''מק-גו'בים'', פטישיזם והפרת זכויות אדם. משוואה עם שלושה נעלמים (הרהורים פוסט יום העצמאות) 

יום העצמאות החמישים ושבעה עמד בסימן "תאוות בשרים", המסמלת תהליכי התמע?רבות וחומרנות מואצים לצד התנערות (כמעט מוחלטת) מלכידות חברתית ומערכים כמו דאגה לחלשים ולמיעוטים. במקום זאת הפכנו למדינה הנושאת ברמה את דגל ההפרטה, כשלמרבה האירוניה הגוש הלאומני-דתי הוא זה שנושא את דגל הערכים ה"ישנים והטובים" - בתביעה לשוב ולהשריש את חזון "העם היהודי היושב לבטח בארצו", ורצוי בגבולות המשתרעים מן הפרת ועד החידקל.

לצד "תאוות הבשרים" הזכרית-ישראלית, שהפכה לתו ההיכר האופייני לחגיגות המנגל המציינות את זקיפות הקומה הלאומית, מסתמן תהליך מדאיג של התנערות מערכי הסוציאל-דמוקרטיה והתנערות מוחלטת מרווחתו של ה"אחר" החי בקרבנו. ההתמערבות קו מפריד גלובליזציה, שאחד מסמליה הבולטים ה?נ?ה ה"מקדונאלדיזאציה", אינה רק זלילת קציצות מבשר בקר אלא גם עלייה תלולה במספר משרות ה"מ?ק-ג'וב??ס למיניהן ו"צמיחה כלכלית" - צמד מושגים אוקסימורוני, המבטא הלכה למעשה את קריסתו ההולכת ומתעצמת של המעמד הבינוני.

השלכותיה של המדיניות ההרסנית הזו, באות לידי ביטוי בשורה של תהליכים המקיפים את כל תחומי החיים: החל ממאות אלפי אזרחים המשתכרים שכר מינימום, עושק ה"אחר" החי בקרבנו והאלימות ההולכת וגוברת במשפחה, וכלה בפיתוח מואץ של "ענף הייצוא" החדש של ישראל - סחר בנשים לצורכי זנות.

בה בשעה שכותרות העיתונים מדווחות על הבנקים, הגורפים רווחי עתק, מאיישות הנהלות הבנקים אלפי משרות בעובדים נטולי זכויות באמצעות הסרסורים החדשים, הלא הן חברות כוח אדם. ללא ספק, חברות כוח האדם הפכו להיות הגרורות הסרטניות של החברה הישראלית. מעמד הביניים החדש (והעני) של ישראל, מונה כיום למעלה ממאתיים אלף נשים וגברים המועסקים באמצעות חברות קבלן - מספר העולה פי שלושה על המקובל בעולם המערבי. כך, למשל, הועסקו הקלדניות במשך שנים בבתי המשפט על-ידי חברות קבלניות, כשהן משתכרות שכר מינימום ואף פחות מזה. ואם בבנקים ובבתי המשפט נפלה השלהבת, איך אפשר להלין על בעלי החברות הפרטיות, כדוגמת חברות השמירה והמרכולים, הרשתות לממכר מזון וכל אותם "קוסמוסים" נצלניים, המצויים לרוב בקניונים החדישים למיניהם, השוכרים ומפטרים עובדים משל היו אובייקטים?

החג שציין חמישים ושבע שנים לעצמאותנו, עמד בסימן "פטישיזם של סחורות", הגדרה שטבע קרל מרכס. כלומר היחסים בין בני האדם הפכו להיות יחסים בין אובייקטים, כאשר היחסים בין הסחורות מופיעים כיחסים בין סובייקטים, היינו; בין בני האדם מתקיים מגע חליפין מופשט בשעה שהסחורות מייצגות זהויות.


b> הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואלימות כלפי נשים

אחת מתופעות הלוואי של החברה המפוררת, שבה מתנהל סחר-מכר של "סובייקטים" נשיים, הנ?ה האלימות ההולכת וגוברת בחוג המשפחה. ממצאי סקר שנערך לפני שלוש שנים מטעם אוניברסיטת חיפה, מורים על כך ש"המצב רק ילך ויחמיר, מכיוון שמצב סוציו-אקונומי נמוך מגביר אלימות נגד נשים", כפי שמבהיר פרופ' צבי איזיקוביץ', מעורכי המחקר.


אולם המצב חמור שבעתיים בקרב "האחרו?ת" החיות בקרבנו; הלא הן הנשים הפלסטיניות; הנוכחות-נפקדות מנקודת ראותו של האזרח הישראלי, נשים הנתונות בארבע השנים שחלפו מפרוץ האינתיפאדה השנייה, להתעללות ולסכנת חיים.

מנתונים שפרסם סניף אמנסטי אינטרנשיונל הישראלי בדו"ח "נשים והסכסוך הישראלי-פלסטיני: הסיפור שלא סופר, - קונפליקט, כיבוש ופטריארכאליות: נשים נושאות בנטל" - עולות מסקנות דומות לאלה העולות ממחקרו של פרופ' איזיקוביץ'. כותבי הדו"ח מציינים כי נשים פלסטיניות וארגוני זכויות אדם, עובדים סוציאליים קהילתיים, יועצים, רופאים ואנשי מקצוע אחרים, מודאגים מעלייה משמעותית בהיקפה של האלימות נגד נשים בתוך המשפחה, שהתעצמה לאין שיעור בארבע וחצי השנים האחרונות. הסיבה: ההידרדרות שחלה במצב הביטחוני והכלכלי, החריפה את הבעייתיות הקיימת הן מבחינת אי-השוויון בין המינים בחברה הפלסטינית והן בסוגית השליטה בנשים בחברה זו.

מחברי הדו"ח מציינים כי "במהלך האינתיפאדה הראשונה (1987-1993), האלימות הגוברת שאליה נחשפו הפלסטינים על-ידי הצבא הישראלי הייתה מלווה באלימות גוברת והולכת כלפי נשים, הן בחברה הפלסטינית בכלל והן בין כותלי הבית. מגמה זהה אובחנה מאז פרוץ האינתיפאדה הנוכחית, בשנת 200".

המסקנות העולות מן הדו"ח, מרתקות כשלעצמן. מסתבר כי אופיו הצבאי של העימות הישראלי-פלסטיני שהתעצם במהלך ארבע וחצי השנים האחרונות, העלה את סף האלימות כלפי נשים לרמה חסרת תקדים. בעוד שנשים פלסטיניות לקחו חלק פעיל באינתיפאדה הראשונה בתור תנועה חברתית אזרחית, באינתיפאדה הנוכחית לוקחות חלק פעיל בעיקר הקבוצות המזוינות. כך הו?דרו הנשים כמעט לחלוטין מהתערבות או מתהליך קבלת ההחלטות של הנהגת האינתיפאדה - נתון בעל השלכות מרחיקות לכת על היבטים רבים של חייהן. קריסת הכלכלה והמצב הביטחוני הרעוע, שנגרמו עקב הקונפליקט הצבאי המתמשך, באו לידי ביטוי בהגבלות הולכות וגוברות על נשים, לצד הקושי שלהן לקיים רמה סבירה של שליטה עצמית.

מחברי הדו"ח מציינים כי היקף ההגבלות והאיסורים שכפתה ישראל בשנים האחרונות על כלל האוכלוסייה הפלסטינית והעוני והאבטלה שנבעו כתוצאה מכך, גרמו להשפלה עצומה, כעס ותסכול בקרב הפלסטינים המתגוררים בשטחים. כך כותבות פני ג'והנסון ואיליין כותאב על אודות העניים החדשים בשטחים בשנים 2001-2002: "נושא דחוף ומשמעותי שהועלה שוב ושוב ע"י גברים ונשים עניים, כשהם תיארו את הסיבות והתנאים לעוני שלהם ואת הפגיעות שלהם, הוא משבר עמוק ביכולתם של הגברים לתמוך במשפחותיהם כמפרנסים". הן ציינו ש"המשבר גורם למתח עצום בתפקידי המינים".[1]

בין היתר, חלה עלייה משמעותית ברמת האלימות בתוך החברה הפלסטינית ובתוך המשפחה, אשר הרעה את מצבה של האישה, שמלכתחילה הייתה נתונה לשליטה ללא עוררין של הגברים במשפחה.

ממצאי מחקר נוסף, שנערך על-ידי הפרויקט להעצמת האישה בעזה, המצביע על כך שכ-60% מהמשתתפות נחשפו לאלימות מילולית ופיזית בביתן, מורה כי רוב הנשים שסבלו מאלימות וגרו במחיצת המשפחה המורחבת מן הצד של בעליהן, לא סבלו מאלימות לאחר שעברו להתגורר בבית שבו התגוררו אך ורק במחיצת הבעלים והילדים [2]. עם זאת, במהלך ארבע השנים האחרונות, נאלצו יותר ויותר נשים לעזוב את משפחות בעליהן בשל מצוקה כלכלית גוברת, ובשל הרס בתיהן של אלפי משפחות על-ידי הצבא הישראלי.

המלצות אופרטיביות
המלצותיהם האופרטיביות של כותבי הדו"ח, מעלות חיוך עגמומי.
"נשים פלסטיניות בגדה המערבית וברצועת עזה הנן קורבנות של הפרות רבות כתוצאה מהסלמת הסכסוך, מדיניות ישראל ומערכת של נורמות, מנהגים וחוקים, אשר מתייחסים לנשים כחברות בלתי שוויוניות בחברה. הפרות אלה קשורות קשר הדוק ולא ניתן להתייחס אליהן בצורה יעילה בנפרד זו מזו. נדרשת פעולה החלטית ומשותפת מצד כל המעורבים - ישראל, הרשות הפלסטינית והקהילה הבינלאומית - בכדי להתייחס לגורמים הבסיסיים להפרות אלה"...

כותבי הדו"ח ממליצים למדינת ישראל "לשים סוף למשטר העוצר והסגרים הפנימיים, אשר מתבצעים כיום בשטחים הכבושים ולהימנע בכל מחיר ובכל מצב מלבצע סגרים, עוצרים והטלה של מגבלות אחרות על תנועה, המהווה עונש קולקטיבי, ולהבטיח שנשים בהריון ואחרות הזקוקות לטיפול רפואי, יקבלו אישורי מעבר מידיים וגישה מיידית למתקנים רפואיים הולמים בכל עת, ללא עיכוב ובכל מקום בשטחים הכבושים". לממשלת ארצות הברית הם קוראים "לוודא שזכויות האדם וזכויות האישה נמצאות במרכז המשא ומתן והן צריכות לעודד את השתתפותן של נשים פלסטיניות וישראליות במשאי ומתן על השלום", "לוודא שמחויבויות ישראל ימולאו ע"פ החוק הבינלאומי בנושאים הומניטאריים וזכויות אדם, בעיקר מחויבותה ככוח כובש ע"פ ועדת ג'נבה הרביעית ובייחוד המחויבויות שהוזכרו בדו"ח זה, "ולהפעיל כוח השגחה בינלאומי בשטחים הכבושים, עם דגש חזק של זכויות אדם, למען ביטחונם של ישראלים ופלסטינים".

ממצאיו העגומים של דו"ח אמנסטי, התפרסמו סמוך לחג המנגל הלאומי. בעודי נמלטת כל עוד נפשי בי מגדות הירקון המעושנות והמנוילנות, חשבתי על כך שבמדינתי המפוררת, ששרת החינוך שלה מלהטטת ללא הרף בסובייקטים הפדגוגיים, הממוכנים שלה, כמו הייתה תגרנית בשוק דגים מזרח אירופי - פיטורי 30.000 מורות (ומורים) בתוך חמש שנים או "רק" 1.500? מורות, שתלמידיהן מפנימים דפוסים אלימים ומעוותים שלפיהם נשים הן אובייקט מיני ולא בני אדם ולאחר מכן, כשהם נשלחים לשרת בשטחים, הם מתאנים ללא הרף לסובייקטים הממוכנים החדשים שנפלו לידיהם, כל אותם תינוקות ונשים וילדים וקשישים פלסטיניים - לא נותר אלא לבהות בעצב ברמץ ולהמשיך לנפנף.
_______________________________________________________
[1] "מגדר ואינתיפאדה" מאת פני ג'והנסון ואיליין כותאב ב- 2002 Review of Women?s Studies, הוצא לאור ע"י המכון ללימודי נשים באוניברסיטת ביר זית.

[2] "משפחה: אלימות נגד נשים", הפרויקט להעצמת נשים, ינואר 2001.