מלאכים- הורות מודעת 

"כל חיי ייחלתי לבואו", היא סיפרה לי בוכייה.
"כל חיי חיכיתי לרגע בו אחזיק אותו בזרועותיי, רך, קטן, פגיע..."
"ועכשיו... עכשיו כשהוא רק מצייץ, אני נכנסת ללחץ, מתכווצת... היצור הקטן הזה השתלט לי על החיים".
"אין לי דקה לעצמי, אין לי סבלנות לבן זוגי",
"אתה יודע מה, וסליחה שאני אומרת ככה, אפילו להשתין אני כבר לא יכולה בשקט..."
"אני מרגישה כמו חיה, חיה שנאבקת בכל כוחה על תחום המחייה שלה..."

מאין נובעת תגובתה הסוערת של האם?
האם באפשרותה להגיב גם אחרת?
לדרך החשיבה הבודהיסטית, נקודת השקפה מעניינת בנושא.

בראייה בודהיסטית, אנו נוטים להגיב אוטומטית, באופן רגשי, לנוכח שלושה עיקריים:
כאשר אנו חשים אי נעימות בגופנו.
כאשר אנו חשים חוסר וודאות.
כאשר אנו מצויים תחת הרושם שאין אנו שולטים במהלך חיינו.
במילים אחרות, אנו מגיבים רגשית כאשר רצף ה"הנאה" שלנו נקטע.

מערך התגובות הרגשיות הנתון לנו להתמודדות עם קטיעה ברצף ה"הנאה" רחב ומגוון: כעס, זעם, טינה, תסכול, ספק, דאגה, פחד, חרדה, הדחקה... ותכליתן, להדוף את הגורם המפריע, ולהחזיר אגב כך את רצף ה"הנאה" על כנו.

באופן כללי ניתן לומר, כי כל עוד אנו מצויים תחת הרושם שרצף ה"הנאה" נשמר, יתנהלו חיינו בנינוחות יחסית. אך, אם נקבל את הרושם כי גורם מסוים קוטע את הרצף, נתגייס - כל אחד בעזרת הרגל התגובה שלו, במטרה להדפו: אחד יגיב בזעם ובכעס, אחת תכבוש את תסכולה ותתמלא ייאוש, שלישי עשוי להגיב בחרדה גדולה, ויהיו כאלה שיגיבו בהתעלמות או הדחקה.

האם הטרייה, שדבריה צותתו בראשית הכתבה, חשה שפולשים לה לתחום המחייה,
מאז ילדה, נקטע רצף ה"הנאה" שלה שוב ושוב, תחושת הוודאות והשליטה שלה התערערו עד היסוד, גופה כואב, עייף, צמא למנוחה, משווע לרגע אחד של שקט, רגע נדיר בו יחזרו חייה, ולו להרף, למה שהיו בטרם ילדה...
הצורך המיידי להשיב לעצמה את רצף ה"הנאה" הוא גם המקור הישיר לתגובתה הרגשית: לתסכולה המתמשך, לקוצר רוחה, לייאושה...

הגישה הבודהיסטית מספקת לנו מוצא, ומכוונת לשילוב בין שניים:
הראשון, אימוץ נקודת מבט שונה על המציאות.
השני, שיכלול יכולת הבחירה.

להביט על המציאות באופן שונה, משמע, לראות בכל גורם המהווה איום על רצף ה"הנאה" שלנו - מלאך!
מלאכים, יש לדעת, הם לאו דווקא יצורים רנסנסיים בעלי כנף, זהובי תלתלים ומזוגגי עיניים.
מלאכים הם אלה המשמשים לנו מראה המשקפת את דפוס התגובה הרגשית שלנו:
יהיו אלה ילדנו החושפים את קוצר רוחנו...
יהיה זה בן הזוג החושף את התסכול המקנן בנו...
יהיו אלה הורינו החושפים את הצורך שלנו להוכיח...
תהיה זו השכנה שביטחונה העצמי יחשוף את הדימוי העצמי הנמוך שלנו...
יהיו אלה הכאבים בגופינו החושפים את פחדינו העמוקים ביותר...

בראייה זו, ניתן להפוך את מציאות חיינו מזירת התגוששות בה אנו נאבקים כל העת על עצמאותנו, לבמה המעניקה לנו את האפשרות ללמוד כיצד להגיב במתינות כאשר רצף ה"הנאה" שלנו נקטע.


האמצעי הנוסף, כפי שצוין, הינו שכלול יכולת הבחירה.
שכלול יכולת הבחירה, מתבסס על התובנה שהבחירה להגיב לכל אירוע בחיינו, נתונה בידנו.
ואכן, במבט ראשון נראות רבות מתגובותינו הרגשיות כאילו צצו יש מאין, כאילו אין לנו יכולת לשלוט בהופעתן. אולם, אם נשכיל להבין כי תגובתנו הרגשיות, הסוערות, נוכח כל קטיעה ברצף ה"הנאה", הן לעולם לא היחידות הנתונות לנו, וכי לאותו אירוע ממש, ניתן לבחור בתגובה אחרת - תגובה מבחירה, נעשה צעד משמעותי לשיפור איכות חיינו.

הכלי שעליו ממליצה המשנה הבודהיסטית, בעזרתו ניתן לרכוש נקודת מבט שונה על המציאות, ולשכלל את יכולת הבחירה הנו תרגול מדיטציה.
אך יש להדגיש, גם אם לא נאמץ את הפרקטיקה הבודהיסטית, ניתן לאמץ מעט מהשקפת החיים שלה ולהדהד אותה לשגרת חיינו:
אם רק נראה באתגרים אותה מציבה מציאות חיינו, הזדמנות לצמיחה אישית.
אם נראה בילדנו, בני זוגנו, ובזרים לנו מלאכים המשקפים את חולשותינו.
אם נדע לבחור כנגדם בתגובה נכונה, מתונה, כזו שתשרת אותם ואותנו טוב יותר.
אכן, אלוהים שולח לנו מלאכים.


על המחבר.
ערן גולדשטיין, הינו מטפל מוסמך ברפואה סינית המתמחה בטיפול בביטויים גופניים הפורצים על רקע נפשי. ערן מתמחה בטיפול המשלב בין הרפואה הסינית הקלאסית ובין הוראת הדהרמה - פסיכולוגיה בודהיסטית.
ספרו הראשון "ובחרת בחיים - מדריך ידידותי לעבודה עם סבל" הנו ספר ראשון מסוגו הדן בסבל האנושי באמצעות דוגמאות מהספרות המקראית ובאמצעות פענוח בהיר של המשנה הבודהיסטית, הבוחנת את מהות האמת. שילוב שני מקורות אלה הנחשבים לזרים ומנוגדים ממחיש לקורא את אוניברסליות הסבל והיבטיו השונים בחיי המין האנושי.
הספר מהווה כלי בסיסי לכל המתמודד עם חיי היומיום, וזאת מפני שהסבל אינו מנת חלקם של החולים בגופם ובנפשם, הסבל הינו חלק ממציאות שגרת חיינו.
באמצעים פשוטים, בתרגול יומיומי על ידי שיפור הכושר הנפשי, נוכל להפחית את נוכחותו של הסבל בחיינו.