זה סיפור על אדווה היצואנית הכבדה שפגשתי בטעות ליד הסיבוב השביעי של הירידות התלולות ביותר בעמק ניסן. הרי זה ידוע שלאנשים החיים בחבל ארץ זה, אין בכלל רצון להיקלע לאזור הזה בגפם אחרי רדת החשכה.
בעוד אני נוסע לי לתומי במהירות מסחררת של 25 מילין לשעה, כדי שאוכל לצאת מהעמק הארור כמה שיותר מהר, היא נגלתה לי, אדווה, היצואנית הכבדה ביותר בארץ. כאשר עמדתי בפתח העמק ידעתי שלא אעצור שם בכל מחיר ברם לא יכולתי להישאר אדיש ולכן עצרתי בחריקת בלמים כדי לאסוף את אדווה. סימנתי לה להיכנס במהירות והמשכתי לדהור כמה שיותר מהר החוצה.
בקושי שאפתי אויר לראותי מרוב חשש לכן לא שאלתי שאלות עד שיצאנו החוצה. עצרתי בבית הקפה הקרוב ביותר וקניתי לה אספרסו. שאלתי את ציפי אה.. סליחה את אדווה מה עשית שם? "אני לא זוכרת" היא ענתה וקמה ללכת כאילו שכחה שקניתי לה אספרסו בזה הרגע. החזקתי בידה והסתכלתי ישר לתוך עיני השקד הרצחניות שלה אספרסו כפול ענתה וצנחה אל מותה.
לא האמנתי למראה עיני אבל הריח, הריח חיבר אותי למציאות הנוראה. זה לא היה אותו ריח מוכר של משחת גוף זולה ליצואניות ותיקות, זה היה ריח נוראי של אפרסק מיובש, אלה מייבאים אותם מחופיה הדרומיים של מישאנטיה בחצי הכדור הצפוני. אותו הריח לא נדף מפועל מישאנטי זר, עו"ש חרוץ ותמים אלא ממנה מאדווה. (או ממה שנשאר ממה).
לשוטר המיוזע והמסכן שהגיע לזירה לא נותר אלא להזעיק רופא כדי שיקבע את מותה כי החייאה הוא כמובן לא ידע לבצע וגם אילו ידע, אדווה כבר הייתה בעולם שאחרי. "קניתי לה אספרסו כשלפתע היא צנחה אל מותה" סיפרתי בהתגוננות של נאשם לשוטר הרטוב. מה הריח הזה? שאל המיוזע?
