משעשע ?! 

משעשע ?! 

הדברים הקטנים, הכאילו פחות "קשים", "אכזריים", "הרע במיעוטו", אלה שכל אחד מאתנו פעמים כה רבות מסוגל לעבור עליהם לסדר היום כל כך מהר ולא לשים לב – הם אלה לפעמים העצובים מכולם, שנוגעים הכי עמוק וחזק.

שמתי לב לראשונה לקטע הזה, כשלא הבנתי מדוע מכל הזוועות והתמונות הנוראות של סיפורי השואה, פרצתי בבכי דווקא בסרט של בניני "החיים היפים", אני זוכרת שהלב שלי נמעך לגמרי וימים שלמים הייתי רואה את קטעים מסוימים מול העיניים.

הסרט כזכור לא מראה למעשה שום דבר או תמונה קשים לצפייה, הכול מקופל ברמיזות ומשמעיות נסתרות. אך דווקא שם, כשזה מובא לידיעתנו כל כך במחשבה עמוקה ובעדינות מרומז בין השיטין -  שם נשברתי, ולא יכולתי להפסיק לבכות.

הבנתי שלפעמים דברים קשים ונוראים אנו חוסמים מלהיכנס אלינו ללב אולי כהגנה מסוימת, וכאילו לא מרגישים דבר. כשהדברים הקטנים הפחות "קשים", שלפעמים רוב האנשים אפילו יכולים להיות משועשעים מהם – הם הם אלה, שלי לפחות, לפעמים גורמים צביטה בלב, וכך היה מבחינה מסוימת בכתבה זו:

ynet"גרמניה:פילי הקרקס ברחו אל תחנת אוטובוס"אל תחנת האוטובוס" (15.7.2011)

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4095752,00.html

הבריחה אל החופש: שני פילים, שהגיעו עם הקרקס לעיר האנובר שבמערב גרמניה, הצליחו לברוח לזמן קצר והגיעו עד תחנת האוטובוס הקרובה... "הפילים שיתפו פעולה והיו שלווים וצייתנים. כולם היו משועשעים מהמקרה".

הכתבה מספרת על פילים שברחו מקרקס, אך היות ולא ידעו כנראה מעולם חופש מהו, לא ידעו לאן לברוח, והמתינו בתחנת אוטובוס. הם כמובן נעצרו במקרה במקום זה, אולי בשל הצל, אך המשמעות עבור האדם הייתה משעשעת כאילו הם ממתינים כדי לנסוע....אני קראתי זאת וזה עשה לי עצוב לאין סוף.

תארו לעצמכם חיית בר ענקית כל כך ויחד עם זה שתדעו שיש בה עדינות לאין סוף, ולא רק פיל, חיית בר בכלל, שנשבית ונגזלת באכזריות ממשפחתה ומהטבע בעודה צעירה (כנראה) חייה כל חייה בשבייה.

בקרקס התנאים קשים הרבה יותר מגני חיות, כיון שהם במעבר, בנסיעות, בתנאים מלחיצים, מאולפים בשיטות לא הומאניות בלשון המעטה, חיים בצפיפות עם אנשים וקהל רב מה שמנוגד לאופיים....

בעל חיים כזה לא יכול לשאת יותר את החיים האלה בשבייה נמלט אל החופש כי לא יכול יותר. אלא שאינו יודע חופש מהו, את ביתו גזלו ממנו והוא כבר אינו זוכר מהיכן בא, ולא יודע לאן להימלט. נעצר באיזה מקום אקראי, שלנו, תחנת אוטובוס מהווה משמעות, ואינו יודע מה לעשות עם עצמו.

מבחינת הפילים, זה עצוב ללא גבול, בריחה אל הלא נודע העיקר לא להישאר במקום היחידי שהם מכירים, שיודעים בו רק סבל.

הזכיר לי קצת את הבריחה הסופית של תלמה ולואיז, הבריחה לשום מקום....

הועלה בבלוג שלי כאן כולל התמונות והלינקים

 http://cafe.themarker.com/post/2271181/