדים. את כושר ההנהגה הזה, אם לא עמלו ופיתחו אותו בעת השגרה – ימצאו שלעתים כשיצעקו "קדימה אחרי" – לא תמיד יהיה מי שיעמוד מאחוריהם.

'ראש קטן' אינו אופי

מספר תפיסות שגויות ומעכבות שיש אצל מפקדים:

"החייל הוא 'בכיין' ואוהב להתבכיין על כל דבר קטן"

"החייל כל הזמן ב'אנטי' לגבי מה שאומרים לו"

"החייל מרדן"

"החייל שם ז' על כל החברים שלו ועל המפקדים"

"החייל מאחר כרוני וחסר משמעת"

עליכם להבין: חיילים בדרך כלל נמצאים במצב "קורבני". אחרי הכל, תחת צו ופקודה הוצאו מבתיהם והובלו לשירות הצבאי. אינם כמו קצינים או אנשי קבע – אשר בחרו מיוזמתם להמשיך ולעבוד במסגרת הצבאית. כאשר אנו "לוקחים מישהו" הוא "שבוי בידינו" והוא מרגיש קורבן. וקורבן – תפיסתו היא – אם אתה לקחת אותי ושבית אותי – עליך לדאוג לי.

בני ישראל, כשהוצאו ממצרים על ידי אלוהיהם ובעזרתו של משה – לא חצו את המדבר 40 שנה (הרי זה זמן לא סביר כדי לחצות את סיני). הם הושארו במכוון במדבר 40 שנה. במהלך שהותם שם באו בטענות למשה – "אתה הוצאת אותנו משם – אתה תדאג לנו לאוכל ולכל מה שצריך" (היה זה לפני שקיבלו את ה'מן'). הם האשימו אותו על כך שבמצרים, למרות היותם עבדים, לא חסר להם דבר. הם קצת שכחו שהיה חסר להם דבר חשוב מכך – "חופש".

הם הושארו במדבר 40 שנה מתוך כוונה – הדור שנולד במדבר לאותם בני ישראל – נולד למצב "לא קורבני". היה זה דור שיכל ליזום, לקחת אחריות לגורלו. דור עצמאי שיכל לפעול ולהקים את מושבו בארץ כנען.

את אותה דוגמא ניתן לראות על תקופת העלייה האחרונה בשנות ה-90. היא כללה המוני יוצאי ברית המועצות לשעבר – שרובם יזמו את עלייתם לארץ, ומצד שני כללה את העולים מאתיופיה – אשר הובאו לארץ על ידי הסוכנות היהודית. אותם "רוסים", אם תבדקו את ההיסטוריה הלא רחוקה כלל – היו הרבה יותר "אמביציוזיים", בעלי מוסר עבודה גבוה ואדונים לגורלם. הם נלחמו והשיגו עצמאות לעצמם – מקצועית, כלכלית, עסקית. כלכלנים רבים סבורים שללא העלייה הזו של הרוסים – הכלכלה של ישראל לא הייתה פורחת כפי שפרחה בשנים האחרונות.

לעומת זאת – הדור אשר הובא לארץ מאתיופיה –היה דור קורבני. מעט מאוד מהם הצליחו, לקחו אחריות על גורלם, יזמו ועשו על מנת להגיע לעצמאותם בארץ. הדור הצעיר שנולד לאותו דור "מיובא" – הוא זה שרק עתה רואים את הצלחותיו ואת עמידתו בזכות עצמו בשל היותו נקי מקורבנות.

אם כך, רוב החיילים בסדיר הנם במצב קורבני שמעיב פסיכולוגית על יכולת היוזמה והפרואקטיביות. מצב קורבני מוביל לאי לקיחת אחריות והאשמת כל העולם במצבך. זו אכן בכיינות – אבל אין זה בגלל שהחייל "בכיין" מטבעו – אלא זה הצבא שהפך אותו לאחד כזה.

'בכיינות' וראש קטן נוצרים אצל חיילים על ידי הצבא ועל ידי המפקדים שלהם. תמצאו אינסוף מקרים של חיילים אינטליגנטיים, מלאי מוטיבציה וחדורי עשייה, שלאורך שירותם הצבאי פשוט הופכים ל"סמרטוטים" חסרי מוטיבציה, מזלזלים במערכת או במפקדים, לעתים אף "לא סובלים" את הצבא ובוחרים פשוט "להעביר את הזמן" עד השחרור, או גרוע מכך – למצוא כל דרך אפשרית לברוח משירות צבאי.

זו אינה "מחלה" או "בעיה" שיש בחיילים הללו. זהו רק התסמין – למחלה עמוקה הרבה יותר: לחוסר מנהיגות של המפקדים המלווים אותם, וחוסר השקעה שלהם בלהוביל את החיילים הללו מתלות – לעצמאות ומשם – לתלות הדדית (עבודת צוות הרמונית ומושלמת).

שימו לב מעט לעצמכם. האם אתם קורבניים בעצמכם?

אם אתם מאשימים את החיילים בראש קטן או חוסר משמעת – אתם בעצם הופכים את עצמכם לקורבנות שלהם. האשמה, במקום לקיחת אחריות והבנה שזה תלוי רק בכם, כמפקדים – תחמיר את המצב להאשמות הדדיות קבועות שלא מובילות להרבה תפוקה.

הקשיבו לשפה שלכם ביום יום. התחילו לתת תשומת לב למילים שאתם אומרים. אדם קורבני משתמש המון ב"אתה", "הוא", "היא", "זה בגללו", "הוא לא עשה זאת", "הוא אשם", "הוא לא מבין!".

אדם קורבני מאיים הרבה. צועק הרבה. קחו יוזמה – יש דרך לרפא את ה"מחלה" הזו. והיא מתחילה בכם – ובאחריותכם.

זה שאתה מפקד – זה לא אומר שאתה מנהיג

פקודות הן יעילות מאוד – אתה אומר משהו – ואחר נועד לבצע אותן. זה נכון – אבל לטווח קצר מאוד.

אם אתה מפקד, זה אומר שיש על כתפיך אחריות. אחריות גדולה. ברור שהאחריות הזו שמה אותך במצב של לחץ מסוים. לחץ לקבל את ההחלטות הנכונות, לעתים באופן מהיר מאוד ותוך כדי תנועה.

במצב כזה, ועל פי הדרך בה "חינך" אותך הצבא לאורך הדרך, יש לך חיילים, שהם כ"כלי עבודה" – ועליך להשיג את המטרות ואת התוצאות ב"אמצעותם". אני משתמש במילה "באמצעותם" ולא "בעזרתם" בשל האופי הציוויי והפיקודי של ההתנהלות והתרבות הצבאית.

כשאתה אומר "עשה" – החייל יעשה. תשיג באמצעותו את היעד. לאחר שיושג, אותו חייל "יחכה" שתתן לו את הפקודה הבאה. הוא לא ייזום דבר מעצמו. האם ראיתם אי פעם מכונה עם מוטיבציה? האם זה עבד לך פעם ש"גערת" במכונה?

נתינת פקודות, ולעתים "גערות" על כך שלא בוצעו או שבוצעו שלא כהלכה – אינה הופכת אותך למנהיג.

כל אחד שעבר מסלול זה או אחר בצבא נתקל ב"רס"ר" שנוא. מישהו שלא מעניין אותו איך אתה מרגיש ומפזר פקודות לכל עבר. על אותם אנשים יגידו "עבד כי ימלוך". מדובר בגורמים שרוצים להרגיש בעלי כוח, ומתוקף התפקיד שלהם הם מנצלים את כוחם כדי להרגיש חשובים.

האם הם מנהיגים? לא ולא. האם כמפקדים תבחרו להיות כאלו (אין פה שום כוונה לרמת אינטליגנציה נמוכה)? האם אין דרך אחרת?

מה ששנוא עליך, אל תעשה לפקודיך

בצבא בעיקר, אך לא רק, לעתים מפקדים נוהגים לחשוב שאם יש לחייל תפקיד מסוים – זה ברור מאליו שעליו לבצע אותו באופן הטוב ביותר. ברור מאליו? טעות.

כלום לא ברור מאליו. אף אחד בעולם הזה אינו ברור מאליו. מדובר באדם שאולי נבחר בשל כישוריו לבצע את המשימות בגדר התפקיד אותו הוא ממלא, אך אין זה מובן מאליו שהוא יבצע זאת ובאופן הטוב ביותר אם בכלל.

ברור לכל, שאם יש בפניו בחירה, היא תהיה בין לבצע את תפקידו כנדרש או פשוט ללכת לכלא צבאי, או להיות מרותק או כל דבר אחר פחות נעים, ולכן לבטח יבחר לבצע את תפקידו כנדרש.

אבל אם יהיה עבורנו כמפקדים "ברור מאליו" - הוא רק יבצע את תפקידו. לא יותר.

לכל מפקד יש מפקד גבוה יותר בדרגתו מעליו.

איך אתם מרגישים כמפקדים? מרגישים מוערכים? האם המפקד שלכם משבח אתכם מדי פעם בפני אחרים? האם אומר תודה על דברים שביצעתם למרות שזה תפקידכם לבצע אותם? האם הוא מקשיב לרגשות שלכם מדי פעם? למה מתחולל בתוככם? האם יודע לאן אתם רוצים להגיע בחיים? האם נרתם לעזור לכם בעת צרה? האם אתם מרגישים שאתם חשובים לו?

מי מכם שמצא עצמו עונה בשלילה לכל או לחלק מהשאלות הללו – לבטח ממורמר.

עכשיו, כמפקדים, נא שאלו את עצמכם את כל השאלות הללו – לגבי פקודיכם. האם אתם נותנים לפקודים שלכם להרגיש מוערכים? האם אתם אומרים תודה גם על משימות מובנות מאליו לביצוע? האם אתם משקיעים מספיק בלהקשיב לפקודים שלכם? האם אתם יודעים לאן כל אחד מהם רוצה להגיע בחייו? מה הלבטים שעוברים עליו? הרגשות שלו לגבי חייו? האם אתם נרתמים בעת צרה? האם אתם נותנים לפקודים הרגשה כי הם חשובים עבורכם?

האם אתם חשובים עבור הפקודים שלכם? אהובים על ידם? האם הם נושאים עיניהם אליכם? האם הם רואים בך מנהיג?

התחל את השינוי בך

זה נכון – לא תמיד אתם בוחרים את החיילים שצוותו אליכם. לא "ראיינתם אותם" או בחנתם אותם להתאמה אליכם – אלא היה מי שעשה זאת בשבילכם – כשהוא כלל לא מכיר אתכם.

כיצד תוכל להתמודד עם זה, ועדיין לגרום לעצמך להיות מוערך, מנהיג – שמניע את אנשיו ולא מתוך גערות או איומים?

1. הקשבה – שב עם פקודיך, השקע בהם זמן בו תוכל ללמוד מהם. הקפד להקשיב ולא לדבר. לשאול שאלות מכוונות. נסה להשיג מידע כגון: מה מניע אותם? מה הדברים שגורמים להם הנאה? מה הדברים שהם שואפים אליהם בחיים? במה הם טובים? במה פחות טובים?

ההקשבה שלך תגרום לחייל להגיש חשוב, ויותר מכך – תהפוך אותך חשוב עבורו.

2. שבח, הערך והודה לפקודיך דרך קבע. גמול תודה על עשייה טובה, גם אם היא חלק מתפקידו של החייל. תן "כל הכבוד" לחייל שעשה מעל המצופה, ובפני רבים (בעיקר בפני שאר הפקודים).

שבחים, הכרת תודה והערכה לחייל תגרום לו להרגיש שמעריכים את העשייה שלו ושאינו "מכונה". דברים אלו יגבירו את המוטיבציה של החייל להמשיך ולנהוג טוב. יותר מכך – היא תראה לשאר הפקודים כי אתה יודע להעריך ולהוקיר, וישפר גם אצלם את המוטיבציה – על מנת לקבל את אותם השבחים (קנאה מניעה).

הימנע מ'לתת בראש' ולגעור – קח אחריות וזכור כי במידה וחייל אינו מבצע פקודה – זו אשמתך ובאחריותך. אתה זה שלא הצליח להוביל אותו לשם. אין תלמיד לא טוב. יש מורה לא טוב. תקשורת פתוחה ולא מאשימה עמו יכולה לפתור את העניין. שוחח איתו וברר מאין מגיעה ההתנגדות שלו, או ה"חפיפניקיות שלו". אי ביצוע פקודה או זלזול זו אמירה קורבנית מרדנית. בדוק מאין היא מגיעה. סיכוי שבשינוי גישה קל תוכל לעקור את הבעיה מהשורש כשלשלוח לכלא או לרתק – לא בדיוק יפתור אותה.

כל אחד טועה. חייל לא צריך לפחד לטעות – אלא לפחד מכך שלא ילמד מהטעות שלו ומטעויות שאחרים עשו לפניו. כמובן שאין הכוונה לטעויות העולות בחיי אדם או בעוגמת נפש אדירה לאחרים – שם עשייה טובה של מפקד בהסברה ומתן ה"מטרה החזותית והרגשית" אליה יתחבר החייל מתוך שיתופיות – תגרום לחייל להימנע מטעויות ככל יכולתו, וככל שהשקיעו בללמד אותו "אילו טעויות יכולות לקרות" על בסיס מקרי עבר.

אם חייל טעה – עונש יגרום לו לירידה במוטיבציה. כי טעות היא בדרך כלל בתום לב – ומי שנענש על מה שעשה בתום לב – "מתקרבן ומתנער ממעשיו". הובילו אותו לקחת אחריות על הטעות והנחו אותו לתקן אותה בחשיבה משותפת. הובילו אותו להתעצם כתוצאה מאותה טעות. זו הזדמנות שלכם להיות מנהיגים אמיתיים.

שבחו עשייה טובה, אל תציינו מי שלא ביצע עשייה טובה.זה יוביל את אלו שפחות "טובים" להיות טובים יותר – כי הם רואים שזה משתלם.

תמרצו ותגמלו לחיילים נאמנים וטובים – מצאו את התמריצים הרגשיים שיוכלו לגרום לחייל הרגשת כבוד, ושבסמכותכם להעניק. לפעמים אפילו שעה מוקדמת יותר ליציאה מהבסיס – היא "גביע" כל כך משמעותי – שיגרום לו לבוא לשירות בבוקר שאחרי עם הרגשת גאווה ושיא מוטיבציה. חיילים אחרים שלא הייטיבו לעשות כמותו – ישאפו להגיע לשם.

זכרו – גזרים עובדים לטווח ארוך ולכיוון חיובי. מקלות עובדים לטווח קצר ומובילות את החייל לירידה במוטיבציה.

3.      השקיעו ב-SEE ולא בDO – זיכרו – כאשר יש "אויב משותף" – המוטיבציה עולה. "האויב" אינו בהכרח אדם או ישות – לא לזאת הכוונה כאן. ה"אויב" יכול להיות המטרה שעומדת בפני התא/משרד/מדור/יחידה/גדוד/חטיבה/אגף וכו'.

לכל גוף כזה יש מטרה מסוימת והיא לבטח כתובה בספר הנהלים או פק"ש. התמקדו במטרה הזו. השקיעו זמן בלהנחיל לחיילים שלכם ואפילו שתפו אותם בדרך – כיצד ומדוע גובשה המטרה הזו. הציגו בפניהם מצבים – מה היה קורה לו לא עשו את מלאכתם. מה עלול לקרות אם המשימות לא יבוצעו (והכוונה לא "אתם תישפטו ותלכו לכלא" אלא – במה זה יפגע באפשרות להגיע למטרות שגם הם חפצים בהם מתוך שייכותם).

הביטוי "הרביצו בהם ציונות" בא לא מהמילה להרביץ באלימות. אלא לגרום לאותה "ציונות" או כל מטרה אחרת – לרבוץ בליבם.

נתת לאדם דג – השבעת אותו ליום אחד. לימדת אותו לדוג – השבעת אותו לכל חייו.

זיכרו את המשפט החכם הזה. למדו את החיילים שלכם להשיג מטרות משותפות לכם ולהם. אם תקפידו לעשות את זה, זה גם יקל עליכם משמעותית את העבודה. תוכלו גם להמשיל זאת לתינוק שאינו יכול ללכת עדיין – כל עוד הוא תלוי בכם – עליכם לשאת אותו ממקום למקום. למדו אותו ללכת לבד – והוא יצעד לצדכם.

ה-DO אלו הפקודות. המשימות. הטקטיקה. ה-SEEאלו המטרות, הצורך עליו אתם עונים בתפקיד, זו האסטרטגיה.

ה-DO – זו מכונה ידנית שיש להפעיל כל פעם מחדש ובכוח. ה-SEE – זו מכונה אוטומטית – שמניבה תפוקה מבלי שתתאמצו.

אדם מחפש משמעות לעשייה שלו. אדם שדורשים ממנו עשייה מבלי להראות לו את המשמעות – אינו נאמן, משתעמם מהר ומחפש כל דרך אפשרית לעשות משהו אחר – בעל משמעות עבורו.

קיימים, כמובן, עוד מספר הרגלים רב שניתן לאמץ על מנת לשפר את מנהיגותנו. אלו השלושה בסיסיים וחשובים על מנת לפתח את המנהיגות. מנהיגות לא נולדת ביום. הקפידו לבצע אותן ותגלו מהר מאוד – כי הביטחון העצמי שלכם גדל ומתבסס, כי החיילים שלכם אוהבים אתכם, מוקירים אתכם והולכים אחריכם ללא התנגדויות. כי העשייה שלכם תהיה קלה יותר ותשיגו את המטרות שלכם מהר יותר. כי סביבת העבודה שלכם תהיה נעימה יותר, מחוייכת יותר, עם תפוקה גבוהה יותר.

והקפידו ללמוד איך לשפר את מנהיגותכם. כי תמיד תמיד – יש לאן לצמוח.