מאמץ טפילי על פי משה פלדנקרייז: מאמץ סמוי, הרגלים של מתח שרירי מיותר בגלל פעולת שרירים נוגדים (אנטגוניסטיים), בפעולה איזומטרית (איזומורפית), 

המאמץ הסמוי

אחת מסוגי הסטיות הנפוצות מיציבה ותנועה אופטימליות היא מה שאני מכנה 'המאמץ הסמוי', ואסביר, עם דוגמאות.

כל פעולה שאנו יכולים לעשות עם שרירי השלד היא בת זוג של הפעולה הנגדית, שאנו עושים עם השריר או השרירים המניעים את העצמות לכיוון ההפוך. למשל לכיפוף אמת היד אל הזרוע פועל השריר הפנימי של הזרוע. ליישורה פועל השריר החיצוני של הזרוע. זוגות שרירים כאלה נקראים 'נגדיים', ובלשון העם: אנטגוניסטיים.

בתנועה אידאלית כשהשריר הכופף פועל, אז האמה מתקפלת לזרוע, וכשהשריר הנגדי פועל, האמה מתיישרת.

עכשיו נראה מה קורה כשהאמה מקופלת בחצי הדרך, נניח בזווית של תשעים מעלות, ושני השרירים פועלים בכוח שווה. האמה לא תתקפל יותר, כי השריר המיישר מונע זאת, ולא תתכופף יותר, כי השריר הכופף מונע זאת.

את הפעולה הזאת, של מאמץ שרירי בלי תוצאה בתנועה, מכנים: מאמץ בלי שינוי צורה (פעילות איזו-מטרית או איזו-מורפית). דרך אגב,  זוהי אחת הדרכים המעניינות של מטפחי השרירים: במקום להרים משקולת האדם עובד שריר נגד שריר, ושני השרירים מתחזקים במידה שווה. למטרה הזאת העבודה הזאת טובה מאוד, ויתרונה הוא שהיא מחזקת את מערכת התנועה של האיבר באיזון של כופפים וזוקפים, מה שלא בהכרח כך במאמץ חד-כיווני.

דא עקא שלמטרות אחרות היא לא טובה. למשל אם האדם עושה עבודה נוגדת כדי לשאת את ראשו ביציבתו היומיומית, אז השרירים הרבים הסובבים את הצוואר יפעלו זה נגד זה ללא הרף, והאדם ירגיש מאמץ תמידי בצווארו, ובדרך כלל הוא יכנה זאת: נתפס לי הצוואר (היתרון כמובן הוא ששריריו יתפתחו יפה, ואולי הוא יוכל לקבל תואר של מר ישראל או מר עולם).

אחד הקריטריונים ליעילות התנועה הוא הבחינה אם לצורך הפעולה פועלים כל השרירים המתאימים לביצועה ורק השרירים המתאימים לביצועה. כלומר השרירים הנוגדים במנוחה גמורה, ומשמעות הדבר היא שכל הפעילות השרירית הופכת לפעולה, ולא מתבזבזת פעילות שרירית על בלימת אותה הפעולה.

זה דומה בעיקרון לנהיגה עם או בלי בלם יד (חוץ מהבדל אחד שאינו קריטי לענייננו ואני מציין אותו לשם דיוק, והוא שבלם היד אינו מנוע שעובד נגד המנוע המסיע את המכונית, אלא מכשול מכני פסיבי. לכן התוצאה תהיה דומה אך גם שונה: לפעולה נחוצה יותר אנרגיה ממה שהמערכת זקוקה לה באופן אידאלי, המנוע צורך יותר דלק ומתחמם יותר, והמחיר הוא שחיקת חומרים).

הדבר חשוב באופן כללי, ובין היתר יש לו משמעות אחת שאני מבקש להדגיש במיוחד. העניין הוא שרוב בני אדם לא יוכלו להבחין במאמץ הסמוי הזה כשהם מביטים ביציבה. מומחה יבחין בו, כי יש לצורת פעולה כזאת עוד מאפיינים חוץ מהזווית שבה הפרק מוחזק, אבל מבחינת רוב הבריות, אם היד מקופלת בשלושים מעלות, אז היא מקופלת בין שהשרירים אינם פועלים (למשל מונחת על דלפק) או שהשריר הכופף נושא אותה, למשל נגד כוח הכבידה בעמידה רגילה, או ששני השרירים הנוגדים פועלים בו זמנית פעילות מיותרת ומייצבים את היד במקום שבו היא נמצאת (למשל במה שנקרא בלשון העם 'ספסטיות', הנפוצה בפגיעות מוחיות).

עד כאן דובר בצמד פשוט יחסית של שני שרירים נוגדים, המפעילים איבר פשוט יחסית, אמת היד. קל וחומר נכון הדבר למערכות מורכבות יותר. למשל למפרק הכתף מתחברים שמונה שרירים גדולים. כאן האיזון מורכב יותר. ועוד יותר מורכבת היא לדוגמה מערכת השרירים שבין הצלעות. הנשימה פעילה תמיד, הם פועלים במערך של 12 חוליות ו-24 צלעות, השתתפותם בנשימה משתנה מאפס (כשרק הסרעפת בפעולה) ועד פעולה מאומצת. הם בתיאום הדוק עם השרירים האחראים על המגוון הגדול של תנועות עמוד השדרה באותו אזור, והם קרובים מאוד למערכות המגיבות מיידית לכל שינוי רגשי. מאמצים סמויים שמתרגלים אליהם במערך כזה מצריכים תשומת לב ומיומנות רבה, וכאן אנו בעבי הקורה של היחסים המורכבים בין גוף לנפש. זוהי רק הערה על האופק הנפתח בפנינו כשאנו מתחילים לדון בנושא זה, שהסברו הראשוני פשוט למדיי, כפי שראיתם לעיל. 

בתהליך שיפור התנועה והיציבה בשיטות פלדנקרייז, אלכסנדר, ושיטות דומות השואפות למטרה הנשגבת הזאת, יש לזה משמעות חשובה. העיקר הוא שאין להסתפק בתיקון צורת היציבה, אלא יש להפעיל את עצמך במינימום מאמצים נוגדים (איזומטריים). לכן למשל לא די שנראה לאדם איך לעמוד או לשבת זקוף יותר, כי ייתכן שהזקיפה שלו תהיה תוצר של שרירים זוקפים וכופפים הפועלים יחדיו בניגוד אינטרסים (מה שפלדנקרייז כינה: מאמץ טפילי). נחוץ אפוא לא רק למצוא את האיזון ואת התיאום של הגוף כולו, מכף רגל ועד קדקוד, שיאפשר פעולה כזאת, אלא גם ללמד את האדם מחדש את החוויה, את תחושת הפעולה נטולת המאמץ, כי מידת המתח השרירי היא הרגל שמשתרש עמוק מאוד, ואדם שרגיל לעשות תרגילים איזומורפיים עדינים כל חייו בלי להבחין בזה, אינו מכיר את תחושת הפעולה במאמץ מופחת.

הליקוי הזה שכיח מאוד, אך המצב האידאלי  פחות נדיר ממה שעלולים לחשוש, כי כל הילדים הבריאים מתנהגים כך לפחות עד גיל שלוש.  אם יש בביתכם כאלה, צפו בהם וחקו אותם, ואם לא, צאו לגן המשחקים ותמצא שם מאסטרים קטנים למכביר וללא תשלום.

שורה תחתונה: בתיקון היציבה והפעולה ההנחיה הצורנית אינה מספקת, כי האדם צריך ללמוד לא רק גאומטריה חדשה של גופו אלא גם להתרגל לתחושה חדשה של מתח השרירים הכללי (מה שנקרא 'טונוס'), וללמוד לחזור להעדיף את התחושה הזאת על התחושה שאליה התרגל ברבות השנים, ובמובן זה, לחזור לידע שהיה לו בילדותו.