המאמר פורסם לראשונה באתר האישי של המחברת.
על המחאה ועל הביקורת
מפגן ההומניטריות הענק שנראה בלונדון ביולי האחרון, כמו בערים אחרות של מדינות ה-G8, היה ללא ספק מרשים ביותר. המארגנים מדגישים את רצונם בצדק, לא בצדקה: בניגוד ל-live aid של שנות ה-80, כאן לא מדובר בגיוס כספי סיוע מאנשים פרטיים אלא בפנייה לכתובת הפוליטית, בדרישה כי הם, מנהיגי העולם המפותח, יעשו דבר-מה: ישמטו את חובן של המדינות העניות, יכפילו את הסיוע המועבר להן, וישנו את חוקי הסחר.
גם דרישה זאת לא עוברת כאן ללא ביקורת, בחלקה חריפה, בחלקה מאפריקנים בעצמם. לא מדובר רק בעמדה הצינית הרגילה של מי שמעדיפים לשבת באפס מעשה, ומשקיפים מן הצד על אלו שעושים, תוך שהם מותחים עליהם ביקורת על כך שהם אינם עושים את הדבר הנכון או שאינם עושים דברים אחרים, לא פחות חשובים. לא מדובר רק בתקיפתו של בוב גלדוף (סר בוב, בשבילכם) על הפופוליזם שלו (ובעצם, איך אפשר אחרת לגייס מיליוני אנשים?).
מדובר גם בביקורת שלא ניתן לפטור כקטנונית גרידא: על כך שסיוע לא יעזור לאפריקה - לו בו היו תלויים הדברים היא היתה כבר מזמן יבשת עשירה; על כך שהסיוע הזה לא מגיע לאנשים העניים הזקוקים לו אלא לממסדים המושחתים שמשמרים את עושרם הם; על כך שללא שינוי פוליטי רדיקלי סיוע כזה רק מחזק את המשטרים המסואבים של אפריקה ומנציח את המצב הקיים; על כך שהמחאה הזו היא לבנה רובה ככולה, פטרונית ובעצם קולוניאליסטית בעצמה, מותירה את אפריקה בתפקיד פאסיבי ורק משפילה אותה שוב.
מאמר אחד, שביקש לחשוף את שורשיו ההיסטוריים של הניסיון לבער את העוני, טען כי בניגוד לפעילים של היום, המהפכנים של פעם היו מחויבים לא כל-כך לסיוע לעניים כמו להשוואת ההזדמנויות שלהם לאלו של העשירים, וביקורתיים בהרבה כלפי תפקידה של הצדקה, שממלאים ה-NGOs של היום. מכתב למערכת הגרדיאן היום טען אפילו שלב הבעיה באפריקה הוא הדרת נשים מהמערכת הציבורית והגבלת זכויותיהן הפוליטיות.
נדמה לי, אגב, שכאשר מתנים סיוע בשינוי פוליטי אמיתי במדינות המבקשות סיוע, הביקורת מופנית כלפי הגישה הפטרונית (והקולוניאליסטית, שוב), המתנה את סיועו של המערב השבע בכך שחצי-הכדור הדרומי ישנ?ה את אורחותיו. You're damned if you do and you're damned if you don't, מה שנקרא.
כל הביקורת הזאת, נכונה ככל שתהיה, צריכה להצטרף למחאה, לא להחליף אותה או להשתיק אותה. שכן כל התנועה של "הפכו את העוני להיסטוריה", כולל מופעי ה-live 8, היא בעיקרה מחאתית. תמציתה היא העברת מסר חד ונוקב למנהיגים הפוליטיים של המפגינים, שאי אפשר לשתוק כש-50,000 בני-אדם גוועים מדי יום ברעב, פשוטו כמשמעו. כלומר, אנשים בעלי מצפון אינם יכולים לשתוק. מול העובדה הנכוחה הזאת צריך לעשות משהו. במערכת הפוליטית והחברתית של היום, להוציא מאות-אלפי בני-אדם מביתם למחאה מצלצלת כמו זו שנשמעה בשבת הוא מעשה מרשים ונאצל. כן, נאצל, משום שתמיד קיימת האפשרות להוציא את האנרגיה הזאת על פעילויות אחרות; על עשייה לביתי, על גריפת עוד רווחים לכיסי ולא לאלו שמתים שם, רחוק כל-כך.
אל הביקורת המושמעת צריך להתייחס בכובד ראש וגם יותר מכך. להפנים, לקחת בחשבון כשחושבים - פוליטית - איך נכון לפעול, מהי הדרך הצודקת ביותר אך גם היעילה ביותר לרפא את העולם מהעוני, שכפי שמדגישה התנועה שמבקשת להפוך אותו להיסטוריה - הוא מעשה ידי אדם. אבל לא לתת לביקורת לעקר את המחאה; לא לתת לה לרפות את ידינו עד כדי כך שאפילו לא נלחץ על הקישור שמוסיף את שמנו לעצומה למנהיגי ה-G8. גם אם ברור שהמסע אל הצדק לא יסתיים שם, ביום רביעי.
צדק או צדקה? בין הומינטריות לזכויות אדם
למרות שאחת מסיסמאות המאבק היא הדרישה לצדק ולא לצדקה, הצדקה היא אחד המאפיינים הבולטים של החברה האזרחית בבריטניה. אינספור ארגוני צדקה מתחרים על הקשב, ועל הכיס, של האזרחים. במודעות בעיתונים, בברושורים המצורפים אליהם, הם נקראים לאמץ ילד אפריקני, לאפשר למשפחה לגדל כבשים או בעלי-חיים אחרים שמהווים מקור פרנסה, לתמוך בסחר הוגן ומה לא. רק מלאו את פרטי כרטיס האשראי שלכם. רחובות לונדון גדושים בחנויות צדקה: אנשים תורמים להן חפצים שאינם זקוקים להם ורווחי מכירתם הולכים לארגונים שהם מקדמים. אוקספם, אמנסטי, מאבק בסרטן, נגד ניסויים בבעלי חיים - you name it. אוקספם, הארגון הוותיק והגדול ביותר, מציב ברחבי העיר גם מיכלי איסוף לבקבוקים (ירוקים לחוד ושקופים לחוד), עיתונים וכיו"ב, שתמורת מיחזורם מועברת למטרות שהוא פועל למענן (בניכוי ההוצאות לתפעול הארגון ומשכורות עובדיו, נושא שמופנים אליו, ובצדק, חיצי ביקורת; וזה נוגע לכל הארגונים).
הוויכוח על צדק מול צדקה איננו מתחיל עם 'הפכו את העוני להיסטוריה'. הוא מלווה מאבקים חברתיים רבים. ומציב דילמה אמיתית. מחד גיסא, זהו תפקידה של הממשלה לדאוג לעניים, לנכים, לחולים ולכל מי שנקודת הזינוק שלהם נחותה. הרעיון של הצדק הפוליטי הוא שחברות אנושיות מבקשות לתקן את אי-הצדק הטבעי בכך שהן יוצרות מוסדות שבין השאר מבצעים חלוקה מחדש של העושר. צדק אין משמעו שוויון - שכן לעיתים דורש הצדק הקצאת משאבים בלתי-שווה - אך הוא דורש כי מדדים לא-שוויוניים יהיו מוצדקים. מאידך גיסא, אי אפשר להסתפק בללחוץ על הממשלה לעשות. בינתיים אנשים מתים, חולים, מקופחים. יש משהו חיובי ביצירת חברה אזרחית שנמצאת בתווך בין השלטון לפרטים. יש משהו חיובי בהתנדבות (צדקה לא חייבת להיות מתן כספי, היא יכולה להיות בהקדשת זמן), בהחלטה לא לשבת ולחכות שאחרים יעשו. אבל אסור שזה ישחרר את השלטון ממחויבויתיו הבסיסיות. כך שנדמה לי שצריך להיות איזון ושילוב בין השניים.
גם הגרסה של היהדות היא משולבת: מצד אחד מתן בסתר, מתנות לאביונים, תרומה וגמ"חים. מצד שני, העמדה בברכת המזון ברורה: "ונא אל תצריכנו, ה' אלוהינו, לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם. כי אם לידך המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה, שלא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד". את המתנה תמיד מלווה הבושה. אנו מבקשים לקבל בזכות.
בגדול, ארגונים הומניטריים מאמצים את גישת הצדקה בעוד שארגונים לזכויות אדם מאמצים את גישת הצדק. ארגונים הומניטריים מגייסים כסף, מזון ותרופות מאנשים פרטיים ומחברות, ומגישים עזרה לחולים, עניים ופליטים חסרי-בית ברחבי העולם. ארגונים לזכויות אדם אינם מבקשים לספק את כל אלו בעצמם אלא לדאוג לכך שהממשלות ימלאו את חובתם. בכך הם מאמצים את גישת הצדק, את העמדה שכל בני האדם - גם המוכים והמובסים ובעיקר הם - צריכים לקבל את המגיע להם. אם תרצו, זוהי גישה של העצמה, שכן היא כוללת לא רק את הדרישה מרשויות אלא גם גם את חינוכם של בני-האדם לעמוד על שלהם מולן, לדרוש לקבל את המגיע להם בזכות ולא בחסד.
זו אינה ביקורת על ארגונים הומניטריים: אני סבורה כי הם מבצעים עבודה חשובה מאין כמותה. לעיתים המערכת הפוליטית המדינתית קורסת והממשלה המקומית לא יכולה למלא את תפקידה. במקרים כאלו אין ספק כי נדרש תיאום בינלאומי וסיוע. גם ה"אימון" של הרגש האנושי הפשוט, של הסולידריות האנושית, הוא חיוני. לעיתים גם ארגוני זכויות אדם מוצאים את עצמם מספקים את השירות במקום הממשלה, פשוט כי הצורך בוער מדי, ואי-אפשר להסתפק במכתבים זועמים ובעתירות שלא ברורים סיכויי הצלחתן. ממילא, שתי הפעילויות צומחות מאותו שורש ויונקות מאותו חלב. בין אם הזעקה של "אנשים אחים אנחנו" - הקוראת לנו לפתוח את הלב וכן, גם את הכיס, כלפי השרויים במצוקה; בין אם ההכרה כי "יש דברים שלא עשים לבני-אדם, פשוט כי הם בני-אדם", והדרישה המושמעת בשמה. בשתיהן זוהי האנושיות המשותפת, שלא מאפשרת לנו לשבת באפס מעשה.
על המחאה ועל הביקורת
מפגן ההומניטריות הענק שנראה בלונדון ביולי האחרון, כמו בערים אחרות של מדינות ה-G8, היה ללא ספק מרשים ביותר. המארגנים מדגישים את רצונם בצדק, לא בצדקה: בניגוד ל-live aid של שנות ה-80, כאן לא מדובר בגיוס כספי סיוע מאנשים פרטיים אלא בפנייה לכתובת הפוליטית, בדרישה כי הם, מנהיגי העולם המפותח, יעשו דבר-מה: ישמטו את חובן של המדינות העניות, יכפילו את הסיוע המועבר להן, וישנו את חוקי הסחר.
גם דרישה זאת לא עוברת כאן ללא ביקורת, בחלקה חריפה, בחלקה מאפריקנים בעצמם. לא מדובר רק בעמדה הצינית הרגילה של מי שמעדיפים לשבת באפס מעשה, ומשקיפים מן הצד על אלו שעושים, תוך שהם מותחים עליהם ביקורת על כך שהם אינם עושים את הדבר הנכון או שאינם עושים דברים אחרים, לא פחות חשובים. לא מדובר רק בתקיפתו של בוב גלדוף (סר בוב, בשבילכם) על הפופוליזם שלו (ובעצם, איך אפשר אחרת לגייס מיליוני אנשים?).
מדובר גם בביקורת שלא ניתן לפטור כקטנונית גרידא: על כך שסיוע לא יעזור לאפריקה - לו בו היו תלויים הדברים היא היתה כבר מזמן יבשת עשירה; על כך שהסיוע הזה לא מגיע לאנשים העניים הזקוקים לו אלא לממסדים המושחתים שמשמרים את עושרם הם; על כך שללא שינוי פוליטי רדיקלי סיוע כזה רק מחזק את המשטרים המסואבים של אפריקה ומנציח את המצב הקיים; על כך שהמחאה הזו היא לבנה רובה ככולה, פטרונית ובעצם קולוניאליסטית בעצמה, מותירה את אפריקה בתפקיד פאסיבי ורק משפילה אותה שוב.
מאמר אחד, שביקש לחשוף את שורשיו ההיסטוריים של הניסיון לבער את העוני, טען כי בניגוד לפעילים של היום, המהפכנים של פעם היו מחויבים לא כל-כך לסיוע לעניים כמו להשוואת ההזדמנויות שלהם לאלו של העשירים, וביקורתיים בהרבה כלפי תפקידה של הצדקה, שממלאים ה-NGOs של היום. מכתב למערכת הגרדיאן היום טען אפילו שלב הבעיה באפריקה הוא הדרת נשים מהמערכת הציבורית והגבלת זכויותיהן הפוליטיות.
נדמה לי, אגב, שכאשר מתנים סיוע בשינוי פוליטי אמיתי במדינות המבקשות סיוע, הביקורת מופנית כלפי הגישה הפטרונית (והקולוניאליסטית, שוב), המתנה את סיועו של המערב השבע בכך שחצי-הכדור הדרומי ישנ?ה את אורחותיו. You're damned if you do and you're damned if you don't, מה שנקרא.
כל הביקורת הזאת, נכונה ככל שתהיה, צריכה להצטרף למחאה, לא להחליף אותה או להשתיק אותה. שכן כל התנועה של "הפכו את העוני להיסטוריה", כולל מופעי ה-live 8, היא בעיקרה מחאתית. תמציתה היא העברת מסר חד ונוקב למנהיגים הפוליטיים של המפגינים, שאי אפשר לשתוק כש-50,000 בני-אדם גוועים מדי יום ברעב, פשוטו כמשמעו. כלומר, אנשים בעלי מצפון אינם יכולים לשתוק. מול העובדה הנכוחה הזאת צריך לעשות משהו. במערכת הפוליטית והחברתית של היום, להוציא מאות-אלפי בני-אדם מביתם למחאה מצלצלת כמו זו שנשמעה בשבת הוא מעשה מרשים ונאצל. כן, נאצל, משום שתמיד קיימת האפשרות להוציא את האנרגיה הזאת על פעילויות אחרות; על עשייה לביתי, על גריפת עוד רווחים לכיסי ולא לאלו שמתים שם, רחוק כל-כך.
אל הביקורת המושמעת צריך להתייחס בכובד ראש וגם יותר מכך. להפנים, לקחת בחשבון כשחושבים - פוליטית - איך נכון לפעול, מהי הדרך הצודקת ביותר אך גם היעילה ביותר לרפא את העולם מהעוני, שכפי שמדגישה התנועה שמבקשת להפוך אותו להיסטוריה - הוא מעשה ידי אדם. אבל לא לתת לביקורת לעקר את המחאה; לא לתת לה לרפות את ידינו עד כדי כך שאפילו לא נלחץ על הקישור שמוסיף את שמנו לעצומה למנהיגי ה-G8. גם אם ברור שהמסע אל הצדק לא יסתיים שם, ביום רביעי.
צדק או צדקה? בין הומינטריות לזכויות אדם
למרות שאחת מסיסמאות המאבק היא הדרישה לצדק ולא לצדקה, הצדקה היא אחד המאפיינים הבולטים של החברה האזרחית בבריטניה. אינספור ארגוני צדקה מתחרים על הקשב, ועל הכיס, של האזרחים. במודעות בעיתונים, בברושורים המצורפים אליהם, הם נקראים לאמץ ילד אפריקני, לאפשר למשפחה לגדל כבשים או בעלי-חיים אחרים שמהווים מקור פרנסה, לתמוך בסחר הוגן ומה לא. רק מלאו את פרטי כרטיס האשראי שלכם. רחובות לונדון גדושים בחנויות צדקה: אנשים תורמים להן חפצים שאינם זקוקים להם ורווחי מכירתם הולכים לארגונים שהם מקדמים. אוקספם, אמנסטי, מאבק בסרטן, נגד ניסויים בבעלי חיים - you name it. אוקספם, הארגון הוותיק והגדול ביותר, מציב ברחבי העיר גם מיכלי איסוף לבקבוקים (ירוקים לחוד ושקופים לחוד), עיתונים וכיו"ב, שתמורת מיחזורם מועברת למטרות שהוא פועל למענן (בניכוי ההוצאות לתפעול הארגון ומשכורות עובדיו, נושא שמופנים אליו, ובצדק, חיצי ביקורת; וזה נוגע לכל הארגונים).
הוויכוח על צדק מול צדקה איננו מתחיל עם 'הפכו את העוני להיסטוריה'. הוא מלווה מאבקים חברתיים רבים. ומציב דילמה אמיתית. מחד גיסא, זהו תפקידה של הממשלה לדאוג לעניים, לנכים, לחולים ולכל מי שנקודת הזינוק שלהם נחותה. הרעיון של הצדק הפוליטי הוא שחברות אנושיות מבקשות לתקן את אי-הצדק הטבעי בכך שהן יוצרות מוסדות שבין השאר מבצעים חלוקה מחדש של העושר. צדק אין משמעו שוויון - שכן לעיתים דורש הצדק הקצאת משאבים בלתי-שווה - אך הוא דורש כי מדדים לא-שוויוניים יהיו מוצדקים. מאידך גיסא, אי אפשר להסתפק בללחוץ על הממשלה לעשות. בינתיים אנשים מתים, חולים, מקופחים. יש משהו חיובי ביצירת חברה אזרחית שנמצאת בתווך בין השלטון לפרטים. יש משהו חיובי בהתנדבות (צדקה לא חייבת להיות מתן כספי, היא יכולה להיות בהקדשת זמן), בהחלטה לא לשבת ולחכות שאחרים יעשו. אבל אסור שזה ישחרר את השלטון ממחויבויתיו הבסיסיות. כך שנדמה לי שצריך להיות איזון ושילוב בין השניים.
גם הגרסה של היהדות היא משולבת: מצד אחד מתן בסתר, מתנות לאביונים, תרומה וגמ"חים. מצד שני, העמדה בברכת המזון ברורה: "ונא אל תצריכנו, ה' אלוהינו, לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם. כי אם לידך המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה, שלא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד". את המתנה תמיד מלווה הבושה. אנו מבקשים לקבל בזכות.
בגדול, ארגונים הומניטריים מאמצים את גישת הצדקה בעוד שארגונים לזכויות אדם מאמצים את גישת הצדק. ארגונים הומניטריים מגייסים כסף, מזון ותרופות מאנשים פרטיים ומחברות, ומגישים עזרה לחולים, עניים ופליטים חסרי-בית ברחבי העולם. ארגונים לזכויות אדם אינם מבקשים לספק את כל אלו בעצמם אלא לדאוג לכך שהממשלות ימלאו את חובתם. בכך הם מאמצים את גישת הצדק, את העמדה שכל בני האדם - גם המוכים והמובסים ובעיקר הם - צריכים לקבל את המגיע להם. אם תרצו, זוהי גישה של העצמה, שכן היא כוללת לא רק את הדרישה מרשויות אלא גם גם את חינוכם של בני-האדם לעמוד על שלהם מולן, לדרוש לקבל את המגיע להם בזכות ולא בחסד.
זו אינה ביקורת על ארגונים הומניטריים: אני סבורה כי הם מבצעים עבודה חשובה מאין כמותה. לעיתים המערכת הפוליטית המדינתית קורסת והממשלה המקומית לא יכולה למלא את תפקידה. במקרים כאלו אין ספק כי נדרש תיאום בינלאומי וסיוע. גם ה"אימון" של הרגש האנושי הפשוט, של הסולידריות האנושית, הוא חיוני. לעיתים גם ארגוני זכויות אדם מוצאים את עצמם מספקים את השירות במקום הממשלה, פשוט כי הצורך בוער מדי, ואי-אפשר להסתפק במכתבים זועמים ובעתירות שלא ברורים סיכויי הצלחתן. ממילא, שתי הפעילויות צומחות מאותו שורש ויונקות מאותו חלב. בין אם הזעקה של "אנשים אחים אנחנו" - הקוראת לנו לפתוח את הלב וכן, גם את הכיס, כלפי השרויים במצוקה; בין אם ההכרה כי "יש דברים שלא עשים לבני-אדם, פשוט כי הם בני-אדם", והדרישה המושמעת בשמה. בשתיהן זוהי האנושיות המשותפת, שלא מאפשרת לנו לשבת באפס מעשה.
ד"ר לפילוסופיה. חוקרת ומרצה לפילוסופיה פוליטית המתמחה בזכויות אדם, ליברליזם ודמוקרטיה. כותבת, עורכת ומתרגמת בתחומים אלו ובתחומים נוספים.
אתר אישי: http://carmi.notes.co.il
אתר אישי: http://carmi.notes.co.il
