שיעורי הקבוצה בשיטת פלדנקרייז, 'שכלול היכולת', 'מודעות באמצעות תנועה', 'ATM'
בסוף שנות השישים פרסם פלדנקרייז את ספרו "שכלול היכולת" ובו מבוא תאורטי לשיטתו ו-12 שיעורים שנבחרו "מכאלף שיעורים" שהוא כבר לימד בקבוצות. לכל שיעור מיוחד פרק, ולפניו ובמהלכו נוסף עוד רקע תאורטי ספציפי יותר.
לימים הוא כינה את שתי המסגרות של העבודה בשיטתו: שיעורי "מודעות באמצעות תנועה" (ATM, Awareness Through Movement, TM), הלוא הם שיעורי שכלול היכולת, ו"אינטגרציה פונקציונלית" (FI, Functional Integration, TM), הם השיעורים האישיים. על האינטגרציה הפונקציונלית כבר כתבתי במקומות אחרים, ולמי שלא קרא את המאמר אני מציע להתחיל שם, כי הבנתו תשמש בסיס להבנה קלה ועמוקה יותר לענף שאותו אתאר בקצרה להלן.
כאן אדגיש הדגשה יתרה שבכוונתי רק לתת טעימה על קצה המזלג, הבנה ראשונית של ייחודה של השיטה ודרך הוראת השיעור ולימודו, עם כמה הדגשות שנראות לי חשובות. ולכן שוב, כפי שכתבתי במבוא האחר (הנ"ל), קבלו זאת כהיבט סובייקטיבי אחד, לקט מפרשנותי האישית, ולא כמניפסט מחייב, אמת באישור הבד"ץ. במקומות אחרים תמצאו עוד חומר רב וחשוב שכתבו אחרים, ואשמח אם תפנו אליהם להבנה טובה יותר של השיטה. והמיטב, כתביו של משה, אף שהם לא קלים לקריאה.
ברוח הדברים שכתבתי במבוא ל'אינטרגציה הפונקציונלית', אומר גם כאן שבשיעור אתם מוזמנים לחזור ולהתנסות בחוויית הלמידה המוקדמת, זו של שנות חייכם הראשונות, מינקות ועד הילדות.
פרק לדוגמה משיעור לדוגמה
אתחיל בהדגמה מוחשית של אלמנט אחד מאחד השיעורים של משה. עשו את התנועות בסקרנות ילדותית, בעדינות ובנעימות, ובתוך כך הקשיבו היטב לתחושות בכל גופכם. בהדרגה תבחינו שכל תנועה כזאת משפיעה על הרגליים, על מפרקי הירכיים, על האגן, על עמוד השדרה, על משען הידיים, על הצוואר ועל תנוחת הראש. הבחינו בהתאמה בין התנועות לנשימה. והנה ההוראות:
1. שבו על הרצפה, הישענו בידיכם על הרצפה לצדי הגוף ומאחוריו באיזשהו מקום נוח לכם (את נקודות המשען האלה תוכלו לשפר כרצונכם עם התקדמות השיעור).
2. פסקו ברכיים, הצמידו ברכות את כפות רגליכם זו לזו.
3. לאט ובעדינות, בעודכם ממשיכים להצמיד את העקבים לרצפה בלי מאמץ, הרימו מעט מהרצפה את החלק הקדמי של כפות הרגליים, כלומר הבהונות ומה שנגרר איתם, בעודכם ממשיכים לגעת בסוליות זו בזו, וחזרו להניח אותן כבתחילה. חזרו על הפעולה פעמים אחדות, בקצב הנשימה. שכבו על הרצפה ונוחו. הקשיבו לדמות הגוף בדמיונכם ולמגעו עם הרצפה מהעקבים ועד הגולגולת.
4. חזרו לישיבה כנ"ל, עתה השאירו על הרצפה את החלק הקדמי של כפות הרגליים, זה שהרמתם לפני רגע, והרימו מעט את העקבים בעודכם ממשיכים לגעת בסוליות זו בזו, וחזרו והניחו אותם. חזרו על הפעולה פעמים אחדות. שכבו על הרצפה ונוחו. הקשיבו לתמונת הגוף ולחותם מגעו עם הרצפה.
5. חזרו לישיבה כנ"ל, ועתה הפנו את הבהונות הצמודים לימין ולשמאל לסירוגין בעודכם משאירים את את העקבים פחות או יותר במקומם. זוהי כעין תנועת מניפה ימינה ושמאלה. שכבו ונוחו. הקשיבו לתמונת הגוף, לדפוס שהוא משאיר על הרצפה מהעקבים ועד הראש.
זהו סעיף אחד בשיעור אחד, וכאמור יש מאות רבות של שיעורים כאלה, כתובים ומוקלטים, מילה במילה.
דיון בשיעור
עכשיו אחפש כמה דברי טעם להגיד על השיעור, שמהם יהיה אפשר להתרשם מעקרונות השיטה. לכל ההכללות שלי יש יוצאים מן הכלל, כולל ההכללה הזאת. ראשית, שתי אמירות כלליות.
לעניין החזרה לחוויית הלמידה הראשונית שדיברתי עליה במאמרים קודמים, מן הסתם מעולם לא עשיתם את התנועה הזאת. לכן יש בזה מטעם הניסויים המוקדמים שעשיתם בילדותכם המוקדמת בלי הדרכה. על כן גם חשוב לעשות הכול בנעימות ובסקרנות טבעית, כמו שעשינו את תנועותינו הראשונות בילדותנו: בלי מאמץ, קל וחומר בלי כאב, בלי שאיפה מיוחדת, לעשות אותן "סתם".
לעניין תהליך ההתפתחות מתנועות אקראיות סתמיות לפעולה שימושית, אמנם לא אתם יזמתם את התנועה, והיא מובנית בקפידה, אבל כשאתם עושים אותה, אינכם מכוונים אותה לשום תכלית, היא אינה שימושית כשלעצמה, אלא רק כאלמנט אחד מרבים במערך תנועתי שלם, שאינכם יודעים אותו מראש, ולכן היא אינה שונה כל כך מתנועה שעשינו בינקותנו בלי תכלית, שבהדרגה הצטרפה לעוד תנועות כאלה עד שהוכללה במערך פעולה שימושי, כגון אחיזת חפץ והבאתו אל הפה. הרי אלו חומרי הגלם שמהם תתגבש האינטגרציה הפונקציונלית.
שנית, כמה עקרונות של עיצוב השיעור.
א. צוטט שלב אחד מכתריסר שלבים של השיעור הזה; מקומו באיזשהו מקום באמצע השיעור. כל התנועות של כל השלבים ישלימו זו את זו למערך התנועתי התפקודי השלם. תכנון התנועה ושזירתה בשיעור הם היבט אחד של גאוניותו של משה, שידע לנתח תנועה פונקציונלית, כגון עמידה או הליכה או גלגול וכן הלאה, לרכיביו הרבים, ו"להנדס" שיעור שיחרוז את התנועות למכלול השלם. בתוך כך הוא גם ידע לזהות את התנועות השייכות למכלול הזה, שרובנו איננו עושים, ולהוסיף אותן לתנועות שאנו רגילים לעשות. במילים אחרות: כולנו עומדים והולכים, לכן לשיעור יש ערך בעיקר אם הוא מעורר לפעולה עוד כמה אלמנטים של הפעולות האלה שרוב בני האדם אינם משתמשים בהם.
ב. התנוחה שפלדנקרייז בוחר כמסגרת לתנועות מתוחכמת מאוד. היא מאפשרת וכמעט מאלצת אותנו לעשות בדיוק את התנועה שהוא רצה שנעשה. התכנון הזה הוא היבט של המיומנות והאינטואיציה שלו ביצירת השיעור האפקטיבי. לא סתם מנפנפים בכף הרגל באוויר. הרגליים מונחות כך שאילוצי הישיבה המתוארת ומנח כף הרגל על הרצפה מאפשרים לבודד את התנועה הרצויה בבהירות מושלמת, ואחרי שהתארגנת בתנוחה, די שאגיד משפט כגון "הרימו את החלק הקדמי של כפות הרגליים, כלומר הבהונות, מעט מהרצפה, בעודכם ממשיכים לגעת בסוליות זו בזו", כדי שתעשו בדיוק את התנועה המבוקשת, כי כמעט אי אפשר לבצע את ההוראה הזאת אלא בתנועה הזאת.
ג. המנוחות חשובות מאוד, כי לא מדובר רק במנוחה הרגילה ממאמץ, שאנו מכירים משיעורי התעמלות, אלא בהחזרת מערכת העצבים למצב ניטרלי. ברגעי המנוחה המוח מטפל ברשמים החדשים שהוא קלט מהגוף, וכשמתחילים לבצע את התנועה בפעם הבאה, עושים אותה קצת אחרת, כלומר במסלול עצבי, שרירי ושלדי שונה מהראשון. לעומת זאת אם חוזרים על אותה תנועה ברצף שוב ושוב, מערכת העצבים ממשיכה (פחות או יותר) לאותת במסלול הראשון שהיא בחרה בו, ופוטנציאל הלמידה קטן יותר.
ד. ה"הקשבה" לתחושת הגוף ולשינויים המשתקפים בשינוי מגע השלד עם הרצפה חשובה מאוד מסיבות שונות, שכאן היריעה קצרה מלפרטן.
ה. השפה שהמורה משתמש בה מחושבת לפרטי פרטיה. למשל תמיד עדיף להשתמש בהכוונה חיובית (להשאיר את...) מאשר בהכוונה שלילית (לא להרים את...); תמיד עדיף להשתמש במילים מרגיעות ונעימות (בנועם, לאט, בעדינות); חשוב לבחור בתבונה את הדימויים: דימוי הוא משהו אישי, ומה שאצלי מעורר אסוציאציה חיובית, אצל אדם אחר יכול לעורר זיכרון מכאיב. בטקסט שלעיל כמעט אין דימויים, אולי חוץ מהמניפה. כל מי שמתעניין בהשפעתו הרבה של הדמיון על תודעתנו יבין את ההבדל בין "כעין מניפה" ובין "כמו שוטר תנועה המאותת לך לעצור בצד", מבחינת העירור הרגשי שדימוי כזה גורם.
ו. בדרך כלל המורה לא יעיר לתלמיד גם אם התלמיד עושה את התנועה שלא כפי כוונת ההנחיה המקורית. אף כאן יש לעיקרון הזה הסבר תאורטי מבוסס בהרחבה, ושוב, יהיה עליכם לתת בי אמון ולקבל שזהו עיקרון אינהרנטי וחיוני בעבודה, חלק מתפיסת ההוראה והלמידה בשיטה.
ז. בדרך כלל עדיף שגם המורה המנוסה מאוד יעביר את השיעורים ככתבם וכלשונם מבחינת סדר הפעולות שבשיעור המקורי. כמובן, עליו להיות מיומן בסגנון הנדרש להעברת שיעור כזה מבחינת מבחר המילים, הדימויים, טון הדיבור, הואריאציות הקטנות הספציפיות הנחוצות לקבוצה ספציפית, תשומת הלב למה שקורה בפועל בכיתה ונכונות להגיב. לעולם אל לא ללכת "ראש בקיר" אם השיעור שהביא נתקל בקשיים מיוחדים בקבוצה. אז עליו להיות גמיש ולמצוא פתרונות ולעקוף מכשולים. אבל כנקודת מוצא, עדיף להעביר את השיעורים כלשונם, ובמקרים רבים, גם לפי רצף השיעורים בתקופה מסוימת בסדרות שבהן משה פיתח תהליך לאורך שיעורים אחדים.
הסיבה היא שמשה היה באמת גאון, ולא במובן הבנאלי המקובל למשל בלשון הדיבור באמריקה, שם על כל הברקה אומרים לאדם: You are a genius. הכוונה היא שהיקף הידע שלו ועומק התובנות שלו היו ברמה גבוהה בהרבה מאלו של רוב בני האדם, אפילו הם חכמים, נבונים ויודעים את התורה. כשהוא בחר בתנועות מסוימות, וכשבחר בסדר תנועות מסוים בשיעור, השיקולים שלו היו הרבה מעבר למה שנוכל להבין בשלמות. למשל הוא היה מומחה גדול באנטומיה, בפיזיולוגיה, באבולוציה של בעלי החיים והאדם בפרט, באבולוציה האישית של התינוק, באמנויות לחימה, בפיזיקה, וספציפית במכניקה, ובעוד תחומים רבים. ואפילו המורה המיומן מאוד כמעט לעולם לא יוכל לדעת מה היו ההשראה והבסיס לשיקוליו בעיצוב השיעור השלם, שלביו, סדרם ופרטיהם.
הדבר חשוב גם מהיבט הזהירות: לתנועות הקטנות האלה השפעה אינטנסיבית מאוד, ולמשה היה חוש מופלא לדעת מהו היסוד של תהליך בונה. בניגוד לכך, רובנו עלולים לא לדייק, ויכולים לבלבל את מערכת העצבים במקום לארגן אותה לחיוב, ואפילו לגרום לנזקים במערכת התנועתית, כלומר שרירים, גידים, שלד. לכן נוכל לברך מאוד על כך שנשארה ירושה של מאות רבות של שיעורים מוקלטים וכתובים כלשונם, ואם יש לנו דחף יצירתי, עדיף שנשקיע אותו בתחומים אחרים של העבודה עם התלמידים (ויש כר רחב ליצירתיות של המורה), ולא בתכנון מהלך השיעור. סבורני שדי בהערות אלו לסעיף זה של מאמרי.
מודעות באמצעות תנועה
עכשיו אעבור להעיר כמה הערות על שם השיטה באנגלית, מודעות באמצעות תנועה. בספרו "שכלול היכולת" משה מסביר מה הוא רוצה ללמד את האדם, ואומר שאת זה הוא היה יכול ללמד בתחומים שונים, שאחד מהם הוא תחום התנועה, והוא העדיף אותו מכמה סיבות. אחרי כן הוא מונה תשע סיבות שבגללן הוא מבקש ללמד באמצעות התנועה את מה שיש לו ללמד. כלומר, העיקר הוא לא התנועה עצמה, אלא משהו שמאחוריה, שלומדים באמצעות התנועה.
מהי התודעה "באמצעות" תנועה, כלומר לא התודעה "של" התנועה, שאליה אפשר לכוון כלקח משיעור כזה? להלן אמנה כמה דברים שאפשר להרחיב בהם את התודעה לעצמי, לעולם הסובב אותי וליחס ביניהם. רשמתי מקבץ מקרי פחות או יותר, רצף אסוציאציות רגעי שלי, ותוכלו להשלים ולהרחיב את המעגל כרצונכם.
מה אפוא אתם יכולים ללמוד על עצמכם ופעולתכם בעולם משיעור כזה? הנה, כמה רעיונות:
יש דברים שאתם יכולים לעשות בקלות ואינכם יודעים עליהם, אבל הם מעבר לפינה, ותוכלו להגיע אליהם בקלות. חפשו אותם ותמצאו.
יש פעולות שגרתיות ומורכבות שאנו עושים בהצלחה לא רעה כל חיינו, אבל אם נשכיל לחטט בהן קצת, נמצא חלקים שנשמטו מהפאזל. אם נחזיר אותם לתמונה, נבצע את הפעולות האלה ביעילות ובהנאה גדולים יותר ונגרום לעצמנו פחות שחיקה ונזקים. כך למשל תרגישו את השיפור באיכות ההליכה שלכם מיד כשתקומו מהשיעור. וכך תרגישו בהרבה תחומי חיים אם תיישמו את הרעיון הזה עליהם.
משה אומר: "כולם רוצים לדעת, מעטים רוצים ללמוד": חוויה נפלאה היא להקדיש זמן ללימוד עמוק מסוג זה, ואם רוצים להתפתח תמידית, צריך לעשות זאת דרך שגרה. לא די במה שלמדנו, וההרגל הוא אמנם חשוב וחיוני, אך הוא אינו ערובה לדרך המיטבית. אפילו בפעולה שגרתית כמו הליכה יש עוד מה ללמוד. דרך אגב, בפעם הבאה שתעשו את אותו השיעור, שוב תלמדו משהו חדש, כי תהיו בשלים יותר להבחין בדברים שלא תבחינו בהם בפעם הראשונה.
משה אומר: "זאת לא בושה ללמוד": אתם יושבים בקבוצה, כולם יודעים לעמוד וללכת, אינכם היחידים שיש מקום לשיפור בפעולתכם, להפך, אין אדם שאינו יכול להשתפר בתחומים רבים, והמגבלות שלכם אינן עניין למבוכה או לשלילה עצמית. כך יושבים בצוותא צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, אנשי תנועה ואנשים מגושמים, וכולם לומדים יחדיו לשכלל את ההליכה ואת העמידה, כי כולם רוצים לדעת וגם ללמוד, וכאמור, זאת לא בושה ללמוד. זה נכון כאן, וזה נכון בכל היבטי החיים. זה לא נורא שאיני מושלם, לא נורא שאיני יודע כמה דברים, עליי פשוט, באמת פשוט, להסכים להביא את יכולתי אל מעבדת השיעור ולשכלל אותה קצת בכל פעם.
בחיים יש נסיבות לימוד, נסיבות אימון ונסיבות ביצוע (performance, גם "מופע"). אלו שלושה מערכים שונים של נסיבות. כדי ללמוד עובדים בעדינות, בקשב, לאט לאט, עם מנוחות, עם ואריאציות שאף אחת מהן אינה טעות, בנסיבות שאין בהן סיכון, בנועם, בסקרנות ובהומור. כך בנגינה, בטאי צ'י, בטכניקת אלכסנדר ובשיטת פלדנקרייז, ועוד ועוד. כל אלה הם מהתנאים שבהם מערכת העצבים מוכנה לקלוט ידע חדש, לעבד אותו, לנסות דרכים חדשות, ולחדש את ההרגלים. הדבר נכון לנפנוף כפות הרגליים והדבר נכון לכל תחום לימוד. בנסיבות אימון מחזקים את הנתיבים העצביים של הפעולה שלמדנו ואת המערך השרירי והשלדי הנחוץ לה. לא לומדים הרבה חדש, אלא מבססים את הישן. בביצוע, עושים את המיטב שהגענו אליו בזמן לימוד. גם לעניין זה יש הסבר נוירופיזיולוגי, הקשור בחלוקת התפקידים ובעקרונות הפעולה של חלקי המוח, שקצרה היריעה מלהסביר אותם כאן, ואסתפק בכך שאומר: בכל תחום, ככל שהשיעור מתנהל יותר לפי עקרונות אלה כך גדול הסיכוי לשינוי עומק של ההרגלים ולרכישת תבניות משופרות בנות קיימא, ולא רק לביצוע זמני המיועד לאיזושהי בחינה שלקראתה לומדים ואחריה שוכחים מהר ככל האפשר. גם אימון וביצוע חשובים מאוד, ולא מדובר פה על מה עדיף, אלא על זיהוי התנאים לשלב הלימוד, שהוא אחד מהשלבים החשובים בפעילותנו.
אפילוג קטן
הארכתי, ועדיין זה על קצה המזלג. הדברים שעלו הם אחדים מהעניינים הרלוונטיים, אבל אולי יותר מכך, ניסיון להציע טעימה מדרך החשיבה שמאחורי השיטה. אילו כתבתי את המאמר אתמול או מחר, מן הסתם הייתי כותב פה ושם דברים אחרים במקצת, אבל באותה רוח. ביקשתי אפוא להגיש מעט המחזיק את המרובה, בגדר דוגמית, טעימות, הכוונה כללית לכמה היבטים המאפיינים ומייחדים את השיטה המצוינת והעשירה מאוד הזאת להתפתחות אישית.
אלי גיא, מוסמך פלדנקרייז 1988, רמת רזיאל (סביבת ירושלים), פרטים מלאים באתרי.
