קרבה והקרבה... 

מי רוצה קרבה? כל אחד רוצה קרבה.

בכל מערכת יחסים, קרבה - היא חיבה, חברות, אכפתיות, תחושה של יחד, של שייכות.קרבה בתוך קשר אומרת שזהו קשר חזק יותר, עמוק יותר. שאני בטוח בקשר, שיש לי על מי לסמוך.

בעלי חיים חברתיים החיים בלהקות כמו דולפינים בים, כלבים, זאבים, אריות ביבשה, וצפורים בשמים, נהנים מעזרה הדדית, מפעילות מאורגנת שמאפשרת להם הגנה והשרדות בתנאי הטבע שלעיתים קשים. בני האדם אף הם בעל חיים חברתיים וההתארגנות הראשונה היתה בשבטים. השבט אז והמשפחה היום עונים על הצורך בבטחון, מעניקים תחושת שייכות ואפילו במקומותעבודה וארגונים שונים השאיפה היא לענות על הצרכים האלו. תחושת שייכות לארגון תוביל לקשר חזק יותר של העובד למקום עבודתו והוא יעבוד ברצון ובנכונות גבוהה יותר. הנטייה היא לחשוב שככל שניתן יותר, נקבל יותר, ככל שנטפח יותר הכרת התודה תהיה גדולה ומובנת מאליה.אנחנו יודעים שזה לא תמיד קורה. למה זה לא תמיד קורה? למה אנחנו שומעים מדי פעם מישהו משתף בכאב של אכזבה במקום עבודה וגם במשפחה..?

אז השפה העברית נותנת לנו תשובה נהדרת: כשאנחנו עוברים את המידה הנכונה והמתאימה וחושבים שהקרבה היא חלק מקרבה, או אז משהו מתפספס לנו, משהו אחר מעכיר את הנתינה, ומכאן הדרך אל האכזבה וההתמרמרות היא דרך קצרה. הוספנו רק אות אחת וכל הקרבה התהפכה לנו ממשהו חיובי למשהו מעיק, קצת מרתיע, כי ההקרבה אינה נעימה, אינה מעצימה כמו נתינה נקיה מציפיה, נקיה מקושי ומאמץ. אנחנו לא רוצים להיות במצב של הקרבה, זה מאותת לנו קושי, הכבדה, ואנחנו לא רוצים שיקריבו בשבילנו כי זה יהיה על מצפוננו...

אז מהי ההבחנה? מהו שיוצר את ההבדל בין שתי המילים הכל כך קרובות האלו?  לא פשוט לבנות קרבה וגם לא פשוט להמנע מהקרבה, בעיקר להורים דואגים ומסורים. אולי ההבחנה שהורים נוטים הכי הרבה לשכוח היא פשוט (וזה לא פשוט בכלל מבחינה רגשית, מהצורך לגונן) לתת את המרחב לנסות, לאפשר את החופש לטעות, ולהראות שאנחנו סומכים על הילד, מאמינים ביכולות שלו ללמוד מטעויות. אמון ביכולת, להראות שסומכים זוהי התזכורת שתעזור לנו להמנע מהקרבה, מגוננות יתר, כי בסופו של דבר אחד מאתנו רוצה ילד עצמאי, בטוח ביכולות שלו, לא נבהל מטעויות שעשה, שמח ומוכן לנסות שוב, ובשורה תחתונה - אדם שסומך על עצמו.   

 כך בעצם רצינו שיגדלו אותנו, וכך חשוב שנאפשר לילדים שלנו לגדול...