ליבי במזרח ואנכי בסוף מערב - על עוצמתה של נוכחות במרחב האישי והטיפולי 

"ליבי במזרח ואנכי בסוף מערב" (רבי יהודה הלוי)

על עוצמתה של נוכחות במרחב האישי והטיפולי

שירלי כהן
18.7.2011

המשפט - "ליבי במזרח ואנכי בסוף מערב" משמש כמטאפורה המרכזית למאמר כולו ומתאר דיסוננס הצובע רגעים רבים בחיינו, אשר מונע מאיתנו לחוות את המתרחש במציאות העכשווית ומדגיש את הקושי לגשר בין המצב הקיומי לשאיפותינו.
הוא חורט על דגלו בין היתר את הפיצול והניתוק העמוק בין המקום הפיסי והשכלי - השאיפות, הכמיהות, המחשבות לבין המקום הרגשי והרוחני, שהנו הלב.
אריך פרום (סופר ופסיכואנליטיקן) זיהה את הפיצול והניתוק הזה, כמו הבודהיזם, כמקור הסבל האנושי (Fromm, 1942, 1957).

המאמר חושף מצב תודעה יעיל הקרוי: 'נוכחות' השם דגש על ה'כאן ועכשיו' כפי שהוא נפרש מרגע לרגע בתוך מרחבי התודעה של האדם כחלק מההתפתחות האישית וכחלק ממסע טיפולי משותף. ומצביע על הקשר ההדוק בין 'נוכחות' במובנה היומיומי והבודהיסטי, לבין 'נוכחות' במובנה הטיפולי וכאחד מתפקידי המטפל. הריקוד המשותף הזה מוצא את ביטויו לכל אורך המאמר.

הגיעה אליי מטופלת, בחורה צנומה עם עיניים גדולות, שקשה היה לה לקבל את החלק הבוגר שבה וצמצמה עצמה למימדים של ילדה זעירה הפוחדת לקחת מקום בעולם. יחד עם זאת, קשה היה לה לקבל את הילדה הקטנה, שחיה ובועטת בתוכה - הנזקקת ומשתוקקת לחיבוק עוטף. היא חוותה תסכול רב בשל הקושי שלה להיות פשוט מי שהיא בכל רגע ורגע.

באחת הפגישות הטיפוליות נושא זה צף שוב והעלה בה קושי וכאב רב. ביקשתי אז ללטף את ראשה ולהזכיר לה כי גם לה מותר להיות ילדה קטנה ונזקקת. ומותר לה להיות עצובה, ומותר לה לבקש ולדרוש, ולעמוד על שלה ולומר לא. מותר לה לבכות, ומותר לה להתפקע מצחוק ולשמוח עד אובדן חושים ולרקוד ולשיר בקולי קולות ולפרוש כנפיים ולעוף מפני שכאן, כאן בדיוק, בכל אותם הרגעים הללו תזכה אולי לחוות את עצמה כפי שהיא באמת על כל חלקיה.
אחרי רגעים ארוכים, חשה היא ברעד בגופה ('רעד' על פי הפסיכותרפיה הגופנית-נפשית  מבטא שחרור אנרגטי המאפשר רגיעה וחזרה לאיזון של מערכת העצבים). ואז פרשה היא את שתי ידיה לצדדים ואמרה בקול: הנני כאן!!
היה זה רגע מכונן של בהירות מוחלטת אשר במהלכו דיווחה היא על תחושה עצמית של  סיפוק ושלווה.
היה זה רגע בו יכלה לראות עצמה בנוכחות מקסימה - כפי שהיא באמת, על כל חלקיה. ולעטוף את כל כולה באהבה וקבלה.

'הנני כאן' היא תשובה לשאלה: "אייכה" - איפה אתה ?" - עוד מימי גן עדן האלוקים מחפש ושואל אייכה - והאדם מתחבא.
הבריאה כולה שואלת אייכה - המציאות כולה שואלת מניין באת ולאן אתה הולך - ואנו מתחבאים. קצת מנותקים.
'הנני כאן' - זו תשובה קיומית. ועם זאת לרבים מאיתנו היא כלל אינה טריוויאלית, מאחר וחלקנו איננו מאמינים שעצם קיומינו בעולם הזה הוא ברור ורצוי וקיים.

 "עבודה באמצעות נושאי כאן ועכשיו מוסיף אנרגיה לטיפול" - אומר ארווין ד' יאלום בספרו "מתנת התראפיה". אני מוצאת שהנטייה הטיפולית שלי בנוגע להתעסקות בחוויות של 'כאן ועכשיו' וההתמקדות במסכת היחסים בין המטפל למטופל, לעולם מרגשת אותי מאשר התמקדות בעבר ובביוגרפיית החיים של המטופל גרידא. לדידי, היא מאפשרת התבוננות והעמקה של חיי המטופל וקשריו עם העולם דווקא מתוך האינטראקציה הטיפולית, והיא היוצרת את הבסיס למערכת יחסים מקודשת. "מקודשת" מאחר ואנו ערים למימד הנוסף שלוקח אותנו מעבר לנרטיב הפרטי של המטופל או המטופלת, שיכול להפגיש אותנו ברגעי קדושה ואינטימיות שאין שניים להם. וכל מה שנדרש מאיתנו באותם רגעים זה לסמוך על מהלכו הטבעי של התהליך ולאפשר לרגע הזה להיות בדיוק כפי שהוא מבלי לשנותו. לתת לו מקום ביחסים ופשוט להיות נוכחים עם כל חולשותינו כמו גם עם נקודות החוזק שבנו. ולדעת שאנו אנושיים.

גרדה בויסן (פסיכולוגית ביו-דינאמית וממשיכת דרכו של ד"ר וילהלם רייך) גורסת כי: "הדבר החשוב ביותר בטיפול זאת הנוכחות של המטפל" - ברגע שהמטפל נמצא בנוכחות הפיסית, הרגשית, הנשימתית, האנרגטית, הנפשית והרוחנית שלו, היא עשויה לאפשר למטופל גם הוא להיות בנוכחותו המלאה, ועל ידי כך להגביר את תחושת האמון והביטחון. יכולת זאת מהווה לטעמי אבן יסוד על מנת שתהליך טיפולי ייווצר. אם כמטפל לא נוח לי עם העצב שלי, יהיה לי קשה מאוד להכיל את העצב של המטופל שמולי.
המטופל מרגיש את הנוכחות גם באמצעות ההדהוד, שמהווה לטעמי את אחת מהתופעות המרגשות והמדויקות בתקשורת הטיפולית, נוכחות העשויה להקנות לו תחושת ביטחון, בדיוק כפי שילד זקוק לנוכחות הורית בכדי להרגיש את הביטחון והיציבות שלו בעצמו ובחיים. תכליתה של התרפיה הביו-דינאמית היא לעזור בחידוש התנועה החופשית של כוח החיים החסום בגוף ובנפש ולעזור לאדם לעבד ולהכיל את הצדדים המודחקים שבו בתוך המציאות הטיפולית העכשווית ולהגיע למקום מודע יותר של אמת פנימית.

מה זה אומר "להיות בנוכחות" ברמה היומיומית? וכיצד היא באה לידי ביטוי בתוך המרחב הטיפולי?
רבים מאיתנו מבקשים ליהנות מ"הרגע הזה" ולמצותו עד תום. ולעיתים, באותה נשימה, רוצים לדעת מה יקרה בעוד שעה, עוד יום, עוד שנה. מכאן, שאיננו נמצאים במקום בו אנו נמצאים, ואיננו נמצאים במקום בו אנו משתוקקים להיות, הן ברמה הפיסית והן ברמה הרגשית והרוחנית. מצב זה עשוי מטבעו ליצור בלבול, אי שקט וחוסר ביטחון גדול.

היכולת לנוע בין מצבי תודעה מסוימים היוו חלק מעבודת הריפוי והטיפול מראשית ימי האנושות ועד היום. כוחו של השימוש 'בכאן ועכשיו' בתוך המערך הטיפולי, מעביר את הפסיכותרפיה להיות דבר מה המתרחש בהווה, מאחר והטיפול זה מה שחי כרגע באינטראקציה דיאדית בין מטפל למטופל, ומאפשר חקירה וארגון של כלל החוויה בתוך המציאות העכשווית על כל רבדיה ומזמין חדירה עמוקה גם של חומרים לא מודעים, לזמן ההווה. לא רק ברמה הקוגניטיבית, אלא באופן שכולל מימדי חוויה ברמה ההוליסטית-השלמה, כגון: תחושות גוף, רגשות, דימויים ודחפים. ולטפח אכפתיות אנושית פשוטה וכנה כלפי המטופל וכלפי עולמו, כפי שהוא, ומתוך כבוד ואמפתיה למנגנוני ההגנה שהמטופל פיתח ודרכי התנהלותו בעולם.

אני חושבת שתרגול היכולת שלנו להיות בנוכחות מתחילה מהדברים הקטנים והבסיסיים של החיים והיא זו שעשויה לאפשר לנו לסייע למטופלינו לפתח איכות זו גם בתוכם.
הדוגמא הבאה עוסקת באכילה ומדגימה את יכולתנו 'להיות בנוכחות' ברמה פשוטה ויומיומית:  
לעיתים האכילה נובעת מתוך צורך פיסי, או כתוצאה משעמום, שמחה או אפילו מתוך הרגל בגלל שזאת השעה בה אנו נוהגים לאכול בדרך כלל, ללא הקשבה לשעון הביולוגי הפנימי שלנו ותוך כדי עשיית דברים אחרים במקביל כמו צפייה בטלוויזיה ומחשבות על תכניות להמשך היום ועוד. בעצם, תיבת המחשבות נפערת ונותרת ללא יכולת סינון.
מה שקורה בפועל הוא שאיננו שמים לב כלל לאכילה עצמה, מה שהופך את האכילה ללא מודעת.

במנזרי זן מסוימים, אכילה מודעת מתבטאת בתשומת לב המכוונת לכל טעימה שנכנסת לפה. הישיבה זקופה והאכילה איטית ושקטה. השקט הזה הוא לא רק מילולי, אלא גם שקט פנימי מרעשים ומחשבות, הנובע מהיכולת שלנו להיות מרוכזים אך ורק באכילה. אז האכילה הנה איטית מהרגיל שנעזרת מהדממה של נוכחותה. והתחושה שמלווה אותה בדרך כלל  היא של מלאות במשהו נוסף. ו'הנוסף' הזה - זה בדיוק זה ! זאת החוויה שמעבר לאכילה גרידא.
זאת נוכחות שמתמלאת בהרחבה והתפשטות של כלל התודעה. זה פשוט להרגיש, לחוש ולהיות עם שלל הטעמים והמרקמים בפה. מה שהופך בשבילי את האכילה עצמה לחגיגה צרופה. ואז זה שמתבונן וזה שחווה - חד הם !

מתואר כאן למעשה ניסיון לאכילה מודעת ונוכחת, אך לא תמיד אכילה בשקט היא אכילה מודעת.
ולא תמיד שקט מהווה סימן לנוכחות.

"הימנע במידת האפשר מלאכול בחיפזון. אומר ר' נחמן מברסלב (מתוך "הכיסא הריק") - גם בביתך, אל תבלע במהירות את מזונך. האכילה פעולת קודש היא, ודרושה לה צלילות דעת מרבית".

"צלילות דעת מרבית" הנה חלק מפיתוח היכולת שלנו להיות בנוכחות - להיות בערנות ובמיקוד מקסימאלי. אך האם שימת לב באופן מלא לדבר מסוים עשויה להותיר אותנו מנותקים מדבר אחר? האם זו בריחה מהמציאות? האם זאת בטלה לשמה? או שזה נובע מהקושי שלנו לפקס את המודעות על היבט אחד במה שקורה ברגע מסוים?
פעמים רבות אני מוצאת שלא נוח לי עם המציאות כפי שהיא עכשיו. שקשה לי עם המציאות הפרטית שלי - אז אני נמנעת מלהיות נוכחת ברגע הזה ונודדת למחוזות אחרים, אך מציאות מתרחשת עכשיו והיא כוללת בתוכה גם את הכאב וחוסר הידיעה וזה לעיתים מפחיד להיות באי הידיעה ובחוסר וודאות.

ומכאן, שנוכחותו המכילה והמגנה של המטפל הנה קריטית לבניית אמון בין המטופל למטפל וליצירת קשר ביניהם, ומהווה משקל נגד לפחדים מול החוסר וההיעדר, העשויה להופכו למשהו שאפשר להכילו. "אז המילים שלא דוברו והזיכרונות שקרסו כי אי אפשר היה לעמוד בהם, נעשים אפשריים וברי קיום" טוענת ד"ר עפרה אשל http://hametapel.com/individual2article49.htm.

אני חושבת שגם חוסר יכולתנו להתחבר ולהיות ברגע הזה - זה מה שיש ברגע זה. גם אם זה כאב.
חלקנו נוטים לחשוב (בטעות) שרגע של נוכחות הוא רגע שמח ולא עצוב, בעוד שרגע של נוכחות - זה כל מה שיש עכשיו!

נוכחות בעיני היא סוג מסוים של קשב. זאת היכולת שלנו להתכוון להיות ברגע נוכחי, בערנות טוטאלית וברגישות קליטה המאפשרת העצמה של כל חוויה שהיא.
זה לנוע בעכשוויות.
להתבונן במחשבות ובתחושות - עכשיו.
אפילו לזכור את העבר  - אבל עכשיו.

ובעצם אם מסתכלים על זה, כל חג ביהדות, אומר מאסטר דוד הר ציון בספרו "הדרך הארוכה והקצרה מכאן לכאן", מכוון אותנו לזכור ולהביא אותנו לעכשיו... למרור של חג הפסח - לטעום אותו ממש. "זוהי המשמעות של חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
לכאב של טו' באב - עכשיו. לשמחה של מתן תורה - עכשיו. פשוט ליהנות מהנוכחות של מה שהננו  - עכשיו.
ולחלק מאיתנו ה'פשוט' הזה - מאוד לא פשוט ! לעיתים כוחו של ההרגל חזק מכוחה של נוכחות.

הוא כותב בהקשר לכך (עמוד 36): "שאל את הים, את הרוח, שאל את העננים ואת הציפורים "לשם מה אתם קיימים" -
ודממה בלבד תישמע (הדגשה שלי)...". "כן ידידי היקר (הוא מוסיף ואומר), כל עוד אתה חי בעולם האשלייתי של הזיכרונות והנוסטלגיות מצד אחד, ושל הדאגות והציפיות מהצד השני, אתה נעדר לחלוטין מן הרגע הנוכחי. ועליך לדעת שהרגע הזה, ההווה, הוא כל המציאות עבורך".

אני חושבת שלהיות בנוכחות ולהיות הנוכחות - אילו שני דברים שונים מאוד שהמרחק ביניהם דק כחוט השערה.
להיות בנוכחות על פי התנסותי זה לבחור להיות שם, זה לדבר עליה, לכתוב עליה, להתנסות בה, להתבונן בה - זאת תוצאה של עשייה שעשויה להוביל אותנו להיות הדבר עצמו. זהו הרגע שנמצא במרחק נגיעה מההתמזגות עם הנוכחות ההופך אותנו להיות הנוכחות עצמה. תחושת הנפרדות נעלמת באופן שאינו נראה לעין, בטבעיות ובדומייה עד כדי כך שאיננו מודעים למתרחש.  

"...ובהכרה המדהימה הזאת הופך קולו של החכם לקולך שלך, ועיני החכם נעשות עיניך...
זהותך היא אכן הכוליות, ואתה כבר לא חלק מהנחל הזורם, אתה הוא הנחל הזורם והכוליות כבר לא עוטפת אותך,
אלא נמצאת בתוכך" ("קיצור תולדות הכל", קן ווילבר, עמוד 74).

אז הגבולות, הפערים והקונפליקטים מתפוגגים מעצמם. זאת עשייה שאין בה עשייה ואין בה כל הגדרה. זהו מפגש המחבר אותנו בחוט דקיק זהב עם כל חמשת החושים באמצעותם אנו חווים את פלא החיים, דרכם אנחנו פוגשים בעולם והם הבסיס לכל הוויה המאפשרת לחוויות טראנס-פרסונאליות המופיעות כתוצאה מהשראה של מדיטציה עמוקה, מיופיו העוצר נשימה של הטבע, ממפגש עמוק עם אדם אהוב, ואפילו ממצבים קשים ואינטנסיביים כמחלה ואובדן - להתקיים.
מצבי תודעה טראנס-פרסונאליים מהווים חלק משמעותי מתהליך הטיפול המזמינים את המטופל לעבודה מעמיקה בתוכם.

אקהרט טול גורס כי "כאשר אנו נעשים מודעים להוויה, מה שלמעשה מתרחש הוא שההוויה נעשית מודעת לעצמה - זוהי נוכחות".
לעניות דעתי, היכולת להיות בנוכחות איננה עניין של נוחות. להיפך, היא דורשת מידה מסוימת של מאמץ. מאמץ להיות ערני ומודע למתרחש בכאן ועכשיו בכל הווייתך, בכל נשמתך ובכל מאודך. לעיתים זה עשוי להפגיש אותנו עם חוסר המנוחה הפיסי והתודעה המבולבלת. אני מאמינה שככל שנתרגל את המקום הזה יותר ויותר, כך המאמץ להתרכז ייעשה לספונטאני וקל עד בלתי מורגש - עד שאני והנוכחות חד הם - ובמקום הזה טמונה פשטות ושלווה עמוקה ובהירה.

 "הכל יפה על הנייר" אמר לי מכר קרוב, אך מה קורה באמת כשאני נפגש עם המציאות היומיומית שלי -
איפה היכולת שלי להיות בנוכחות באה לידי ביטוי אז ?

רכישת המיומנות להיות בנוכחות ולנתב אותה בצורה דואלית הן לתהליך הפנימי והטיפולי והן לחיי היומיום, לוקחת זמן. ועל כן אנו עשויים להיתקל בקשיים בתפקוד היומיומי אשר יראה מבחוץ כאילו אנו פחות אפקטיביים. בשלב זה יתכן שנשפוט את המצב ואת עצמנו ונגיב לכך בביקורתיות יתרה.

אני מסתובבת רבות במרכז תל אביב וכל פעם מחדש אני נחרדת לפגוש במחוסרי הבית מוכי הגורל, הזרוקים על חתיכת קרטון ישן וקרוע, בשמש הקודחת או בקור המקפיא, עם בגדים בלויים ופציעות גופניות שמעוררות בי בחילה ומועקה באותה נשימה.
מתוך הזוועה הזאת, הבלתי נסבלת להחריד, אני מוצאת עצמי מאשימה וכועסת על אטימות הממשל, ראשי העיריות ואפילו על אלוקים נוכח סבלם של בני אנוש אלו. אך מה שקורה בפועל הוא - שלמעשה אני כל-כך כלואה בראשי ומזדהה עם רגשותיי, שלא באמת רואה אני את אותו אדם שמושיט יד לעברי. לא באמת מרגישה את מהותו שלו ומצוקתו, כאילו משהו בפעולה הכל-כך מורגלת שלו בלהושיט יד, יצרה בתוכי סוג של אדישות, כעס ושיפוטיות על הקלות הבלתי נסבלת שבי נוכח סבל שכזה.
חשתי אז שכל המחשבות והביקורתיות מנהלות בתוכי דיאלוג פנימי ויוצרות מעין מרחק ביני ובין מי שמולי, וכאילו ממלאות את המקום הזה של הפער. מה שאינו מאפשר לי לפגוש את האדם במקום בו הוא נמצא באופן מלא.
הבנתי שהמהות אינה הדבר שאנחנו עושים או לא עושים, אלא דווקא היכולת שלנו להיות ערים ולהתבונן במי שעושה את המעשים - היא זו היוצרת מן איכות חדשה של הוויה שמקורה בנוכחות.
ה'כלי' המרכזי שמצאתי לעצמי זה לחקור ולהתבונן בנוכחות והמודעות שלי באותם אזורים קשים ומוצפים כמו בדוגמא הזאת. לחוות ולחקור את היחסים שלי עם כאב וסבל, עם החוסר וודאות, עם התוקפנות, עם האהבה, השמחה הקנאה ועוד - זה עולם ומלואו !

כיצד מפתחים את היכולת להיות בנוכחות בעצמנו ובתוך השדה הטיפולי?
אחד התרגולים השכיחים והנפוצים כיום בחברה המערבית הינו תרגול מדיטציה, שהנה טכניקה המאפשרת להתאמן בחוויה של נוכחות."מדיטציה הנה ההרפתקה הגדולה ביותר שהתודעה האנושית יכולה לבחור", אמר אושו.
בהקדמה לספר "האמנות לחיות" העוסק בתרגול טכניקת וויפאסנה, כותב הארט (1994):
"דמה בנפשך שנקרית לידיך הזדמנות להסיר מעליך כל אחריות גשמית למשך עשרה ימים, ובאפשרותך לצאת למקום שקט ומבודד שתהיה מוגן בו מכל הפרעה. במקום זה יסופקו לך כל צרכיך הגופניים הבסיסיים, כגון מגורים ומזון. כל שתידרש לעשות בתמורה יהיה להימנע מכל קשר עם אחרים, ולבלות את כל שעות הערות, להוציא פעילויות חיוניות, בעיניים עצומות ובהתמקדות באובייקט נבחר. האם תקפוץ על המציאה?"

וויפאסנה הנה טכניקה אחת מיני רבות המוצעות לכל מי שחפץ בחיי מודעות והתפתחות אישית, ביניהן: מדיטציית התבוננות על-פי אושו, הקומי- פסיכותרפיה מבוססת קשב (Mindfulness), פסיכותראפיה גופנית-הוליסטית, טכניקת המדיטציה הטרנסנדנטלית, מדיטציית הזן ועוד, שאחת ממטרותיהן העיקריות הנה לתרגל נוכחות וערנות שתסייע לאדם להתחבר למהותו הפנימית שמעבר למופעים הפיסיים והגשמיים ולפתח את יכולתו להיות נוכח ברגע הזה עם כל הוויתו.

אני חושבת שדיי לצפות בילדים משחקים ולהבין משמעותו של 'הרגע הזה'. ילדים עושים זאת כל הזמן באופן טבעי וספונטאני - הם נוכחים וממוקדים כל כולם בדבר מסוים. ילדים אינם מתרגלים את היכולת להיות בנוכחים - זה פשוט הם ! זאת זכות מולדת שמצויה בלב כל אחד מאיתנו.
לילדים יש שפה פשוטה מאוד לדבר את עצמם, אנחנו  עם השנים קצת סיבכנו את העסק. אני באמת מאמינה שחידוד אינסטינקטים של הקשבה, ערנות וריכוז אשר החיים המודרניים קצת הקהו, יאפשרו לנו היום כאנשים בוגרים להתחבר ליכולת המולדת הילדית הקיימת בתוכנו, לטהר את התודעה מהפרעות ומתעתועים ולסייע לנו בטיפוח איכויות שיובילו אותנו לראיה צלולה ונהירה של הדברים כהוויתם.
להיות בקשר עם גופנו החי את הרגע הזה. נושם. פועם, מתפעל ונמצא בכל מקום בו אנו נמצאים.

יש האומרים כי הבודהא לא היה בודהיסט, הבודהא לא לימד בודהיזם: הבודהא היה בן-אדם שפגש אנשים אחרים, הקשיב להם ודיבר איתם, ממש בלב החיים, ולימד דבר אחד פשוט: איך לחיות בעולם בלי להיות לכודים בדברים של העולם, איך לפגוש את עצמנו ולפגוש אחרים, ממש כאן ועכשיו במצב בו אנחנו נמצאים.
שאלו את הבודהא, "מה תלמידיך עושים? מה אצלך לומדים?"
והבודהא השיב, "אנחנו יושבים, אנחנו הולכים, אנחנו אוכלים".
אמרו לו, "אבל זה הכל? כולנו יושבים, הולכים, אוכלים ?
מה המיוחד במה שאתם עושים? מה בכל זאת אתם לומדים?"
ענה הבודהא, "אנחנו יושבים - ערים, הולכים - ערים, אוכלים - ערים;
בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו ערים, קשובים אנחנו חיים את החיים" - (מתוך ערות: בודהיזם-ללא-איזם / מאיר זוהר).

 לסיכום,

מאמר זה שואל שאלות שלחלקן אין תשובות חד משמעיות וחלקן נותרות ללא תשובה כלל . ואולי זה סוד קסמן ...
אני באמת מאמינה שהיכולת שלנו להיות בנוכחות המבוססת על היותנו ערים ונוכחים לכל רגע ורגע, עשויה לסייע בידינו לעזור למטופלינו לפתח יכולת זו בעצמם. עצם הנוכחות של המטפל מהווה גורם חשוב שמכוח היותו עשוי לשנות את שדה העצמי ואת תפיסת העולם של המטופל, ומהווה פונקציה מחזיקה, מכילה ומגנה, המאפשרת להגיע, לדעת, לגעת ולהוציא לאור את הפנטזיה, הייאוש, השמחה והפחד הפנימי של המטופל.

לעניות דעתי התמקדות בעבודה רוחנית גרידא מאפשרת לאדם מצד אחד חיבור לעולם 'הרוח' ולתחושת אחדות אינסופית עם היקום/האלוהים, אך מאידך העולם הבינאישי עשוי להיוותר תלוש ובעייתי שכן אנשים רבים אינם מצליחים להביא את אותה איכות לתוך מערכות היחסים שלהם ויש נטייה לדלג על כל הסבל הבינאישי על ידי טעינה רוחנית.
ולהיפך, התמקדות רק בפסיכותרפיה אמנם מזמינה התבוננות מעמיקה אל תוך עולם הנפש והתמודדות עם הסבל האנושי, אך לא מתפתח סנטר (מרכז) ייציב ומקורקע שנוכח בכאן ועכשיו. מצב זה עשוי ליצור פיצול של הנפש, ולכן האינטגרציה בין עולם הרוח לעולם הנפש הנה חיונית בתהליך הטיפולי.

במהלך כתיבת המאמר הרגשתי שחווית הנוכחות רבה מן הכתיבה עליה. לעיתים המילים והשפה כדרכן מצמצמות את החוויה, וזה הרגיש כאילו יש משהו עמוק יותר שנופל על המון רבדים שהמילים לא יכולות לבטא.
ככל שניסיתי למצות את נושאו העיקרי של המאמר בכלים אנליטיים ושכליים, כך הרגשתי שאני מתרחקת יותר ויותר מהמהות האמיתית לשמה אני כותבת. חשתי שזה הותיר אותי חסרה וצמאה לאופן המופלא והמסתורי בו דברים באמת פועלים. הייתי שבויה בשכל וברעיון ולקח לי לא מעט זמן להרפות מה'עוגן' המוכר והידוע של שכל וידע.

וככל שהצלחתי להרפות, ולו לרגעי חסד - מהמקום של הפחד, החקירה והתיאוריה שמקורה באגו (שהוא לא דבר "רע"), התחלתי לפתע לנשום ולשים לב לנשימה ולמה קורה אצלי בגוף ובראש בכאן ועכשיו. מאותו רגע חשתי שאני יותר ויותר מרפה. ומתוך המקום הזה דברים החלו להתבהר, לחלחל ולפעום אל תוך פנימיות נפשי, כשהם נושאים בחובם מן איכות מסתורית, קסומה ופרדוכסלית. איזה הדהוד עמוק הפוגש את שורש הנשמה שבי בדיוק במקום בו הוא חסר ונזקק לריפוי.
יש הטוענים שהמקום הזה של הפער הוא המקום האמיתי. הוא המקום שמאפשר חקירה וצמיחה רוחנית ממקום באמת אבל באמת פשוט.

אני מאמינה שתרגול והתמדה בפיתוח יכולת הריכוז שלנו ומיקודו בכאן ועכשיו, עשוי לאפשר כניסה למימד אחר של קשר אינטימי עם עצמנו ועם העולם, להתמזג ולהיות הנוכחות עצמה.
היכולת להיות נוכח עשויה לסייע הן למטופלים שלנו בחתירתם לערב אורח חיים אותנטי ומשמעותי בהווה, ומאפשרת למטפל להיות שם ללא doing, להתבונן, להכיל, ולהמתין בסבלנות עד שכוחה של הנוכחות של המטפל עם המטופל יאפשרו כניסה לקשר ואינטימיות בתוך השדה הטיפולי.

נוכחות - מאפשרת לנו ל"דעת" את המציאות בדיוק כפי שהיא באמת. לדעת כמו 'שגבר יודע אישה'. לדעת אותה מתוך הזדווגות איתה.
לא מתוך ידיעה תיאורטית, אלא מתוך כוונה אמיתית. מתוך חיבור. מתוך אהבה.

 והבריאה כולה ממשיכה לשאול, לבקש ולכסוף - אייכה ?!...

ביבליוגרפיה:

 §         א, יאלום. (2010). מתנת התרפיה. כנרת הוצאה לאור

 §         ר', נ. מברסלב. (1996). הכיסא הריק, מכון נחלת צבי 

§         ד, הר ציון. (1999). הדרך הארוכה והקצרה מכאן לכאן, הוצאת הר-ציון 

§         א, טול. (2006). כוחו של הרגע הזה, פראג הוצאה לאור

§         ו, הארט. (1994). האמנות לחיות, זמורה, ביתן הוצאה לאור

§         ג, קורנפילד. (2009). הלב הנבון, מודן הוצאה לאור

§         ש, כהן. (2011). וגופך לי מבט וחלון וראי - על ההדהוד, http://www.betipulnet.co.il/portal/particles/וגופך_לי_מבט_וחלון_וראי__על_הה_ד_ה_ו_ד/

שירלי כהן סטודנטית שנה רביעית. בית הספר לפסיכותרפיה. מגמת פסיכותרפיה גופנית. מכללת רידמן.

מטפלת מוסמכת בטיפולי גוף-נפש
מייל: shirlico456@walla.com, נייד: 0506-894087