הנקודה העולה כאן, מתי האכזריות נעשית בוטה ומצמררת. הרי יש גם אכזריות "חרישית", או חמקנית - אטימות לב לחייהם החרופים של עמלים, כלפי זקנים בחברתנו, גם כלפי ניצולי שואה זקנים. מדי פעם מובאת עדות מצמררת בתקשורת, תוך שירטוט מקרה בודד, המבליטה את הויזואליה של האכזריות הזאת. אנו מזדעזעים ועוברים לסדר היום "נו, יש גם דברים כאלה, זה החיים", רבים אומרים לעצמם, ויש המוסיפים לעצמם, "מה טוב שגורלנו שפר עלינו".
עזה היא המשך התופעות הללו, תוך הזזת קריטריון הסבילות לאכזריות: "למען איזה מטרה חשובה, צריך ככה", "יש להקשיח את הלב, אחרת מצבנו יהיה קשה, אחרת נפסיד, אחרת, אחרת".... לפעמים באה גם האקסטזה, השילהוב העצמי, שכן נידרשות לכך אקסטזה והיסטריה עצמית. "השלך עצמך לתוך זה, ואז תוכל לעשות זאת, למען המטרה החשובה".
כך בדיוק אמרו לעצמם אנשי הס.ס. והימלר דיבר בנאום ידוע לפני אנשיו, על "משימה חשובה ביותר"... שלעולם אחרים לא ידעו עליה, ויש לנצור סוד (למען תחושת הסדר הטוב האזרחי).
בהקשר זה, מדי פעם נימצא אותו מ"מ שמגדיל לעשות ושובר זרוע לבת 4 תוך דריכה על ביטנה, על מנת שקריטריון הסבילות לאכזריות יוזז הלאה, אצל חיילי מחלקתו, שלמחרת ישיגו כולם שיאי אכזריות חדשים, על דרך החיקוי (ולמעשה, עקב הזזת סף או קריטריון הסבילות לאכזריות).
השאלה תמיד, איפוא זה מתחיל. כאן מתחייבת עדות אישית, פנומנולוגיה של ניסיון יום יומי.
1) זוכרני פעם, כסטודנט למ.א. בשנת 76 שנכחתי בביתה של בחורה אחת מ"בית טוב" בחיפה, בית מטופח, כשאז הופיע לו עכבר קטן בסלון, עכבר שנראה לי הן מתוק, מושלם לתלפיות בקומפקטיות שלו, והן מפוחד. אביה, איש מצליח, הניסו במקל מתחת לארון, והעכבר נידחק לפינה , מפוחד, מכווץ, וצייץ בפחד, לרחמים. משום מה ציפו ממני שאסיים את המלאכה, אולי כמבחן לגבריות. לא הייתי מסוגל, כל מה שעבר בראשי הוא חוסר האונים שלי להצילו, באוירת התעוב והזוועה כלפי העכבר האומלל, שנוצרה במקום, צווחות האם וכד'.
2) איני יודע מדוע אני ניזכר בזה כרגע, היתה לי בשנת 85 חברה גרמנייה בשם פייה-מארייה, וסמוך לתחילת הכרותנו, כשעברה לגור בדירתי ברעננה, החל חתולי המרהיב והלבן Fatcat (מסוג White British short-hair) להשתעשע עם ג'וק. היא אמרה לי, הפסק זאת (בהכירה את מנהגי ללכוד ג'וקים בכלי חלול הפוך כשנייר מתחת, ולשחררם מחוץ לדירה), ואני אמרתי מניא וביא, תוך אי שימת לב "עוד מעט". היא הזדעזעה, "מה זה "העוד מעט" הזה, "אחרי שכבר יתלוש לו רגל ואיברים נוספים ויגרום נזק להמשך קיומו?",והוסיפה, "זה בדיוק מה שאתם הישראלים עושים לפלשתינאים, מתעללים בהם לאט לאט". זה היספיק, הבנתי מייד את המשמעות שחמקה ממני לרגע, מתוך אהבת חתולי ורצוני שיהנה במשובותיו התמימות הקטנות (בהתאם לטיבעו), וסילקתי את הג'וק החוצה.
3) אפיזודה שלישית היא כשהאזנתי לפני כמה שנים לברכט עם מוזיקה של קורט ווייל, בביצוע זמרת סופרן ניפלאה, ולפתע חשתי, אמרתי לעצמי, כמה חמלה כלפי החיים, כמה עדינות כלפי הקיום האנושי, כלפי שמירת החיים יש כאן.
ואוסיף, יש שיאמרו, שלמען העקביות יש להמנע מלאכול בעלי חיים, ואני אומר, זה טעון דיון, אני מכבד את עקרונותיכם מאד, אבל עלי לאכול חומצות אמיניות מרוכזות, כך בנוי גופי שלי, אני מרגיש רע בלעדי זה. זוכרני עדות של חייל אמריקני סמוך לסוף מלחמת העולם השנייה, שהיכיר בחורה אחת, שאמרה לו שבזמן הכיבוש הגרמני היה לה רק חלום אחד, לאכול בשר בקר, שכן הגרמנים העבירו את בשר הבקר מבלגייה לגרמנייה, ומחירו היה בשחקים. הנקודה היא איפוא, שאלת האכזריות, קריטריון האכזריות, סף הסבילות לאכזריות. והחמלה.
גדעון ספירו: איך אפשר?
לא מכבר פורסמו בעיתונות תמונות שעד כה לא היה ידוע על קיומן, של קצינים וחיילים מצבא גרמניה הנאצית כשהם מבלים בחופשות עם חברותיהם או רעיותיהם, שרים במקהלה בניצוחו של חייל המנגן על אקורדיון, שותים בירה בחברותא, באחת - אנשים שעם סיום עמל יומם, מבלים ונהנים, כאחד האדם.
המיוחד בתמונות, שמדובר בקצינים וחיילים ששירתו במחנה ההשמדה אושוויץ. פרסום התמונות הביא בעקבותיו רשימות צדקניות של כל מיני שואנים מקצועיים, בנוסח, "כיצד יכלו לשמוח לאחר שסיימו אקציית רצח" "בלתי נתפש" וכו'.
מי שמחפש תשובה יוכל למצוא אותה גם בישראל. במוסף השבועי של "הארץ" פורסמו ממצאים ממחקרה של נופר ישי קרין לתואר מ.א. בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית על התעללות חיילי הכיבוש הישראלי בעזה באינתיפאדה הראשונה ("המדובבת", 21.9.2007).
מדובר באנשים מהיישוב, אשכנזים וספרדים, רובם ילידי הארץ מהמעמד הבינוני, בהם בני מושבים וקיבוצים, יוצאי ערים מעורבות כמו ירושלים עכו ורמלה, אך גם מהרצליה פיתוח, תל-אביב ורמת השרון. "החיילים סיפרו על פשעים שביצעו בעצמם: מקרי רצח והריגה, שבירת עצמות של ילדים, השפלות, הרס רכוש, שוד וגניבות".
עדות אחד החיילים: "את האמת? כשיש בלגן אז אני נהנה. זה כמו סם. אם אני לא נכנס לרפיח ואין איזו התפרעות פעם באיזה שבוע, אני משתגע".
עדות: "מה שהכי חשוב שזה מוריד ממך את העול של החוק. אתה מרגיש שאתה החוק. אתה הקובע... כאילו מהרגע שאתה יורד ממקום שנקרא ארץ ישראל ונכנס לתוך מחסום ארז לתוך רצועת עזה, אתה החוק. אתה אלוהים".
החוקרת מציינת כי "הקשיחות הרגשית של כמה מהחיילים ביטאה אדישות קיצונית לסבלו של הזולת הערבי".
עדות: "נסענו בנ"נ, סתם עבר ברחוב, בן 25 ככה, סתם, לא תגיד עם סיבה, לא זרק אבן, לא כלום, תק - כדור בבטן וההוא גוסס על המדרכה ואנחנו נוסעים אדישים. אף אחד לא מסתכל עליו פעמיים".
עדות: "בנשים אין לי בעיה. אחת זרקה עלי כפכף, נתתי לה פה בעיטה (מצביע על המפשעה), שברתי לה פה את כל הזה. היא לא יכולה לעשות היום ילדים. כשאחת ירקה עלי היא חטפה את הכת בפנים. אין לה עם מה לירוק היום".
היו מפקדים זוטרים שעודדו את הברוטליות ואף נתנו לה דוגמה אישית.
עדות: "אחרי חודשיים ברפיח הגיע מפקד... אז יוצאים איתו לסיור ראשון, שעה שש בבוקר. ברפיח עוצר, אין כלב ברחובות, רק ילד קטן בן ארבע משחק בחול. הוא בונה מגדל כזה בחצר של הבית שלו. זה פתאום מתחיל לרוץ, כולנו רצים איתו. היה מהנדסה קרבית. תפס את הילד, נופר, אני מניאק אם אני לא אומר אמת. שבר לו את היד כאן בפרק. שבר לו את היד במרפק. שבר לו את הרגל כאן והתחיל לדרוך לו על הבטן שלוש פעמים והלך. אנחנו כולנו עם הפה פתוח. מסתכלים עליו בהלם... יום למחרת אני יוצא איתו לעוד סיור והחיילים התחילו לעשות את זה".
היו מקרים של "גניבה מבתים שאליהם נכנסו לערוך חיפושים וגם הטרידו מינית צעירות ערביות".
אחד החיילים שהשתתפו במחקר הסכים להתראיין בשמו, אילן וילנדה בן קיבוץ מרחביה.
הוא אומר: "רציתי לשרת את המדינה וזה היה התפקיד. כל הצבא היה פקודה בלתי חוקית בעליל. לא שאנחנו ברפיח היינו משהו יוצא דופן. המשימות בצבא לא הכניסו בי אף פעם ספקות. אתה משכנע את עצמך שזה מה שעליך לעשות... דעותיי הפוליטיות השתנו בצבא. הייתי מזוהה עם מפ"ם ונהייתי ימני". אימו אמרה: "שלחתי קיבוצניק נחמד וקיבלתי שונא ערבים".
"אנחנו החוק, אנחנו אלוהים, זה כמו סם" - בדיוק מה שהרגישו חיילי הס.ס באושוויץ. ובערב שתו בירה, החיילים הישראלים כמו עמיתיהם הגרמנים.
ההשוואה אינה בין האכזריות באושוויץ ובעזה. אין סימטריה בין השניים. אולם תהליך ההשתנות האישי בדפוסי ערכים והתנהגות שעוברים חיילי כיבוש כלפיי קורבנותיהם, הפיכתם לחיות רעות, דומה בכל סיטואציה של כיבוש בה מרגיש החייל כי הוא האלוהים.
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=5663
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
