נוסטלגיה - האם זה באמת מה שהיה פעם? 

תמונה: ילד קטן, לבוש בגד ים קצרצר, מתרוצץ על החוף. בידיו חופן גושים מן החול הרטוב ומביא אותם לאיש היושב בסמוך. הוא מנסה להרשים אותו בבניית ארמון רב קומות. האיש מתבונן ומחייך.
האם זה אני? האם זה אבי?
מדוע עלתה לפתע התמונה במוחי?

קליק. התמונה מתחלפת.
רוח מאוושת את העלים. השמיים אפורים עד שחורים.
תחושת הקור החריף ממשית וצורבת.
פתיתי שלג צונחים אט כשהרוח מערסלת אותם בדרכם לקרקע.
מישהו ניצב בחלון, אפו צמוד לשמשה הקרה. עיניו יוקדות.
האם זה אני? מתי?

קליק. התמונה מתחלפת.
כיתה דחוסת תלמידים. כולם חבושי כובעי ברט. מורה קפדן מלמד פרק בתנ"ך.
הילדים דוממים. רחש לא יישמע. מישהו בספסל האחרון מרים ידו בתנועה ביישנית.
ממתין בסבלנות לתגובתו של המורה.
לפתע אני שומע אותו מדבר: "מורי, אני חושב שגולות מים אינן הג'ולים שבהם אנו משחקים.
קראתי שאלה הם מעיינות מים".
המורה מניע ראשו בשביעות רצון.
האם הילד הזה הוא אני?

קליק. התמונה מתחלפת.
חייל צעיר במדים חובק נערה מחייכת. גם הוא מחייך אליה.
צועדים צמודים לאורך הטיילת, סעורת הרוח. גלי קצף נשברים על המעקה ושוליהם ניתזים אל הכביש.
שערותיהם מתבדרות ברוח, אך דעתם אינה נתונה לכך. כנראה עסוקים מדי בעצמם.
יש משהו כובש במבט המתוק הקבוע ביניהם. אולי ראשיתה של אהבה?
האם אני הוא המשוטט להנאתו בנתיבי האהבה והרוח?

קליק. התמונה מתחלפת.
ערב ספרותי. יהודה עמיחי וחיים גורי קוראים משיריהם.
דן בן אמוץ קורא קטעים נבחרים מטורו ב"דבר השבוע".
אווירה של קסם מהפנט שורה על הנוכחים. מין הערצה אילמת לכישרון הכובש של הקוראים.
השורות גדושות מבוגרים וצעירים שאהבת העברית מפעמת בקירבם.
הימים, עדיין ימי העברית התקנית, טרם בואם של אורחים לא קרואים "כאילו".
אני מזהה מישהו הנראה דרוך כחץ. אינו מחמיץ מילה מן הנאמר.
דומה לי? אני עצמי?

קליק. התמונה מתחלפת.
קול הבעירה של פרימוס עצום מידות. כובסת ערבייה, מטפחת לראשה, יושבת ליד הגיגית הגדולה וחובטת את הכבסים על מין מגרדת מדורגת גדולה. בשלב הבא היא טובלת במים מעין שקית קטנה עם חומר לא מזוהה, הצובעים את המים בגווני הכחול למיניהם.
יום כביסה.
ילד קטן מציץ בסקרנות מתוך הבית.
כזה סקרן הייתי כבר אז?


קליק. התמונה מתחלפת.
חבורת ילדים משתובבת בחורשה.
מכירים כל צמח ובוחנים כל עלה. יודעים היטב מה מהם ראוי למאכל.
בזריזות מפתיעה מטפסים אל צמרות העצים, נעים עם הענפים הגבוהים ברוח הקלה.
מכנסיהם קצרים, וחבורות למיניהן מעטרות את ברכיהם.
כאילו כתבו בכתב יתדות את מעלליהם הרבים.
מעשי משובה למכביר באמתחתם. אוי לו למי שייקרה על דרך שעשועיהם.
מישהו מציץ בי מעל כתפיהם של האחרים.
אני?

קליק. התמונה מתחלפת.
עץ התות עמוס פרי. חלקו זולג אל האדמה ויוצר רקבוביות ריחניות.
אנו מטפסים במעלה הגזע. תרים בגרגרנות אחר הפרי העסיסי.
ידינו משחירות במהירות מן הצבע העז ואחריהן בגדינו החגיגיים.
אפילו הפה והשיניים מקבלים גוון סגול כהה עד שחור.
מיהם הזאטוטים חסרי המורא הללו?
האם יתכן שאני ביניהם?

קליק. התמונה מתחלפת.
לילה דומם, מואר ירח.
אנו צועדים בחולות עמוקים. קשובים לכל רחש.
עומסים על גבינו תחמושת וחומרי חבלה במשקל שלא ייאמן.
חמישה חיילים הולכים חרש בלב הדממה המעיקה.
השטח נראה כמוצף אור נגוהות. החול הלבן מחזיר את אור הירח.
פרץ יריות נשמע לפתע. נביחות כלבים. קולות לא ברורים של מתן פקודות בערבית.
איזה מבוכה. אנחנו בתוך מצרים במשימה סודית.
שניים מן החיילים נפצעים ושותתים דם. הכלבים עולים בקלות על עקבותינו בהריחם את הדם הטרי.
אנחנו רצים ריצת אמוק לכיוון הגבול. מתחלפים בנשיאת הפצועים. בגדינו ספוגי דם ההולך ומתקרש ונצמדים לגוף.
מגיעים באפס כוח לגבול, כשמצידו השני ממתינים לנו אחינו חברינו מן הגדוד האוספים אותנו באהבה ובדאגה.
גם שם הייתי?

קליק. התמונה מתחלפת.
ערבי זקן מגיע אחת לשבוע. מביא תאנים בשלות וצלוחיות דבש.
כמה דבורים מתות צפות בדבש. הגורל התאכזר אליהן כשנלכדו בין היערה ובין הצלוחית.
צוף כבד הנוטף מן התאנים מעיד על בשלותן ומתיקותן.
זהו ביקור מעורר ריחות של חושות, טאבון, תבן לח ושמץ של מאפה טרי.
הנער בוחן את הסיטואציה בעיניים כלות.
איך זה התגלגלתי לכאן?

המקרנה נעצרת, כמי שנותנת זמן לעכל את התמונות. אלה נארגו זו בזו כמו פיסות נוסטלגיה במרבד המרהיב של עברי. העור מצטמרר. האוויר שטוף ניחוחות מוכרים שכמעט נשכחו.
מהו הלהט הזה שמלווה את החזיונות הצפים ועולים?
ואני תוהה: האם נוסטלגיה זה באמת מה שהיה פעם?

סוכות, תשס"ח ספטמבר 2007